למי הובטחה הארץ המובטחת?

למי הובטחה הארץ המובטחת? הוא חיבור חדשני, פורץ דרך ויוצא דופן בתחומו. ספר זה הוא הספר הראשון במעלה עבור כל אדם המעוניין לרכוש ידע או לקבל הדרכה על אודות הסכסוך הישראלי-ערבי בן
מאה השנים.

ממצאיו של פרופ' ציון מדהימים. הם מעמידים בסימן שאלה החלטות של מועצת הביטחון, בית הדין הבין־לאומי בהאג, וכן החלטות של מדינות וגופים בין־לאומיים אחרים.

מטרת מחקרו של אברהם ציון היא לברר למי נתונה הזכות החוקית על שטחה של פלשתינה־א"י המנדטורית על פי המשפט הבין־לאומי. המחקר עוסק בהיבטים המשפטיים של הסכסוך. הוא אינו בוחן את הסוגיה מנקודת מבט פוליטית, וגם אינו שואף לקבוע מי הצודק או השוגה מבחינה מוסרית או מי מבין הצדדים הוא התוקפן או הקורבן בסכסוך.

"ספר חשוב זה מגולל בפירוט את ההיסטוריה של ההצהרות הבין־לאומיות וההסכמים הבין־לאומיים בדבר זכויותיו ושאיפותיו של העם היהודי בפלשתינה־א"י המנדטורית. זהו ספר חובה עבור כל סטודנט הלומד את הסכסוך הערבי־ישראלי בן מאה השנים". 
פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל

אברהם ציון הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת אריאל, שם עמד בראש המרכז למשפט ותקשורת במשך למעלה מעשר שנים. הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים ואת הדוקטורט העניקה לו אוניברסיטת קמברידג' באנגליה. הוא לימד בפקולטות למשפטים של אוניברסיטאות תל-אביב, חיפה ובמסלול האקדמי של המכללה למינהל, וגם שימש פרופסור אורח באוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית. הוא רכש את מומחיותו בסכסוך הישראלי־ערבי לאחר עשרות שנים של מחקרים מעמיקים, מאמרים והרצאות בהיבטים המשפטיים של הסכסוך. במקביל עסק פרופ' ציון בעריכת דין, ובעברו כיהן גם כסגן פרקליט המדינה.

מבוא
לעיתים תכופות נטען כי שטחי יהודה ושומרון (המוכרים לרבים בשם "הגדה המערבית"), מזרח ירושלים ורצועת עזה הם שטחים פלסטיניים כבושים. השקפה זו הפכה כמעט לאקסיומה בשיח של ארגונים בינלאומיים, כגון מועצת הביטחון והעצרת הכללית של 
האומות המאוחדות, בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ), הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) ושל מרבית החוקרים בתחום המשפט. כתוצאה מכך רואה הקהילה הבינלאומית בהקמתם של יישובים ישראליים באזורים אלה פעולה בלתי חוקית על פי המשפט הבינלאומי, המהווה הפרה של סעיף 49 לאמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949. כל הגופים הללו אישרו פה אחד כי אמנת ז'נבה הרביעית חלה על יהודה ושומרון. כך עשו נציגיהן של המדינות החתומות על אמנת ז'נבה, אשר התכנסו מחדש בשנת 2014 והצהירו כי ההתנחלויות הן בלתי חוקיות, וכך עשו גם בית הדין הבינלאומי בהאג והצלב האדום. 
זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, ב־1967, אימצו מועצת הביטחון והעצרת הכללית החלטות אשר מטרתן הייתה להרתיע את ממשלת ישראל מפני נקיטת צעדים בכיוון איחוד ירושלים וסיפוח חלקיה המזרחיים של העיר מאוחר יותר. הן התנגדו גם להקמתם של יישובים יהודיים ביהודה ושומרון, שחלקם הוקמו באזורים אשר היו מיושבים בידי יהודים לפני 1948 וננטשו בעקבות הפלישה הערבית לפלשתינה־א"י. לשם כך הן חזרו והצהירו במסגרת החלטותיהן כי ההשתלטות על שטח באמצעות כיבוש צבאי היא מעשה בלתי קביל. מועצת הביטחון והעצרת הכללית טענו כי כל הצעדים או הפעולות במישור החקיקתי או המנהלי אשר מטרתם לשנות את מעמדה החוקי של ירושלים אינם תקפים ואין בהם כדי לשנות מעמד זה. לשיטתם, אמנת ז'נבה הרביעית בדבר הגנה על אזרחים בעת מלחמה חלה "על השטחים הערביים אשר נכבשו מאז 1967, לרבות ירושלים" וכי הקמתם של יישובים בשטחים הפלסטיניים אשר נכבשו מאז 1967 היא חסרת 
כל תוקף. לפיכך קראה מועצת הביטחון לישראל, "לחדול מפעולות כלשהן אשר תגרומנה לשינוי מעמדם החוקי ואופיים הגיאוגרפי 
ולהשפיע באופן מהותי על הרכבם הדמוגרפי של השטחים הערביים אשר נכבשו מאז 1967, לרבות ירושלים, ובייחוד לא להעביר חלק מאוכלוסייתה האזרחית לתוך השטחים הערביים הכבושים". העצרת הכללית הציגה דרישות דומות.
בהחלטות אשר התקבלו לאחר מכן אף הרחיקה העצרת הכללית לכת, הכירה בזכותו של העם הפלסטיני "להגדרה עצמית על פי מגילת האומות המאוחדות" ואישרה מחדש את "זכותו הבלתי מעורערת של העם הפלסטיני בפלסטין". לאחר מכן העניקו החלטות העצרת הכללית לערביי פלסטין את הזכויות הלאומיות המלאות על פלסטין כולה, קרי: "זכות השיבה, זכות ההגדרה העצמית והזכות לעצמאות לאומית ולריבונות בפלסטין [אשר לא הוגבלו לגדה המערבית ולרצועת עזה בלבד], על פי מגילת האומות המאוחדות". העצרת הכללית מצאה לנכון להכריז באותה הזדמנות כי הסכמי קמפ־דיוויד הם חסרי כל תוקף, ככל שהם מתיימרים להגדיר את מעמדם העתידי של העם הפלסטיני ושל השטחים הפלסטיניים הכבושים. הצהרות אלה הובילו את העצרת הכללית לאמץ ב־29 בנובמבר 2012 החלטה 
להעניק לפלסטין מעמד של מדינה משקיפה שאינה חברה באומות המאוחדות, לאחר "אישורה מחדש של זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, לרבות הזכות למדינת פלסטין עצמאית משלו" [הדגשה הוספה]. בעקבות זאת פרסמה היועצת המשפטית של האומות המאוחדות הנחיה שעל פיה "למטרותיהן של האומות המאוחדות, ניתן להתייחס כעת אל פלסטין באופן כללי כמדינה או כארץ; וכי ניתן להתייחס אל רשויותיה באופן כללי כאל 'ממשלת פלסטין'". בנוסף, עמדה על כך שיש להתייחס אל פלסטין כאל "מדינת פלסטין", וכי יש לכנות את האזור הגיאוגרפי של הטריטוריה הפלסטינית הכבושה בידי ישראל מאז 1967 בשם "השטח הפלסטיני הכבוש, לרבות מזרח ירושלים".
הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום הלכה בעקבותיהן. היא הגדירה את "השטחים הפלסטיניים הכבושים" ככוללים את "הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה", ועל כן על פי הבנתה 
חלה אמנת ז'נבה הרביעית על שטחים אלה כדבר מובן מאליו. 
פועל יוצא מכך הוא שהקמתם של יישובים יהודיים באזורים אלה נחשבה בלתי חוקית. תפיסה זו זכתה להכרה בחוגים בינלאומיים, חרף העובדה כי אזורים אלה נכבשו ב־1948 על ידי צבאות ערב שפלשו לפלשתינה־א"י, ובהם צבאות עבר־הירדן ומצרים, במסגרת פעולת תוקפנות ברורה; חרף העובדה כי עבר־הירדן או מצרים לא 
קיבלו ריבונות על שטח כלשהו משטחים אלה; וחרף העובדה כי 
אזורים אלה נעדרו גבולות מוכרים וסומנו במסגרת הסכמי שביתת 
נשק אשר נחתמו ב־1949 בין ישראל לבין עבר־הירדן באשר לגדה המערבית, ובין ישראל ומצרים באשר לרצועת עזה. בהסכמים אלה הודגש כי אין לפרשם במובן כלשהו כמגדירים גבולות פוליטיים או טריטוריאליים.
באותו האופן חזר האיחוד האירופי והדגיש כי אינו מכיר בריבונותה 
של ישראל על רצועת עזה והגדה המערבית, לרבות מזרח ירושלים, ולא יכיר בשינויים כלשהם ב"גבולות" שקדמו לשנת 1967, למעט כפי שיוסכם בין הצדדים במסגרת התהליך במזרח התיכון. לפיכך, על פי השקפתו של האיחוד האירופי, הקמתם של יישובים על ידי ישראל ב"שטחים הפלסטיניים הכבושים, לרבות מזרח ירושלים" נעדרת כל תוקף חוקי ומהווה הפרה בוטה של המשפט הבינלאומי. על בסיס מדיניות זו, פרסם האיחוד האירופי הנחיות אשר מטרתן לשלול את החלתם של הסכמים שנכרתו בינם לבין ישראל על הגדה המערבית ומזרח ירושלים. הסכמים אלה כוללים בעיקר מענקים, פרסים ואמצעים פיננסיים הממומנים על ידי האיחוד האירופי. החלטות אלה החריגו באופן מפורש את ערביי הגדה המערבית ומזרח ירושלים מתחולתן של הגבלות אלה. 
בולטת ביותר היא העובדה כי אף לא אחד מארגונים בינלאומיים אלה התייחס לאמנות ולהחלטות המקוריות אשר עיצבו את המבנה המשפטי של המזרח התיכון בתחילתה של המאה העשרים, קרי: התחייבות מקמהון [McMahon Pledge], הצהרת בלפור [Balfour Declaration], החלטת ועידת סן רמו [San Remo Resolution], אמנת סוור [Treaty of Sèvres] ובראש ובראשונה כתב המנדט על ארץ ישראל [Mandate for Palestine], אשר הטיל על בריטניה את המשימה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הזכויות הנובעות מהתחייבויות בינלאומיות מחייבות אלה, אשר ניתנו לעם היהודי, היו עדיין בתוקפן כאשר ישראל כבשה את הגדה המערבית, וזאת על פי סעיף 80 למגילת האומות המאוחדות, הקובע:
שום דבר בפרק זה לא יפורש בפני עצמו או כשלעצמו באופן אשר יהיה בו כדי לשנות בצורה כלשהי זכויות כלשהן של מדינות או של עמים או את תנאיהם של הסכמים בינלאומיים קיימים, אשר כל אחת מן המדינות החברות באומות המאוחדות עשויה להיות צד להם.
רק באמצעות התעלמות מאמנות מקוריות והחלטות אלה יכולה הקהילה הבינלאומית לקבל באופן עקבי את ההחלטות כפי שפורטו לעיל על ידי האומות המאוחדות וארגונים בינלאומיים אחרים. הקהילה הבינלאומית מתעלמת מאמיתות יסוד אלה ומתייחסת אליהן כאילו לא התקיימו מעולם.
מעניינת ביותר חוות דעתו המייעצת של בית הדין הבינלאומי בהאג באשר להקמתו של חלק מגדר ההפרדה ביהודה ושומרון, שבה התייחס באופן אקסיומטי אל שטח זה כאל "שטח פלסטיני כבוש". עם זאת, לא סיפק בית הדין הבינלאומי כל הסבר בדבר האופן שבו הפך שטח זה, אשר יועד להוות חלק בלתי נפרד מן הבית הלאומי היהודי, לשטח ערבי־פלסטיני, בייחוד לאור העובדה כי מעולם לא התקיימה מדינה ערבית־פלסטינית קודם לכן. לאמיתו של דבר מנה היישוב היהודי בארץ ישראל עם תום השלטון הבריטי כ־600,000 נפש, אשר היוו יותר משליש מכלל האוכלוסייה ונחשבו אף הם כפלסטינים. בבואו לבחון את מעמדה של הגדה המערבית לצורך מתן חוות דעתו, בית הדין כלל לא התייחס לאף אחד מן המסמכים הבינלאומיים המקוריים אשר צוינו לעיל. למעשה, בית הדין הבינלאומי בהאג כמעט שלא עסק ברקע ההיסטורי אשר הוביל ליצירת המנדט על ארץ ישראל. בית הדין העיר הערה קצרה על אודות ההיסטוריה המשפטית של ארץ ישראל והגדה המערבית, בציינו: