והנה, גר אתה בקומה שביעית, כיסית את קירות החדר שלך בתמונות קוזאקים1 ומנהיגי הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה,2 רואה מבעד לחלון את גגות מוסקבה ואת שדרות הצפצפות עוטות הנכאים, אך אינך רואה את מגדל אוֹסטַנקינוֹ,3 הנשקף רק מהחלונות שבצד השני של המסדרון, אבל נוכחותו הקרובה מורגשת בכל רגע — הוא מקרין דבר־מה מרדים, אי־אלה נגיפי נמנום ואדישות אפתית, על כן אינך יכול להתעורר בבוקר בשום אופן, עובר מחלום אחד אל משנהו, כאילו ממדינה למדינה. אתה ישן במסירות נפש, על פי רוב עד השעה אחת־עשרה, עד שיפעיל האוזבקי הדר מעבר לקיר בעוצמת קול מירבית את המוזיקה המזרחית הריחנית — "שתי מיתר, מקל אחת — ארץ זאת שלי לעד".4 בעודך מקלל בלי טינה את ההיסטוריה שלנו, את אחוות העמים ואת הסכם הברית5 של שנת 1922, אתה מבין בוודאות: אי אפשר לישון עוד. מן הסתם כבר חזר היהודי הדר מעבר לקיר הנגדי ממסעו בחנויות, לאחר שקנה, נגיד, גרביונים לכל הדורות במשפחתו המקראית — משפחת בני עם הספר רבת הנפשות עד אין־ספור המתגוררת בבּירוֹבּיגָ'ן.6 כעת, בתחושת החובה שמולאה בנאמנות, הוא ישֵב לכתוב שירים חדשים בשפה היְמֵי־בֵּיניימית יידיש — ואכן יכתוב אותם, את כל שבעת השירים, עד ארוחת הצהריים, ועוד שלושה שירים אחרי הצהריים. וכולם יתפרסמו בכתב העת "סאָוועטיש הײמלאַנד"7 כעדות חיה לדאגתה המתמדת של המדינה לתרבות העמים הקטנים.
היהודי שמעבר לקיר — הוא תזכורת חיה ומציקה בשבילך, בן נעוות המרדות שכמוך, שמן הראוי היה שגם אתה תעשה משהו — תקנה גרביונים, תכתוב שירים. אך אתה, במקום זאת, שוכב במיטה, סוקר וחוקר כבר בפעם האלף את דיוקנו של הדיקטטור פטרושביץ',8 והמוזיקה המזרחית קולחת מאחורי הקיר יותר ויותר בקול מלא תשוקה וחדגוני, היא זורמת, כמו מים בתעלות ההשקיה, בעצם זהו מסע אדיר עם הגמלים והפילים ומטעי הכותנה, בְּלוּז למאפְיית הקנאביס.
ואתה, המשורר האוקראיני אוטו פון פ', מרגיש, ממש חש באופן פיזי, את נקיפות המצפון — כיצד הן מייסרות אותך ומנסרות אותך ומכרסמות בך חורים בעלי קוטר הולך וגדל בכל פעם, עד שיום אחד תצא אל מסדרון המעונות חרוּר ומחורר ושקוף לחלוטין, ושום קלמיקי9 אפילו לא יברך אותך לשלום.