בראיה היסטורית רחבה מלחמת יום כיפור בשנת 1973 היא תוצאה של הסכם סודי בין שתי המעצמות הגדולות ארצות-הברית וברית המועצות. במהלך השיחות להגבלת נשק אסטרטגי(SALT II) הסכימו המעצמות, בחשאי, על יישוב הסכסוך במזרח התיכון מתוך הבנה הדדית שסוריה תמשיך להיות תחת חסות ברית המועצות, ואילו מצרים תפנה לקבלת סיוע מארצות-הברית.כל זאת בשל עמדותיה של ממשלת גולדה מאיר.
היועץ לביטחון לאומי של ארצות-הברית דאז, הנרי קיסנג'ר, ראה במלחמה שנודעה לאחר מכן כמלחמת יום כיפור, יצירת משבר שיביא למהלך מדיני.הוא תכנן שבסופו של המשבר,תמורת הסכם שלום עם מצרים,תחזור ישראל לגבול 1967 ותפנה את חצי האיסיני. קיסנג'ר פעל והוביל את ההכנות למלחמה תוך שימוש בערוצים חשאיים מול נציגו של נשיא מצרים סאדאת, חאפז איסמעיל, ומול שר הביטחון של ישראל משה דיין.לשם פיצול צה"ל לשתי חזיתות גייס הנשיא סאדאת את סוריה להתקפהדו-ראשית.
בתאום עם קיסנג'ר וסאדאת,דיין הסכים לאפשר את חציית תעלת סואץ. דיין התנה הסכמתו למהלך צבאי קצר, שיימשך כיומיים, ובמספר נמוך של אבדות. את התגייסות סוריה חשב דיין לסכל במכת מנע. גולדה מאיר לא הייתה שותפה ליוזמה, וניזונה מהבטחת ראש אמ"ן זעירא כי לצה"ל תהיה התרעה שתאפשר גיוס כוחות בזמן, התרעה זו הוא מנע כ-"דייניסט". הרמטכ"ל אלעזר דדו, לא היה שותף לתכנון המלחמה, והבטיח שבהינתן התרעה הצבא יבלום ניסיון פלישה. הפער בתוך ממשלת ישראל הוציא את התוכנית משליטה והביא את צה"ל למלחמה במצב קשה.
לדרישת סאדאת מהסובייטים לאיזון יכולתה הגרעינית של ישראל, ובהסכמת קיסנג'ר, הציבו הסובייטים במצרים טילי סקאד בעלי ראש נפץ גרעיני. העניין נודע לממשלת ישראל, וכדי למנוע תגובה ישראלית דיפלומטית או צבאית, נרצח נספח חיל אוויר בוושינגטון אל"מ ג'ו אלון שהתחבר בתוקף תפקידו למוקדי המידע בפנטגון.
הספר פרי מחקר עצמאי ומעמיק המשתרע על פני המדינות המעורבות, כולל פרסומים חדשים שלמסמכים, עדויות בלעדיות של אנשי מפתח, ומביא את הסיפור האמיתי של נסיבות מלחמת יום כיפור.