מסביב לעולם בשמונה שנים

"אנחנו רואים אותו רץ וקופץ מעל המעקה לים.

ישר לשולי השובל שמדחף אונייתנו יוצר בהפלגה.

למה?! לא ראינו אף אחד שרודף אחריו.

אבל ראינו שהוא בלי חגורת הצלה!...

הרי היינו צריכים לחפש אותו במורד הזרם,

במרחק של 10 קילומטרים לפחות ממקום קפיצתו למים,

ולא במקום קפיצתו המקורי, כפי שעשינו!"

"מסביב לעולם בשמונה שנים" הוא אוסף סיפורים - רובם משוחזרים ממכתבים ישנים שנשלחו בזמנו לחבריו של מחבר הספר, המתארים חוויות מהפלגותיו ב'שבעת הימים' כשהיה חובל צעיר בצי הסוחר הישראלי בשנים 1969-1977. בסגנון ייחודי של 'שפת הימאים' ובאיוריו, מציג המחבר אירועים מרתקים מזיכרונותיו על הרפתקאותיהם של הספנים בים, בנמלי העולם ובתרבויות השונות. הוא מתאר גם איך הכל התחיל, וכיצד זה נגמר.

רב חובל יצחק קוחן, בוגר "ביה"ס לקציני ים – עכו", שירת במלחמת ששת הימים בחיל הים, ובהמשך הצטרף לצי הסוחר הישראלי. באוניות הסוחר הפליג כקצין סיפון, ואחר כך כרב חובל על אוניית האימונים "ר/ח זאב הים" של החינוך הימי. שימש כמרכז מגמת החובלים ומורה בביה"ס הימי "מבואות ים" במכמורת, וכמנהל מגדל הפיקוח בנמל אשדוד. היום בגמלאות.

א

הגענו ל״פוארטו... “, וכמו בביקורינו הקודמים, טענו שם בננות לאירופה. עניין של ארבעה ימים, לא יותר. הסוורים המקומיים ברפובליקת הבננות רצו מהר על כבשי־עץ מאולתרים, עם קרטוני בננות על הכתפיים. הם העמיסו אותם למחסני הקירור של האונייה, מבלי לוותר, בו זמנית, על ג׳וינט מריחואנה, שעזר להם, כך הסבירו לנו, לטעון מהר יותר ויותר. זה עזר להם כנראה, או כך זה נראה לי לפחות, לתפוס גם את החיפושיות השחורות והענקיות שהסתערו במעופן מדי פעם על אונייתנו. אני פחדתי, התכופפתי והסתתרתי מפניהן. עד כה לא ראיתי חיפושיות ענקיות ומפחידות שכאלה. אני לא יודע אם זה קשור למריחואנה, אבל המקומיים לא רק שלא פחדו מהן, אלא הפליאו לתופסן בזמן מעופן ולטעון גם אותן תוך כדי טעינת הבננות, לא למחסנים הפעם אלא לכיסיהם או לתיקיהם. מה הם הולכים לעשות איתן אחר כך?

לחלק מהישראלים, בעיקר לקציני הסיפון, זה היה הזמן להשקיע בעבודה. משגיחים על טעינה נכונה, המתאימה למחסני הקירור. פותחים וסוגרים מחסנים וספנות, דואגים להפעלת מערכות הקירור בזמן. אין פנאי לנוח. לאחרים זו סוף כל סוף הזדמנות, אחרי שבועיים של טלטולים בלב ים על אוניית משא, להרגיש קצת אדמה יציבה מתחת רגליהם. ולא פלא שהראשונות שאצו רצו במורד הכבש — לא, לא זה עם הקרניים אלא הגשרון שמחבר בין האונייה לרציף — היו בנות הזוג שרצו לראות מה יש ליבשה בעיירה זו להציע. הפעם היו חמש כאלה, שהתלוו לבעליהן או לבני זוגן הימאים בהפלגותיהם באונייה.

גם מאשה (שם בדוי), אשתו של יבגני (שם בדוי), ממחלקת המשק, רצתה סוף סוף לדרוך על היבשה, לשאוף קצת אוויר יבש ולראות מה יש לאקוודור, שאליה הגיעה בפעם הראשונה, ולפוארטו... להציע. היא ניסתה, ללא הועיל, לזרז את בעלה, שלמרות שלא היה לו בדיוק מה לעשות באונייה בשעות אלה, הצליח בתואנות שווא שונות ומשונות, לא רק להתחמק מלרדת איתה לחוף, אלא אף לגרום לכך שהיא עצמה לא תרד לחוף מאחר שזה היה כבר מאוחר מדי עבורה להצטרף לשתי חברותיה שנעלמו מאחורי העצים שבצידי השביל בדרך לעיירה. אבל טיעוניו של יבגני וניסיונותיו לשכנע את מאשה גם ביום השני, שהוא יודע מביקוריו הקודמים שאין מה לעשות בעיירה זו, שהוא בטוח שלטייל שם בדרכי עפר בין בתים מוזנחים זה לא כיף, ושלנשים במיוחד אין מה לחפש שם, כבר לא הועילו. ובלית ברירה ירד איתה יבגני מהסיפון המתנדנד לאדמת חוף הפוארטו היציבה, לטייל ברחובה הראשי של העיירה יחד עם שני זוגות חבריהם מהאונייה.

לא חלף זמן רב, ומאשה הבינה היטב מדוע בניגוד לכל הנמלים האחרים שבהם ביקרו, התחמק בעלה מלטייל עימה דווקא בעיירה זו. נכון, היה רחוב אחד בלבד, הרחוב הראשי. כל היתר סמטאות, שבאמת אף אחד מהחבורה לא טרח לטייל בהן. בית מרזח אחד במרכז, ובו נראו כבר כמה מהימאים שלנו משיקים כוסות בירה או קובה־ליברה עם המארחות הצעירות בלבושן ה׳צנוע׳. לשם כמובן לא טרחו הזוגות להיכנס. מהקומה השנייה של המבנה הציצו כמה צעירות שעמדו בחלונות הפתוחים. ברגע שראו הצעירות את הישראלים מטיילים ברחוב, זיהתה אחת מהן את יבגני ופתחה את פיה בקריאות שמחה בעברית: “יבגני ב...! יבגני ב...!״ חברותיה, מתברר, הכירו גם הן את יבגני מביקוריו הקודמים במקום, כי מייד הצטרפו גם הן לתאר בקריאות רמות מהחלונות הגבוהים את העדפותיו המיניות של יבגני בעברית: “יבגני ב...! יבגני ב...!״

אז נכון, יבגני לא שיקר לאשתו שהוא ביקר במקום, שהוא מכיר אותו היטב ושהוא יודע שלנשים במיוחד אין מה לחפש שם. אבל עובדה זאת לא ניחמה את מאשה. למזלה, היא לא שמעה כמונו על תעלוליו העסיסיים של בעלה במקום הזה בעבר, ואין בכוונתי לחזור על סיפוריו כאן. ומרגע חזרתם לאונייה ועד חזרתם לארץ, לא ראו יותר את מאשה, לא בחדר האוכל, לא ב־day room וגם לא על הסיפון.

ביום השלישי אפילו רב החובל והחובל הראשון מצאו גם הם זמן לרדת מהאונייה לחוף. לא, לא לקומה ב׳ של ‘בית ההפקר׳ ההוא, והם חזרו מוקדם יחסית, אבל ללא הארנקים וללא שעוני היד שלהם. כמה מהמקומיים כעסו עליהם. כנראה בגלל שלא ביקרו בפאב וגם לא בקומה ב׳ שמעל המסבאה, כך שבחוצפתם גם לא השאירו כסף לפרנסתם של בעלי הבית. אז הם דאגו לאזן את החשבון עם החוצפנים כנהוג במקום. שיגידו תודה שחזרו עם כל הבגדים עליהם. מלח אחד בהפלגה הקודמת חזר לאונייה ורק התחתונים לעורו, ללא בגדים וללא נעליים. מתברר שיצא לטייל ללא מזומנים וללא שעון, רק בגדים ונעליים חדשות עליו, לפחות עד שפגש את מכריו החדשים. ככה זה פה.

ביום הרביעי, כבר כמעט צוהריים, עומדים לסיים את הטעינה. כן, האונייה תפליג עוד מעט, ואני כבר אורז. צריך לרדת לרציף ולחכות ל״לימון קור״ שאמורה להגיע אחר הצוהריים. אני יורד עם הסוכן המקומי. הוא נוסע מכאן למשרדו שבעיר הגדולה גואיאקיל. אני נשאר ברציף, צופה ב־gang way (הכבש) המתרומם מעל הרציף ובצוותי העגינה — ה׳מורינג׳ המקומיים — משחררים את חבלי הרתיקה מה׳פיתות׳ (הזקיפים) ברציף. לשמע הצעקות בעברית פתאום, אני מביט למעלה ורואה את צוותי החרטום והירכתיים הישראליים שמרימים את חבלי הרתיקה ששוחררו מהרציף חזרה לאונייה, צועקים: “מה קורה פה לעזאזל?! היכן כל ה׳בוכתות׳?! מתי כבר הספיקו לחתוך ולגנוב אותן?!״ ואני רואה גם חבל חרטום חתוך אחד שמחליק מהסיפון למים, וסירת מנוע מקומית אוספת אותו ומסתלקת מהר. האונייה צופרת ומפליגה.

ואני נשאר על הרציף. עם שתי מזוודות. מחכה ל״לימון קור״ שתגיע.