האחים אמאטו 1 - חסר לב

האובססיה שלי נולדה מתוך תמימות ומתוך כוונות טובות ביום שבו מצאתי יומן כתוב בכתב יד מונח בין השיחים ליד בית מגורים גדול בשדרת לקסינגטון. גשם ירד באותו בוקר, והתכוונתי להחזיר את היומן למחרת, יבש ושלם.

אבל השארתי אותו אצלי.

השארתי אותו אצלי וקראתי אותו.

כעבור שבוע, כשגברו עליי הסקרנות ורגשות האשמה על כך שהחזקתי ברשותי סודות שאינם שייכים לי, ניסיתי להחזיר את היומן.

אלא שלא ציפיתי לפגוש אותו.

הגבר הזה, חסר הלב והסקסי להפליא, טוען שאינו יודע דבר על היומן שמצאתי ליד ביתו, אך הברק המסתורי בעיניו הכחולות־ירקרקות מעיד על משהו אחר.

בגבר הזה יש משהו שונה, משהו פגום ועם זאת קסום, ואני נמשכת אליו כמו אל מגנט.

יש רק בעיה אחת.

ככל שאני מכירה אותו, אני משוכנעת יותר ויותר שהיומן שייך לו.

ואני מקווה, מתוך אנוכיות טהורה, שאני טועה.

וינטר רנשו היא סופרת רבי־מכר של ה”וול סטריט ג’ורנל”. סגנון הכתיבה שלה סקסי, מסוכסך ומלא נשמה. הגיבורים שלה הם זכרי אלפא, והגיבורות חכמות ועצמאיות.

“חסר לב” הוא הספר הראשון בסדרת “האחים אמאטו”. ספרי ההמשך “חסר מעצורים” ו”חסר תחליף” יצאו לאור בעברית. כל הספרים בסדרה יכולים להיקרא כספרי יחיד.

פרק 1
אֵיידי
"את חייבת להחזיר את היומן." רֶן נועצת בי מבט נוזף שרק אחות גדולה מסוגלת לו, ואחר כך פונה להביט במראה בשולחן האיפור שלה. "בחייך, איידי, עבר כבר שבוע."

"אנחנו בכלל לא יודעות אם הוא מחפש אותו." אני יושבת בשיכול רגליים על קצה מיטתה, מצמידה את היומן החום לחזה ושואפת אל תוכי בחמדנות את ניחוח העור המהול באפטרשייב העולה ממנו.

"את אפילו לא יודעת אם כתב אותו גבר." היא סוחטת כמות נדיבה של קרם הגנה על קצות אצבעותיה ומשפשפת אותו בכפות ידיה.

"לפי כתב היד," אני אומרת, "זה בהחלט גבר. חד־משמעית. ויש בו מלא השתפכויות של אהבה. הוא כותב על נשים כמו שרק גבר יכול לכתוב."

"אז פתאום את מומחית לספרות?"

אני מדפדפת בדפיו המהוהים של יומן ששייך לזר, עוצרת בדף שסימנתי ומעבירה את אצבעי על הדיו השחורה שממלאת כל שורה.

אני מכחכחת ומתחילה לקרוא בקול:

"דמעותיה זלגו לתוך כוס השמפניה שלה כשרכנה מעל מעקה המרפסת. היא הייתה לבד, כמו בדרך כלל בימים אלה. האישה הזאת הייתה התגלמות היופי והעצב, ברק בשערה, דמעות בעיניה, שפתיה יתומות מנשיקה, בזמן שבשאר העולם נשמעו צלצולי כניסת השנה החדשה."

"זה מדכא." רן מניחה מעט קונסילר על גב כף ידה ולוקחת מברשת קטנה. בתוך עשרים דקות היא תשנה את המראה שלה לכזה שיעניק לה חברות כבוד בשבט קרדשיאן, ואז תצא לריאיון עבודה עם שחקנית בתוכנית ריאליטי מלוס אנג'לס, שמחפשת מאפרת במנהטן. האיפור בלוס אנג'לס והאיפור בניו יורק הם שתי חיות שונות בתכלית, וחלק מלהיות אומנית מבוקשת בעיר מפוצצת במתחרות מוכשרות הוא לדעת להתאים את עצמך לתפקיד.

"זה לא מדכא, זה מתוק־מריר." אני מדפדפת ביומן, שואפת לריאותיי את ניחוח הנייר שעולה ממנו. "וזה רומנטי."

"הבחור אובססיבי כלפי הבחורה ההיא," רן אומרת, "בצורה לא בריאה."

"זה סיפור אהבה יפהפה וטרגי, רן. הוא מאוהב בטירוף באישה שהוא לעולם לא יוכל להיות איתה, ולכל אורך היומן הוא מצהיר על אהבתו אליה ומתעד את כל הרגעים הגנובים שלהם." אני נאנחת, מעלעלת בדפים ומצטטת:

" זכיתי להגניב בה מבט באותו לילה. אבל היא גנבה את ליבי. זו הייתה הקדמה למלחמת אוהבים שבה איש מאיתנו לא ינצח."

"מפחיד," רן אומרת.

אני מוצאת פסקה נוספת, נחושה להוכיח את טענתי:

"הלילה כמעט התנשקנו. כמעט. אחזתי את ידיה הרכות בידיי והרגשתי את המשיכה העזה כשהשפתיים שלנו היו באזור הדמדומים, כשסנטימטרים ספורים ומשאלה אילמת מפרידים ביניהן."

"תני לי את זה." רן חוטפת מידיי את היומן ומדפדפת, נעצרת בדף אקראי:

"הלילה ראיתי את השכן שלי מזיין את העוזרת שלו כנגד קיר הזכוכית של בר המשקאות בפנטהאוז שלו. השדיים שלה קיפצו עם כל תנועת אגן שלו, בזמן שתשוקתם הפראית התפרצה מעל הרחוב המושלג שהשתרע תחתם. ידיו חפנו את סנטרה כשלחש באוזנה מילים שנועדו רק לשניהם."

היא מושיטה לי בחזרה את היומן, חורצת לשון ומעקמת את האף.

"לא קראת את ההמשך," אני מגוננת על הזר. "הוא ממשיך וכותב שם למה הוא חושב שגבר ירצה לקטוף את הפרי האסור. האם הוא מונע מתשוקה? האם מדחף חייתי קדום? זווית הראייה שלו מרתקת אותי."

"יש לו אובססיה לגברים שרוצים נשים שהם לא יכולים להשיג." רן מושכת בכתפיה וחוזרת להביט במראת האיפור.

"לא," אני מוחה. "הוא לגמרי מבין מה זאת אהבה, רן. הוא מפנים שהאהבה היא עסק מורכב, מסובך, פגום, והוא חוקר את הנושא. הוא מנסה להבין למה הוא אוהב את האישה הזאת כל כך ואם הוא יכול לוותר עליה, כי להיות איתה יפגע ביקרים לו."

"תקשיבי, אחות קטנה, אני ממש מתחילה לפקפק בהחלטה שלך ללכת בעקבותיי." רן פותחת מכל של צללית קרמית ומניחה בקלילות צבע ורוד אפרסקי על תפוחי לחייה. "את בטוחה שאת לא רוצה לחזור ללימודים וללמוד ספרות? חפרת כאן בטירוף. זו בסך הכול מחברת מלאה בהגיגים של איזה בחור שרוט, שאת מציגה כגרסה מודרנית של רומיאו ויוליה."

"אל תפוצצי את הבועה הרומנטית הקטנה שלי. אני רוצה להאמין שזה אמיתי." אני מניחה את שתי ידיי על כריכת היומן ושואפת עמוק לתוכי. כתפיי נשמטות. "אני מדמיינת אותו בעיני רוחי: גבר חסון ויפה תואר. שיער כהה. מבט מהורהר. מסוג הגברים שמביאים לך פרחים בלי שום סיבה, משאירים לך מכתבי אהבה על הכרית ואוהבים אותך עד כאב."

"יפה שאת מלבישה את גבר החלומות שלך על סיפור האהבה של מישהו אחר."

"אה, אז עכשיו את כבר מודה שזה סיפור אהבה?"

אחותי מגלגלת עיניים ומתאפקת לא לחייך. "טוב, שיהיה."

"אני רק מקווה שהם יחד עכשיו. את מבינה למה אני מתכוונת? אני מקווה שהם הצליחו לפתור את הבעיות ושעכשיו הם מאושרים. אני מקווה שהאהבה ניצחה. כי היא חייבת לנצח. האהבה תמיד חייבת לנצח."

"ספרי את זה לאקס שלי," רן ממלמלת, מעיפה מבט בטלפון שלה ולוחצת על הכפתור כדי להעיר לחיים את המסך. "שיט, אני מאחרת. אם לא אסיים עד שלוש, תוכלי לאסוף את אֶנזוֹ מסיינט אנתוני?"

"אין בעיה. רק תעדכני אותי." אני אוהבת לאסוף את האחיין שלי מבית הספר. הוא בן שמונה, כך שהוא עדיין לא מתבייש בי, עדיין מלא פליאה וחיוכים ילדותיים מקסימים. פניו המנומשות תמיד מוארות כשהוא רואה אותי, אף על פי שאנחנו גרים יחד עשרים ושישה ימים בחודש. אנזו יודע שבכל פעם שדודה איידי אוספת אותו מבית הספר, אנחנו עוצרים בדרך הביתה ליד עגלת הבייגל, וגם בפארק. "בהצלחה היום. לא שאת זקוקה לזה," אני מוסיפה.

רן מחליקה את כפות ידיה על שמלתה הצמודה ונועלת נעלי בלרינה בצבע ירוק דשא. הדגשים וההצללות שלה הם מלאכת מחשבת, עורה נראה רענן להפליא והריסים שלה כמו עומדים למסדר. אחותי היא מאלו שנראות מושלמות בכל מצב, עם איפור או בלעדיו. אני אוהבת לחשוב שהרוב הוא בזכות היופי הפנימי שלה. היא מסוגלת להיות קשוחה כלפי חוץ לפעמים, כמו שָׂרָף נוקשה שכמעט בלתי אפשרי לסדוק אותו, אבל מבפנים היא מלאה קרניים קטנות של אור ירח רך ואבק כוכבים נוצץ, והיא תעשה כל דבר למען האחר.

הטלפון שלי, שמונח על השידה, משמיע צלצול אחד, ואני מתמתחת על המיטה כדי לקחת אותו. "מגניב. קיבלתי הזמנה חדשה באפליקציה. שתים־עשרה וחצי, ביום שישי הבא."

רן מרימה לי כִּיף באוויר וסורקת את החדר במבטה בחיפוש אחר התיק שלה. לפני כמה חודשים השקנו אפליקציה, גלאם2גוֹ, שמאפשרת ללקוחות מהאזור להזמין הביתה מאפרת אישית שתכין אותן לאירוע גדול, לדייט חשוב או לכל מצב אחר. מספר הלקוחות שלנו גדל בהתמדה, וכבר יש לנו מאגר לקוחות קבוע, שכולל גם כמה סלבס מליגה ב.

היינו מעדיפות משהו יציב ועקבי, אבל אנחנו מסתדרות לא רע בכלל. רן בדרך כלל לוקחת על עצמה את הלקוחות בשעות היום, כדי שתוכל לבלות עם אנזו כשהוא חוזר מבית הספר. אני מטפלת בלקוחות של הערב וסוף השבוע. פעמיים בחודש אנזו ישן אצל אבא שלו בברוקלין, ורן עוזרת לי. אנחנו כבר מתחילות לקבל הזמנות שבועיים מראש, ובקרוב נצטרך להעסיק עוד מאפרות.

"יש לך תוכניות להיום?" רן שואלת ותולה את התיק על כתפה.

"כרגיל." אני מושכת בכתפי. "נראה לי שאלך לחדר כושר. אבדוק מה קורה בבלוג. אתכנן את סרטון ההדרכה הבא שלי. אזמין ציוד. ואולי... אולי אפילו אספיק איזה שנ"ץ קצר."

"חיים קשים," היא מתגרה בי ומקנחת בקריצה. היא כבר בפתח הדלת, אבל אז היא מסתובבת אליי שוב. "אולי תחזירי את היומן הזה כבר? הוא לא שייך לך. תחזירי אותו למקום שבו מצאת אותו. אחרת... את יודעת, קארמה."

ביום שני אפרורי בשבוע שעבר צעדתי לי בשדרת לקסינגטון אחר הצהריים, וגשם החל לרדת. בתוך שניות התחזקה הרוח ומסך של גשם ניתך עליי בזווית אלכסונית, שבן רגע הספיג את שכבת הבגדים החיצונית שלי במים. ברגע שהבנתי שרק שתי שניות מפרידות ביני לבין מראה של עכברוש ביבים, הבחנתי מולי בבית מגורים גדול – ומצאתי מחסה מתחת לגגון הכניסה שלו.

ושם, בזמן שחיכיתי עד שהסערה תחלוף, ראיתי יומן בכריכת עור מונח על שבבי עץ שהיו פזורים בין מדרגות האבן לבין שיח ירוק שופע. הכריכה הייתה לחה והדפים כבר החלו להסתלסל, אז התכופפתי והרמתי אותו, לפני שיינזק עוד יותר ממזג האוויר.

כשפסק הגשם והשמש הפציעה מבין העננים, הטלפון שלי צלצל ותוך כדי הליכה שקעתי בשיחה עם אימא שלי על שיט התענוגות שלה באלסקה. שכחתי לגמרי מהיומן שהחבאתי מתחת לסווטשרט.

"אוקיי," אני נאנחת. "אחזיר אותו."

"עוד היום!" רן מנופפת אליי באצבעה.

"בסדר, אימא."

רן נעלמת, וכעבור רגע אני שומעת את נקישת בריח הדלת כשהיא יוצאת ונועלת אחריה. אני נשכבת על מיטתה, מחזיקה את היומן גבוה מעל ראשי ופותחת אותו.

"אני אוהב את האישה הזאת. אני אוהב אותה יותר משאהבתי משהו או מישהו בחיי. אני אוהב אותה כל כך, עד שזה מפחיד אותי. אני פוחד מפני מה שאני עלול לעשות כדי לגרום לה להיות שלי, ואני פוחד מפני מה שאני עלול לעשות אם אי פעם אאבד אותה לחלוטין."

זוויות פי מתעגלות לחיוך. תקוותי היחידה היא שביום מן הימים אמצא מישהו שיאהב אותי אפילו חצי מכפי שהגבר הזה אוהב את האישה ההיא.

אני נשכבת על צידי, מדפדפת לעמוד הבא, ולזה שאחריו, ולזה שאחריו, טורפת כל עמוד כאילו היה חטיף צ'יפס ממכר בטעם אהבה.

"הלילה היא בכתה בזרועותיי. חיבקתי אותה כי הוא לא היה בסביבה כדי לחבק אותה. הוא אף פעם לא בסביבה, אבל היא בכל זאת אוהבת אותו. היא אוהבת אותו, והוא לא ראוי לה. אילו הוא היה ראוי לה, הוא היה כאן, מחבק אותה, מלקט את רסיסי ליבה השבור."

אני משוטטת בקצות אצבעותיי על המילים הכתובות וגוררת את שפתיי לאורך שפת המחברת. רק עוד עמוד אחד, ואז אצא לשדרת לקסינגטון. אמצא את הבית ההוא ואשאיר את היומן על מדרגות הכניסה.

אני שואפת לתוכי עוד פעם אחת את ניחוח העור, מדפדפת לאזור אחר ביומן וקוראת:

"אני לא מצפה שמישהו יבין אהבה שאני עצמי לא מבין. אבל אני בכל זאת מנסה, בכל מאודי. מנסה להבין איך ייתכן שהשמש זורחת ושוקעת בעיניה. איך אפשר להעביר שעה שלמה בלי לחשוב עליה אפילו פעם אחת. איך יכולתי לחיות לפני שהיא נכנסה לעולמי. זו תמיד הייתה היא. ידעתי זאת מאז שהיינו ילדים. היא בחרה בגבר הלא נכון, אבל זה לא משנה את העובדה שאני עדיין אוהב אותה. אני אוהב אותה, אוהב אותה, אוהב אותה."

אני ממשיכה לדפדף, עיניי דבוקות למילים, ממשיכה להעמיד פנים שזו הפעם הראשונה שאני קוראת אותן.

"אני מרגיש שהיא נסוגה. היא אומרת שזה לא בסדר. היא לא רוצה שמישהו ייפגע. אבל היא הכוח המניע של חיי. אני זקוק לה. ובלעדיה, לא אשרוד. בלעדיה יהיו חיי גלמודים ועלובים. לעולם לא אוהב שוב. ולא מפני שלא אנסה לאהוב, אלא מפני שאחרי שטעמת טעמה של אהבה טהורה כל כך – דבר לא ישווה לה."

רומיאו המסכן, המתוק. אני משעינה את לחיי על הדף המהוה ועוצמת עיניים. "אני מקווה שמצאת סוף טוב, כמו באגדות."

בהחלט אתגעגע לזה, לקריאת המילים האלה. לקלידוסקופ התחושות שמלווה אותן. מעולם לא הרגשתי מאושרת כל כך ועצובה כל כך בו־זמנית, ולפעמים אני מרגישה שאני על סף התאהבות בזר מוחלט. או ברעיון של להתאהב בזר, אם לדייק. או שאולי אני מתאהבת באופן שבו הוא אוהב אותה.

יש לה מזל, לאישה ההיא, להיות נאהבת עד כדי כך.

אני מבלה את רוב שעות הצהריים כשאני שקועה שוב, בפעם האחרונה, במילים האלה. וכשאני מסיימת לקרוא אני מתעשתת, נועלת סניקרס ויוצאת עם היומן בידי לעבר שדרת לקסינגטון.