צנצנת של לבבות

כשהייתה בת שש־עשרה בלבד, אנג'לה וונג, מלכת הכיתה, נעלמה בלי להותיר זכר. אף אחד לא חשד בכך שג'ורג'ינה שואו, הקרויה גם ג'יו, כיום מנהלת בכירה בחברת תרופות, הייתה מעורבת בהיעלמותה בדרך כלשהי. גם הבלש קייזר ברודי, שהיה חבר קרוב של שתיהן בתיכון, מעולם לא העלה בדעתו שדבר כזה אפשרי.

ארבע־עשרה שנים מאוחר יותר שרידיה של אנג'לה מתגלים ביער לא רחוק מבית ילדותה של ג'יו, והבלש ברודי מגלה סוף־סוף את האמת. אנג'לה נפלה קורבן בידיו של קלווין ג'יימס, רוצח סדרתי שרצח שלוש נשים נוספות. קלווין גם היה אהבתה הראשונה של ג'יו.

ג'יו מעולם לא סיפרה לאף אחד מה באמת קרה באותו לילה. במשך ארבע־עשרה שנים היא נושאת בליבה את האמת וגם לוקחת אותה אל בין כותלי הכלא. בזמן שכולם חושבים שהם יודעים את האמת, יש סודות אפלים שעדיין קבורים עמוק, אבל הם עתידים לצאת אל אוויר העולם כשקורבנות נוספים מתגלים.

האם הבלש ברודי אי פעם יגלה את האמת? והאם הוא יהיה מסוגל לחיות איתה בשלום?

צנצנת של לבבות מאת סופרת רבי המכר הבין־לאומית ג'ניפר הילייר הוא מותחן פסיכולוגי בעל עלילה מפותלת ומסמרת שיער המובילה את הקורא בנשימה עצורה אל הסוף הלא צפוי והמפתיע. סיפרה תורגמו לשפות רבות והיו מועדים לפרסים ואף זכו במקומות ראשונים.

"הספר צנצנת של לבבות תופס אותך בגרון! השילוב המושלם שבין הדמויות הסוחפות, הפרטים המצמררים והטוויסטים המפתיעים יוצרים מותחן יוצא דופן שישאיר אתכם דרוכים על קצה הכיסא עד הסוף המפתיע."

ליסה גרדנר, סופרת רבי המכר של 'ניו יורק טיימס'.

1
המשפט בקושי הגיע אל מהדורות החדשות במדינה. זה טוב כי זה אומר פחות פרסום, פחות כתבים, אבל זה גם גרוע כי עד כמה פשעים צריכים להיות איומים בימינו כדי לגייס כותרות בכל המדינה?

איומים למדי, כך נראה.

הופיע רק אזכור קצר ב'ניו יורק טיימס' וב'סי־אן־אן' לקלווין ג'יימס, הידוע גם בכינויו 'החונק מסוויט ביי'. פשעיו לא היו שערורייתיים מספיק כדי להופיע ב'מגזין פיפל' או כדי שידברו עליו ב'דה־ויו', אבל עבור תושבי צפון־מערב המדינה, האנשים במדינות וושינגטון, איידהו ואורגון, משפטו של 'החונק מסוויט ביי' הוא עניין גדול. היעלמותה של אנג'לה וונג לפני ארבע־עשרה שנים עשתה גלים בכל אזור סיאטל מכיוון שאביה היה איש חשוב ב'מיקרוסופט' וחבר של ביל גייטס. משלחות חיפוש הוקמו, ראיונות נערכו, פרס כספי הוצע וגדל עם כל יום שעבר מאז נעלמה ולא שבה הביתה. כשנמצאו שרידי גופתה של בת השש־עשרה שנים לאחר מכן, רק קילומטר וחצי מביתה, הקהילה כולה הזדעזעה. המקומיים זוכרים. באותו בוקר ההאשטג #צדקלאנג'לה סחף את טוויטר. למשך שלוש שעות ההאשטג הזה היה במקום התשיעי או העשירי ברשימת ההאשטגים הפופולריים ביותר.

הוריה של אנג'לה נוכחים בבית המשפט. הם התגרשו שנה לאחר היעלמותה של בתם. היא הייתה החוט האחרון שהחזיק את נישואיהם שהלכו ונפרמו זה עשור, והיעדרותה פרמה אותו לחלוטין.

הם יושבים זה לצד זה כמה שורות מאחורי שולחן התובע לצד בני זוגם הנוכחיים, מאוחדים בצערם וברצונם לראות את הצדק יוצא לאור.

ג'ורג'ינה שואו לא מצליחה להביא את עצמה ליצור איתם קשר עין. מבט בפניהם, שעליהן חרותים שיברון לב וזעם, הוא החלק הגרוע ביותר בכל העניין הזה. היא יכלה לחסוך מהם ארבע־עשרה שנים של לילות ללא שינה. היא יכלה לספר להם מה התרחש בלילה בו הכול קרה. ג'ו יכלה לעשות הרבה דברים.

לפני ארבע־עשרה שנים אימה של אנג'לה הייתה אישה רדודה וחומרנית, מוטרדת יותר ממעמדה בקאנטרי קלאב מאשר מצבה של בתה המתבגרת. אביה לא היה טוב בהרבה, וורקוהוליק שהעדיף לשחק גולף ופוקר בסופי שבוע במקום לבלות עם משפחתו.

עד שאנג'לה נעלמה. אז הם הפכו לצוות, רק כדי להתפרק. הם הגיבו להיעלמותה כמו שהורים נורמליים ואוהבים עושים. הם נעשו פגיעים. רגשניים.

ג'ו כמעט לא הצליחה לזהות את קנדיס וונג, עכשיו קנדיס פלטן. היא העלתה תשעה קילוגרמים על גוף שתמיד היה דקיק באופן בלתי אפשרי, אך המשקל הנוסף גרם לה להיראות בריאה יותר. ויקטור וונג נראה פחות או יותר אותו הדבר, עם כרס קצת יותר גדולה והרבה פחות שיער.

ג'ו בילתה חלק גדול מילדותה בביתה של אנג'לה, אכלה פיצה קנויה במטבח של משפחת וונג, ישנה אין־ספור פעמים בביתם כשאביה עבד לילות בחדר המיון בבית החולים. היא חיבקה את בני הזוג וונג בימים שבהם ילדתם היחידה לא שבה הביתה ונתנה להם ביטחון כי בתם תימצא, מעניקה להם תשובות שגרמו להם להרגיש טוב יותר אך היו רחוקות מהאמת.

בני הזוג וונג הוזמנו לטקס הסיום בתיכון 'סנט מרטין', שם קיבלו פרס מיוחד בשם אנג'לה, שהייתה קפטנית נבחרת המעודדות, שחקנית כדורעף מעולה ותלמידה מהוללת. בכל שנה לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון, ולא משנה היכן הייתה בעולם, קנדיס וונג פלטן שלחה לג'ו בדואר אלקטרוני כרטיס ברכה לחג המולד. תריסר כרטיסים, כולם חתומים באותה הדרך. באהבה, אימא של אנג'י.

הם שונאים אותה עכשיו. ההורים של אנג'לה לא מסירים את עיניהם מג'ו מרגע שנכנסה לאולם בית המשפט. גם לא חבר המושבעים, עכשיו כשהיא יושבת על דוכן העדים.

ג'ו מוכנה לשאלות, והיא עונה עליהן כמו שתרגלה, שומרת את עיניה ממוקדות במקום אקראי בחלקו האחורי של האולם בשעה שהיא מעידה. העוזר לתובע המחוזי הכין אותה היטב, ובמובנים רבים נראה שהיא כאן כדי לשפוך אור על אירועי אותו לילה, כדי להוסיף דרמה וצבע למשפט. מעבר לכך, הניצחון של התובע המחוזי בתיק ודאי. יש לו יותר ממספיק ראיות כדי להרשיע את קלווין ג'יימס בשלוש רציחות אחרות שהתרחשו זמן רב אחרי אנג'לה, אבל ג'ו כאן רק כדי לדבר על הלילה שבו החברה הכי טובה שלה מתה. זה הרצח היחיד שבו הייתה מעורבת, וברגע שתסיים להעיד, תישלח לבית הכלא 'הייזלווד' ותתחיל לרצות את עונש חמש שנות המאסר שנגזרו עליה.

חמש שנים. זה גם סיוט וגם מתנה, תוצאה של הסדר טיעון ממולח שרקח עורך דינה היקר מאוד ונשען על הלחץ של התובע המחוזי לכלוא את 'החונק מסוויט ביי'. הציבור ייחל לכך שיושת גזר דין מוות על הרוצח הסדרתי, אבל זה לא עמד לקרות. לא בעיר המתעקשת להיות ליברלית כמו סיאטל. לתובע המחוזי היה סיכוי טוב להשיג עונשי מאסר עולם רצופים עבור קלווין ג'יימס, כך שנראה שהעונש שג'ו תרצה לא יהיה ארוך מספיק, על פי כמה מתגובות #צדקלאנג'לה ברשתות החברתיות. ג'ו תהיה עדיין צעירה כשתשתחרר, ויהיה לה הרבה זמן להתחיל מחדש. היא עדיין תוכל להתחתן, להביא ילדים לעולם, לחיות חיים מלאים.

בתיאוריה, בכל מקרה.

היא מגניבה מבט לעבר אנדרו, שיושב מאופק לצד אביה בשורה השלישית מאחור. הוא הסיבה לכך שהיא נראית נחמד היום. הוא דאג שיביאו לה את שמלת 'דיור' האהובה עליה ואת נעלי ה'לובוטין' שלה בבוקר. עיניהם נפגשות. אנדרו מחייך אליה חיוך קטן לעידוד וזה מחמם את ליבה מעט, אבל היא יודעת שזה לא יחזיק מעמד.

הארוס שלה לא יודע מה היא עשתה. בקרוב הוא יגלה. ג'ו מביטה מטה אל ידיה המקופלות בקפידה בחיקה. טבעת האירוסים שלה, העשויה יהלום שלושה קראט בצורת אליפסה, מעוטר מכל צדדיו ביהלומים במשקל קראט נוסף, עדיין על אצבעה לעת עתה. לאנדרו שיפּ יש טעם מושלם וזה מובן לגמרי. הוא נובע מרקע טוב, שם משפחה חשוב וחשבון בנק גדול. אחרי שהוא יסיים את הקשר ביניהם, מה שהוא כמובן יעשה כי הדבר היחיד שחשוב לו יותר מג'ו היא החברה של משפחתו, היא תחזיר את הטבעת.

מובן שתעשה זאת. זה הדבר הנכון לעשות.

פוסטר ועליו מתנוססות פניה של אנג'לה מוצב על כן המופנה אל עבר חבר המושבעים. ג'ו זוכרת את היום שבו צולמה התמונה. כמה שבועות לאחר מכן החלה השנה הראשונה שלהן בתיכון 'סנט מרטין'. לג'ו יש את התמונה המקורית איפשהו בבית, שם מצולמות שתי החברות הכי טובות זו לצד זו ביריד פויאלופ, שכיום נקרא יריד מדינת וושינגטון, ג'ו מחזיקה שערות סבתא כחולות בידה ואנג'לה מחזיקה גביע גלידה שנמס במהירות. תמונת הפוסטר, שג'ו נחתכה ממנה, היא תקריב פניה של אנג'לה הצוחקת, השמש זורחת על שערה ועיניה החומות נוצצות. ילדה יפה ביום יפה, העולם פרוש לרגליה.

לצד התצלום הזה, על כן נפרד, יש תמונה נוספת מוגדלת. היא מראה את שרידיה של אנג'לה, שנמצאו ביער שמאחורי בית ילדותה של ג'ו. רק ערמת עצמות באדמה, וכל אחד יסכים שאפשר לראות דברים גרועים בהרבה בטלוויזיה. ההבדל היחיד הוא שהעצמות בתצלום הזה אמיתיות, שייכות לבחורה שמתה צעירה מדי וביותר מדי אלימות מכדי שמישהו יוכל להבין אותה.

התובע ממשיך לשאול שאלות, לצייר תמונה עבור חבר המושבעים מבעד לעיניה של ג'ו. היא ממשיכה לענות ולא מוסיפה יותר פרטים מהנדרש. קולה עובר דרך הרמקולים הקטנים שבאולם והיא נשמעת רגועה יותר ממה שהיא מרגישה. העצב העמוק שלה, שאותו היא נושאת כל יום בחייה מאז מותה של אנג'לה, נראה דהוי כאשר היא מנסה לדבר בצורה ברורה ורהוטה.

קלווין משגיח עליה מקרוב משולחן הנאשמים, מבטו חודר דרכה כאילו הוא מחלל אותה שוב. ג'ו מספרת לבית המשפט על מערכת היחסים ביניהם אז, כשהיו בני זוג, כשהוא היה רק קלווין ועדיין לא 'החונק מסוויט ביי', כשהיא הייתה בת שש־עשרה וחשבה שהם מאוהבים. היא מספרת על ההתעללות המילולית והפיזית, מספרת לנוכחים המרותקים על אופיו האובססיבי והשתלטני. היא מתארת ​​את הפחד והבלבול שלה, דברים שמעולם לא דנה בהם עם אף אחד, אפילו לא עם אנג'לה, ובטח שלא עם אביה, דברים שבמשך שנים היו ארוזים בתא נחבא במוחה, מאוחסנים בפינה שמעולם לא הרשתה לעצמה לבקר.

אם היו נותנים תארים במידור, לג'ו היה תואר דוקטור.

"שנים אחר כך, כשראית את הדיווחים החדשותיים, עשית את הקישור לכך שקלווין ג'יימס הוא 'החונק מסוויט ביי'?" שואל אותה התובע המחוזי.

ג'ו מנידה בראשה. "מעולם לא צפיתי בחדשות. שמעתי על זה משהו מאבי, מכיוון שהוא עדיין גר בסוויט ביי, אבל לא קישרתי בין המקרים. לא שמתי לב."

החלק הזה נכון, וכשהיא מעיפה מבט אל קלווין, פינות פיו מורמות רק מילימטר. חיוך קטנטן. החבר הישן שלה היה נאה בגיל עשרים ואחת, איש לא יתווכח על כך, אבל היום, בגיל שלושים וחמש, הוא נראה כמו כוכב קולנוע. פניו מלאות ומסותתות יותר, שערו פרוע בגלי מק'דרימי מושלמים, הכתמים האפורים בפאותיו והקווים שסביב עיניו רק מוסיפים למשיכה. הוא יושב בנינוחות על כיסאו, לבוש בחליפה ובעניבה פשוטות, משרבט על נייר מכתבים צהוב. החיוך הזעיר לא עזב את פניו מאז ג'ו נכנסה לאולם. היא חושבת שהיא היחידה שיכולה לראות את החיוך הזה וחושדת שהוא נועד בשבילה.

כשעיניהם נפגשות עקצוץ עובר בה. לעזאזל עם העקצוץ הזה שעובר בה אפילו עכשיו, אחרי הכול. מהיום הראשון שבו נפגשו ועד היום האחרון שבו ראתה אותו העקצוץ הזה לא נעלם. היא מעולם לא הרגישה דבר כזה לפני כן או מאז, אפילו לא עם אנדרו. במיוחד לא עם אנדרו, ארוסה, בהנחה שהיא עדיין יכולה לקרוא לו כך, מכיוון שהחתונה שתוכננה לקיץ הבא לא עומדת לקרות. הוא מעולם לא הצליח לעורר בה תחושה כזאת.

ידיה נותרות בחיקה והיא מסובבת את הטבעת, מרגישה את משקלה, את הביטחון שהיא מביאה. כאשר אנדרו נתן לה את הטבעת היא הייתה עבורה סמל, לא רק להבטחתה להינשא לו, אלא סמל לחיים שבנתה, לתואר הראשון מאוניברסיטת פיוג'ט סאונד שהשיגה, ולתואר השני מאוניברסיטת וושינגטון. בגיל שלושים היא סגנית הנשיא הצעירה ביותר ב'שיפּ תעשיות פרמצבטיות'. אז מה אם חלק מההצלחה שלה נבע מאירוסיה לאנדרו שיפּ, המנכ"ל ויורש העצר? כל היתר זה מפני שהיא קרעה את התחת בעבודה.

לא משנה. החיים האלה אינם עכשיו.

מאידך, היא יודעת שיצאה מזה בזול. עורך הדין היוקרתי שלה היה שווה כל דולר שאנדרו שילם לו. אבל מצד שני, חמש שנים מזוינות. בכלא לאף אחד לא יהיה אכפת מכך שהיא הייתה משכילה או מצליחה בחוץ, שעד למעצרה הרוויחה משכורת של שש ספרות כולל בונוסים ושעמדה להיות חלק מאחת המשפחות הוותיקות והאליטיסטיות של סיאטל.

כשתשתחרר, בהנחה שתשרוד בכלא ולא תידקר במקלחות, יהיה לה רישום פלילי. עבירה. היא לעולם לא תוכל לקבל עבודה קבועה. בכל פעם שמישהו יחפש בגוגל את שמה, מקרה 'החונק מסוויט ביי' יעלה כי שום דבר באינטרנט לעולם לא מת. היא תצטרך להתחיל את חייה שוב ושוב, אבל לא מלמטה, אלא נמוך יותר מהתחתית, ולהיאחז בציפורניה כדי לפלס את דרכה החוצה מהבור שכרתה לעצמה.

היא ממשיכה לדבר בצורה ברורה ותמציתית כשהיא מספרת על אודות אירועי אותו לילה נורא. חבר המושבעים וקהל הצופים מאזינים במלוא תשומת הלב. מבטה ממוקד באותה נקודה אקראית בחלקו האחורי של האולם כשהיא מתארת את כל מה שקרה. את האפטר־פרטי לאחר משחק הפוטבול בביתו של צ'אד פנטון, את חבית פונץ' הפירות שהיה בה כל־כך הרבה וודקה, שלקרוא לה 'פונץ' פירות עם טיפת וודקה' נשמע שגוי. את העובדה שהיא ואנג'לה עזבו את המסיבה מוקדם, שתיהן מצחקקות ומקרטעות בדרכן לביתו של קלווין בשמלותיהן הקצרצרות, שיכורות לחלוטין. את המוזיקה שפעמה ממערכת הסטריאו של קלווין. את הריקוד של אנג'לה, את הפלירטוט שלה, את העובדה שהן שתו עוד קצת, העולם הסתובב, הופך לקלידוסקופ של צורות ושל צבעים עד שג'ו התעלפה.

ואז, זמן מה לאחר מכן, את הנסיעה בחזרה לביתה של ג'ו. קלווין נהג, אנג'לה הייתה מקופלת בתא המטען של המכונית. המסע הארוך אל היער הואר באור עמום על ידי פנס קטנטן שחובר למחזיק המפתחות של קלווין. אוויר הלילה הקריר. ריח העצים. עובי הקרקע. קולות הבכי. השמלה של ג'ו, מלוכלכת, מכוסה אדמה ועשב ודם.

"לא ממש ראית את קלווין ג'יימס מבתר את גופתה," התובע לוחץ. ג'ו נרתעת. הוא מנסה להדגיש את ביתור גופתה של אנג'לה, מנסה לגרום לזה להישמע נורא ככל האפשר, אף שחברתה הטובה כבר הייתה מתה בשלב הזה, מה שהיה מחריד מספיק.

"לא צפיתי בו עושה את זה, לא," היא עונה, לא מסתכלת על קלווין כשהיא אומרת את זה. היא לא יכולה.

"במה הוא השתמש?"

"במסור. מהמחסן שבחצר האחורית."

"המסור של אביך?"

"כן." היא עוצמת את העיניים, עדיין יכולה לראות את הבזק המתכת כשקלווין החזיק אותו באור הירח. את ידית העץ, את השיניים המשוננות. מאוחר יותר המסור יהיה מכוסה בדם, בעור ובשיער. "גם האדמה הייתה יותר מ... היו יותר מדי סלעים. לא יכולנו לחפור בור מספיק גדול בשביל... להכניס את כולה."

יש תנועה באולם. רשרוש ואז מלמולים נמוכים. אנדרו שיפּ קם ומסתכל על ג'ו. עיניהם נפגשות. הוא מהנהן אליה, מטה את ראשו בהתנצלות ואז עושה את דרכו אל מחוץ לאולם ונעלם מאחורי הדלתות הכבדות.

ייתכן שלעולם לא תראה אותו שוב. זה כואב יותר ממה שחשבה שיכאב. היא מסובבת את הטבעת בזעם בחיקה במשך כמה שניות ואז דוחקת בראשה את הכאב לזמן אחר.

וולטר שואו לא זז ממושבו. אביה של ג'ו לא ידוע כגבר שמביע את עצמו ברגשנות, והעדות היחידה לרגשותיו היא הדמעה הבודדת שזולגת במורד פניו. הוא מעולם לא שמע את הסיפור הזה, והיא לא תאשים אותו אם ילך בעקבותיו של אנדרו ויעזוב את האולם. אבל אביה לא עוזב. תודה לאל.

"כמה זמן זה לקח? לבתר אותה?" שואל התובע.

"זמן מה," אומרת ג'ו ברכות. יבבה בוקעת ממרכז האולם. כתפיה של קנדיס וונג פלטן רועדות ובעלה לשעבר מניח זרוע סביבן אף שניכר שגם הוא עומד לאבד את זה.

בני הזוג הנוכחיים שלהם יושבים באימה שקטה, לא בטוחים איך להגיב, לא יודעים מה לעשות. זו לא הבת שלהם, לא האובדן שלהם, אבל הם מרגישים אותו הדבר. "זה נראה לי כאילו עבר הרבה זמן."

העיניים של כולם נשואות אליה. עיניו של קלווין נשואות אליה. לאט־לאט ג'ו מסיטה את מבטה עד שעיניהם נפגשות. לראשונה מאז הגיעה לבית המשפט היא יוצרת קשר עין. באופן כמעט בלתי מורגש, בתנועה זעירה שרק היא יכולה לזהות כי היא מחפשת אותה, הוא מהנהן. היא ממקדת את תשומת ליבה מחדש בעוזר התובע, שעוצר לרגע כדי ללגום מים.

"אז השארת אותה שם," אומר עוזר התובע וחוזר אל דוכן העדים, "ואז המשכת בחייך כאילו שום דבר לא קרה. שיקרת לשוטרים, שיקרת להוריה, נתת להם לסבול ארבע־עשרה שנה בלי לדעת מה קרה לילדתם היחידה."

הוא עוצר, עושה הצגה בהיישירו מבט אל ג'ו ואז אל קלווין, ואז אל המושבעים. כשהוא מדבר שוב, קולו רק כמה דציבלים מעל לחישה כדי שכולם באולם יתאמצו לשמוע אותו. "השארת את החברה הכי טובה שלך קבורה ביער, מאה מטרים בלבד מהבית שבו גרת, אחרי שהחבר שלך חתך אותה לחתיכות."

"כן," היא אומרת ועוצמת את עיניה שוב. היא יודעת כמה נורא זה נשמע כי היא יודעת כמה נורא זה היה. אבל הדמעות לא יגיעו. לא נותרו בה.

מישהו באולם בוכה בשקט. יותר כמו יבבה, למען האמת. החזה של אימה של אנג'לה עולה ויורד, פניה טמונות בידיה ואפילו מהמקום שבו ג'ו יושבת ניכר כי הלק האדום שעל ציפורניה מקולף. ויקטור וונג היושב לצידה לא בוכה, אך כשהוא מושיט יד לכיס חליפתו כדי לשלוף מטפחת ולתת אותה לאשתו לשעבר, ידיו רועדות.

לתובע אין שאלות נוספות. השופט מכריז על הפסקה לארוחת צהריים. המושבעים יוצאים והנוכחים נעמדים. שיחות טלפון מתבצעות, עיתונאים מקלידים בזעם על מחשבים ניידים.

הפקיד עוזר לג'ו לרדת מדוכן העדים והיא עוברת באיטיות על פני שולחן ההגנה שמאחוריו יושב קלווין. הוא קם ותופס בידה כשהיא עוברת, עוצר אותה לרגע.

"טוב לראות אותך," הוא אומר, "אפילו לנוכח הנסיבות."

פניהם רחוקות סנטימטרים אלה מאלה. עיניו בדיוק כמו שהיא זוכרת, ירוק זוהר עם אותן נגיעות זהב סביב האישונים. היא רואה את העיניים האלה בחלומות שלה לפעמים, שומעת את קולו, מרגישה את ידיו על גופה, והיא התעוררה יותר מכמה פעמים מכוסה בזיעה. עכשיו הוא כאן, אמיתי מתמיד.

היא לא אומרת כלום כי אין מה להגיד, לא כשכל מי שמסביב צופה בהם ומקשיב. היא שולפת את ידה והפקיד דוחף אותה קדימה.

היא סוגרת את ידה סביב פיסת הנייר שקלווין החליק לכף ידה ומחליקה אותה לכיס בשמלתה. היא עוצרת כדי להיפרד מאביה, מסובבת את טבעת האירוסים שלה כדי לתת לו אותה, את התכשיט היחיד שהיא עונדת. וולטר שואו מחבק אותה בנוקשות ואז משחרר ומסתובב כדי שהיא לא תראה את פניו מתכרכמות.

המשפט לא נגמר, אבל החלק של ג'ו בו הסתיים. בפעם הבאה שתראה את אביה, הוא יבוא לבקר אותה בכלא. הפקיד מוביל אותה לתא המעצר. היא מתיישבת על ספסל בפינה האחורית וכאשר צעדי הפקיד נסוגים, היא מושיטה את היד לכיסה.

זו פיסה קרועה מנייר המכתבים הצהוב שעליו קלווין שרבט בכתב ידו הקטן והמסודר.

אין בעד מה.

לצד המילה הוא צייר לב קטן.

היא מקמטת אותו לכדור זעיר ובולעת אותו, הדרך היחידה להיפטר מהפתק.

ג'ו יושבת לבדה בתא, שקועה במחשבותיה. העבר, ההווה והעתיד, כולם מתערבבים יחד והקולות הפנימיים מפטפטים לצד הקולות האמיתיים של השוטרים במסדרון. היא יכולה לשמוע אותם דנים בפרק מאמש ב'אנטומיה של גריי' ותוהה לתומה אם יקרינו את 'האנטומיה של גריי' בכלא. אין לה מושג כמה זמן עובר עד שצל מופיע לפני הסורגים.

היא מרימה את מבטה כדי למצוא את הבלש קייזר ברודי עומד שם. הוא מחזיק שקית נייר ממזללת המבורגר מקומית ומילקשייק תות. השקית מכוסה בכתמי שומן ופיה מתמלא ריר. היא לא אכלה דבר מאז ארוחת הבוקר, רק קערה קטנה של שיבולת שועל קרה שהוגשה על מגש מתכת מלוכלך.

"אם זה לא בשבילי, אתה פשוט אכזר," היא אומרת.

קייזר מרים את השקית. "זה בשבילך ואת יכולה לקבל את זה, כל עוד תגלי לי מה קלווין ג'יימס נתן לך בבית המשפט."

ג'ו מביטה בשקית. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר."

"הוא נתן לך משהו."

היא מנידה בראשה. היא מריחה בשר בקר על הגריל, בצל מטוגן, צ'יפס. בטנה נוהמת בקול. "הוא לא נתן לי כלום, קאי, אני נשבעת. הוא תפס בידי, אמר שטוב לראות אותי. משכתי את היד ולא אמרתי כלום. זה הכול."

הבלש לא מאמין לה. הוא מסמן לשומר שפותח את סורגי המתכת. הוא בודק את ידיה ואז בודק את הרצפה. הוא מסמן לה לקום והיא מצייתת. הוא עורך עליה חיפוש, בודק את כיסיה ואז מושיט לה את השקית בהכנעה. היא קורעת אותה.

"לאט." הוא מתיישב לצידה על ספסל הפלדה הקר. "יש שם שני המבורגרים. אחד בשבילי."

ג'ו כבר הסירה את העטיפה מההמבורגר שלה. היא נוגסת ביס ענק והשומן מהבקר הטחון מטפטף על קדמת שמלת המעצבים שלה. לא אכפת לה. "זה מותר?"

"מה? ההמבורגר?" קייזר מסיר את החלק העליון של לחמניית ההמבורגר שלו ומניח צ'יפס על הקציצה. הוא מחזיר את הלחמנייה למקומה ונוגס ביס גדול. "חתמת על הסדר הטיעון שלך, לאף אחד לא אכפת אם אדבר איתך."

"אני לא מאמינה שאתה עדיין עושה את זה." היא מסתכלת על ההמבורגר שלו בסלידה. "צ'יפס בהמבורגר. זה כל־כך תיכון."

"במובנים מסוימים השתניתי," הוא אומר, "במובנים אחרים, לא. אני מתערב שאת יכולה לומר את אותו הדבר."

"אז מה אתה עושה פה?" היא שואלת כעבור כמה דקות, לאחר שכבר אכלה חצי מההמבורגר ובטנה הפסיקה לכאוב.

"אני לא יודע. אני מניח שרק רציתי שתדעי שאני לא שונא אותך."

"יש לך את כל הסיבות לשנוא אותי."

"כבר לא." קייזר נאנח. "סוף־סוף זכיתי לסגירת מעגל ועכשיו אני יכול להרפות. הייתי ממליץ לך לעשות את אותו הדבר. שמרת את הסוד הזה הרבה זמן. ארבע־עשרה שנים. אני לא יכול לדמיין מה זה עשה לך. זה עונש בפני עצמו."

"אני חושבת שההורים של אנג'לה לא יסכימו איתך." אבל היא שמחה שהוא אמר את זה. זה גורם לה להרגיש פחות מפלצת, אבל רק קצת.

"אבל בגלל זה את הולכת לכלא. תרצי את עונשך ואז תוכלי לצאת מהכלא ולפתוח דף חדש ונקי. את תשרדי, תמיד היית חזקה." קייזר מניח את ההמבורגר. "את יודעת, זה מצחיק. כשגיליתי מה עשית לאנג'לה רציתי להרוג אותך. גם בגלל מה שהעברת את כולם. מה שהעברת אותי. אבל כשראיתי אותך שוב..."

"מה?"

"נזכרתי איך היינו פעם. כולנו היינו החברים הכי טובים, לעזאזל. החרא הזה לא נעלם."

"אני יודעת." ג'ו מביטה בו. מתחת לחזות השוטר הקשוח היא רואה טוב לב. תמיד היה קיים בבסיסו של קייזר טוב לב. "כל־כך הרבה פעמים רציתי לספר לך מה קרה, מה עשיתי. היית יודע מה לעשות. תמיד היית עבורי..."

"מה?"

"מצפן מוסרי," היא אומרת. "עשיתי הרבה דברים מחורבנים, קאי. אחד מהם היה להרחיק אותך."

"היית בת שש־עשרה." קייזר נאנח אנחה ארוכה. "רק ילדה. כמו שאני הייתי. כמו שאנג'לה הייתה."

"אבל בוגרת מספיק כדי לדעת להתנהג טוב יותר."

"במבט לאחור הרבה דברים הגיוניים עכשיו. לדוגמה איך היית אחרי הלילה ההוא. האופן שבו התרחקת ממני. נשרת מבית הספר לשארית השנה. קלווין באמת דפק אותך. לא הבנתי עד כמה." קייזר נוגע בפניה. "אבל היום אמרת אמת. זה מאחורייך סוף־סוף."

"סוף־סוף," היא חוזרת ונוגסת נגיסה גדולה בהמבורגר אף שהיא כבר לא רעבה. קל יותר לשקר כשהפה מלא.