רוני ותום החקירה השנייה

ז'אנר: נוער עמודים: 187 תאריך יצאה לאור: 09-2019 רוני ותום היו מוקפים. הם נסוגו אט אט, והאנשים בשחור הלכו וסגרו עליהם. "לא יכול להיות שככה זה ייגמר," לחשה תום בייאוש. חמשת הגברים עמדו סביבם במעגל. לא היתה שום דרך מילוט. בהתחלה הם לא סבלו אחד את השני, אבל אחרי שהצליחו לבדם לפתור מקרה מסובך שאפילו המשטרה לא הצליחה לפענח, הפכו רוני ותום לחברים טובים. הם פתחו משרד חקירות אמיתי ומדי יום שני בשעה ארבע מגיעים אליהם ילדי השכונה כדי לבקש את עזרתם בפיצוח תעלומות. עד שיום אחד מופיעה לקוחה מסוג אחר לגמרי עם הצעה שאי אפשר לסרב לה. רוני ותום יוצאים למשימה שנראית פשוטה, אבל עד מהרה הם מגלים שהם לא לבד. מישהו עוקב אחריהם, והוא יעשה הכול כדי שהם לא יצליחו. הדרך אל האמת נעשית מסוכנת מרגע לרגע, והיא עוברת בסמטה מסתורית, בארמון נטוש, בבית חולים ואפילו מתחת ל... טוב, לא באמת חשבתם שנגלה להם הכול, נכון? רוני ותום - החקירה השנייה הוא הספר השני בסדרת עלילותיהם של שני הבלשים הצעירים שכתב גיורא חמיצר, יוצר הטלוויזיה המצליח ("השמינייה", "האי", "החממה" ו"שכונה"), וכמו ברב המכר הראשון בסדרה, מצליח חמיצר לברוא גם כאן עולם מקורי ומותח, דמויות מפתיעות ובלתי נשכחות, ועלילה שמתקדמת בקצב מסחרר מהשנייה הראשונה.

הקדמה

רוני ותום הגיעו מתנשפים לבית הקפה הקטן והפינתי בלב השכונה התל אביבית שבו אני אוהב לשבת ולכתוב. המתנתי להם שם בסקרנות, אחרי יותר מחודש שלא פגשתי אותם.

"יש לנו סיפור מטורף בשבילך!" נכתב בהודעה ששלחו לי כמה שעות קודם.

"יותר מטורף מההרפתקה הקודמת?" כתבתי להם מיד, והם ענו: "לגמרי!"

שני הבלשים הצעירים התיישבו מולי. הזמנתי עבורם שתי כוסות מיץ תפוזים סחוט ושני כדורי שוקולד. הוצאתי את הפנקס הצהוב שלי ואמרתי: "דברו, אני מקשיב!"

במשך שעה ארוכה הם דיברו בהתלהבות, כשאני בקושי מצליח לכתוב מהר מספיק כדי לא לפספס שום פרט בסיפור הלא ייאמן שבקע מפיהם.

בסיום הפגישה הודיתי להם והבטחתי גם הפעם לספר את הסיפור בדיוק כמו שהם סיפרו לי אותו, והנה הוא לפניכם.

פרק 1

אייפון עם פרווה

די יום שני, בדיוק בשעה ארבע אחר הצהריים, נתלה על דלת האוטובוס הצהוב שלט קטן:

רוני ותום

בלשים פרטיים

גם היום ישבו השניים לצד שולחן הכתיבה הגדול והמתינו ללקוחותיהם, כמו שעשו בכל ארבעת השבועות האחרונים. מאחוריהם, על קיר האוטובוס, היתה תלויה תעודה ממוסגרת: "לרוני גבריאלי ותום בן־עמוס, בהוקרה גדולה על עזרתכם לקהילה, משטרת תל אביב".

את התעודה הם קיבלו בטקס רשמי ומכובד אחרי שהביאו ללכידתו של אלכס ספקטור, מנהל חברת האבטחה שהיה אחראי לשורה של פשעים שבוצעו בבית הספר שלהם. זו היתה הפעם הראשונה שתעודה כזאת הוענקה לצמד ילדים בני שתים־עשרה.

בחודש שעבר מאז לא היה איש בסביבתם שלא שמע על מעלליהם: איך פענחו לבדם את התעלומה שהמשטרה בעצמה לא הצליחה לפתור, איך איתרו את הפושע המסוכן והזמינו אותו אליהם, איך הקליטו אותו בסתר מתוודה על מעשיו ואיך הצליחו להשתלט עליו באומץ לב ברגע האחרון. השניים נעשו מפורסמים בן לילה. כשצעדו ברחובות השכונה של רוני ליוו אותם מבטי הערצה. ילדים, גם כאלה שלא פגשו מעולם, ביקשו להצטלם איתם למזכרת, ומדי פעם הצטרפו לתמונה אפילו הורי הילדים, ששמחו להצטלם עם שני הבלשים הצעירים.

להפתעתם של רוני ותום, ההצלחה לא הסתכמה רק בצילומי סלפי עם מעריצים אקראיים. אט־אט החלו ילדים לפנות אליהם בבקשות לעזרה. הם עזרו לאיילת מכיתה ד'־3 לאתר את ג'ינג'ר, החתול האהוב שלה, שברח והסתתר בדירה נטושה ברחוב שבו גרה. למיכאל מכיתה ה'־2 עזרו השניים למצוא כדורגל נדיר עם חתימה מקורית של רונאלדו, שנלקח בטעות למחסן הציוד של המתנ"ס השכונתי. הם עזרו גם ליערה, תלמידת כיתה ח', להוכיח שלא העתיקה במבחן השכבתי שלה, כמו שהמחנכת שלה חשדה.

בדיוק כמו בתעלומה הראשונה שפתרו, רוני ותום הוכיחו את עצמם כצוות בילוש מעולה. הסדר וההיגיון של רוני השתלבו באופן מושלם עם החשיבה המקורית והמבריקה של תום. אך עד מהרה מילאו החקירות את כל זמנם, ורוני התקשה לעמוד במחויבויות האחרות שלו. הוא לא רצה להזניח את הלימודים, במיוחד אחרי שקיבל על עצמו לדאוג גם לציונים של תום. אחרי שכמעט קרס מעייפות ומלחץ, הציע רוני לשותפתו להגביל את מלאכת הבלשות ליום אחד בשבוע. תום, ששנאה ללמוד, עיקמה את האף אך נעתרה. רוני ויתר — אבל רק זמנית — על חוג הטאקוונדו כדי לפנות מקום ביומן העמוס שלו, והשניים הזמינו את כל מי שנזקק לעזרתם להגיע לאוטובוס הצהוב של תום מדי יום שני החל מהשעה ארבע.

* * *

בשעה ארבע ושלוש דקות נשמעו דפיקות חזקות על הדלת. פּוּגי, כלבת הזאב האהובה של תום, זקפה את אוזניה בסקרנות.

"פתוח!" קראו רוני ותום פה אחד.

הדלת נפתחה בחריקה, ולתוך האוטובוס טיפסו מתנשפות שירה ועמליה, בנות כיתתם. שתיהן היו לבושות בבגדי ריקוד שחורים, והשיער שלהן היה אסוף למעלה בקוקו. זיעה נטפה על מצחן. "תקשיב, אני בצרה של הלייף!" פנתה שירה אל רוני.

"לגמרי!" הוסיפה עמליה. "לא, כאילו, איך שזה קרה אמרתי לה, רק רוני הגאון הזה יוכל לעזור לך."

"אוקיי... קודם כול תשבו, תירגעו…" אמר רוני, נבוך מעט מהמחמאה. "אפשר להציע לכן משהו לשתות?"

"וואי, אנחנו נראות זוועה, נכון?" התנצלה שירה. "האמת שהדרך לפה היתה מה זה מפחידה."

"לגמרי!" אמרה עמליה, "היא עשתה לי סימן כחול ביד מרוב שהיא החזיקה אותי חזק."

"מה אני אעשה? כל המוסכים האלה... מה, את לא מפחדת לגור באזור כזה?" פנתה שירה בפעם הראשונה אל תום, אבל לא חיכתה לתשובה, "אני לא הייתי מסוגלת, סורי."

תום לא ענתה. היא שמה לב שאצל שתי הבנות היתה התאמה מושלמת בין צבע הלק לצבע הגרביים הקצרצרים שבצבצו מנעליהן. זה נראה לה מטופש.

"הנה, תשתו," רוני הניח על השולחן שתי כוסות ומזג לתוכן מים קרים.

"אז שירה, איך אפשר לעזור לך?" הוא שאל בעודה לוגמת במהירות.

עמליה ענתה במקומה: "מישהו שיחק לה בטלפון ושינה את קוד הכניסה, ועכשיו הוא סוחט אותה!"

"מה? איך? תספרו הכול מהתחלה," ביקש רוני.

שירה הניחה את הכוס והוציאה מהתיק את הנייד שלה, אייפון מהדגם האחרון בכיסוי פרווה ורוד, תואם גם הוא לצבע הלק והגרביים.

רוני לקח את האייפון בתנועה מלאת חשיבות, אבל שתי הבנות קפצו מיד.

"אל תיגע! יש רק עוד ניסיון אחד לפני שהוא ננעל לתמיד!"

"אוקיי… אני לא נוגע," הרים רוני את ידיו בתנועה מרגיעה והשיב את הטלפון לשירה. "קדימה, אני מקשיב."

"בקיצור," פתחה שירה את סיפורה, "היינו בחדר מחול, יש לנו שיעור כל יום שני אחרי הלימודים, והבגדים שלנו והכול היו בחדר הלבשה."

"אני מבין, תמשיכי," אמר רוני.

תום הביטה ברוני וניסתה להבין מה בו כל כך מעצבן אותה.

"אז אנחנו, כאילו, מסיימות את השיעור, ואני באה לקחת את הטלפון שלי, כאילו, לבדוק הודעות, והוא פשוט נעול! ותבין, לי בטלפון אין קוד בכלל!"

"אני מלא זמן אומרת לה שתשים קוד," התערבה עמליה.

"טוב, זה לא עוזר עכשיו, נכון?" ירתה שירה לכיוונה.

"אז את לוקחת את הטלפון והוא נעול…" ניסה רוני להחזיר את שירה לסיפור שלה.

"ואני כאילו חושבת, אולי כן עשיתי קוד ושכחתי? אז אני מקישה 1-2-3-4, שזה הקוד, כאילו, הכי נפוץ..."

"וזה לא נפתח!" לא התאפקה עמליה.

"את יכולה לתת לי לספר? תודה," נזפה בה שירה.

תום ניסתה להסתיר ללא הצלחה פיהוק של שעמום. השלושה הביטו בה.

"סליחה, אני מקשיבה," היא מלמלה וסימנה לשירה להמשיך.

"אוקיי, ואז אני עושה, כאילו, עוד ניסיון, הפעם  0-0-0-0, שוב לא נפתח. ואז אני קולטת, כאילו, פתק צהוב כזה מונח בתוך התיק שלי… פתאום הבנתי שמישהו עשה את זה בכוונה... אני בשלב הזה, כאילו, לא נשמתי, שתבינו!"

"באמת או כאילו?" שאלה תום במבט מיתמם. הבנות לא הבינו את הבדיחה, אבל רוני כן הבין והניד בראשו, מפציר בה להיות רצינית.

"אפשר לראות את הפתק?" ביקש רוני.

שירה שלפה מתיקה פתק קטן וצהוב והגישה אותו לרוני. היה כתוב עליו משהו באותיות דפוס שחורות ומעוקמות מעט. רוני הקריא בקול: "תשאירי 500 ש"ח מתחת לקרוסלה בגן שעשועים ומחר תמצאי באותו מקום את הקוד".

שתיקה השתררה באוטובוס.

"איזה אנשים, אה? בושה!" הפרה עמליה את הדממה.

"כל החיים שלי על הטלפון הזה…" מלמלה שירה.

"מעניין ביותר," אמר רוני בכובד ראש. "במקום פשוט לגנוב את הטלפון הוא משנה את הקוד ומבקש עליו כופר. אבל למה?"

הבנות בהו בו בחוסר אונים ורק תום ענתה בטון אדיש: "על אייפון גנוב הוא היה מקבל פחות או יותר אותו סכום. מבחינתו זה אותה תוצאה בהרבה פחות סיכון. האמת, זה די מרשים."

"הלו? האיש הזה פושע! מה, את נותנת לו עכשיו מחמאות?" זעקה עמליה.

לפני שתום הספיקה להגיב מיהר רוני להשתלט שוב על השיחה.

"הוא נעל את הטלפון לעוד מישהי שרוקדת איתכן?"

שירה ועמליה הנידו ראשיהן לשלילה.

"אוקיי. יש לנו עסק עם מישהו שמכיר את לוחות הזמנים של השיעור שלכן." רוני נעץ מבט בשירה והוסיף: "אולי הוא אפילו מכיר אותך באופן אישי!"

שירה החווירה. "די, רוני, גם ככה קשה לי," הקול שלה רעד.

תום גלגלה עיניים. "ואם זו דווקא מישהי? אולי זו  אחת מהחברות שלך? בטוח יש מישהי שעלית לה על העצבים."

"נראה לך?" הזדעקה שירה, "בחיים לא!"

"בחיים לא!" מיהרה עמליה להסכים עם חברתה.

תום נראתה משועשעת מהתגובה של הבנות, ורוני מיהר לשנות את הנושא. "אוקיי," הוא המשיך, "נראה לי שנלך לזירת הפשע, נחפש טביעות אצבע, ונבדוק אם אולי הוא הפיל איזה רמז מחשיד."

"כמו, נגיד, כרטיס ביקור?" שאלה תום בציניות.

רוני התעלם מהשאלה. "אנחנו נתחיל חקירה, נסמן חשודים, אולי אפילו נעשה מארב בגן השעשועים."

"אבל מאיפה אני אביא לו 500 שקל?" שירה כמעט ייבבה.

"את לא מביאה לו שום דבר," הרגיע רוני.

"ההורים שלך יהרגו אותך. כבר איבדת אייפון אחד השנה," הזכירה עמליה.

"וואי, את מה זה לא עוזרת!" צעקה שירה.

"אולי תשתקו כבר שתיכן?" נשמעה פתאום בחלל האוטובוס צעקה של תום.

הבנות התכווצו בפחד, ולפני ששירה הספיקה לקלוט מה קורה, תום חטפה מידיה את האייפון הפרוותי ולחצה על כפתור ההפעלה שלו.

"מה את עושה?!" זעקה שירה, עיניה פעורות באימה.

"משחררת לך אותו," ענתה תום בקור רוח.

"השתגעת? את תהרסי אותו סופית!" שירה ניסתה לחטוף בחזרה את המכשיר, אבל המבט של תום שִכנע אותה  לסגת.

"תום, את מבינה שעוד ניסיון אחד לא נכון והטלפון ננעל לתמיד, וכל מה ששמור עליו נמחק?" שאל רוני בקול דרמטי.

תום לא ענתה ורק הפנתה אליו את פניה, עם החיוך המוכר שלה. בלי להסיט את עיניה מרוני, היא הניחה את האגודל על לוח המקשים ולחצה ארבע פעמים בעדינות. ואז, מבטה עדיין נעוץ ברוני, היא הושיטה את הטלפון לשירה ההמומה.

"מה? אני... איך? אני לא נושמת!"

"די, היא פתחה לך אותו? תראי!"

שירה הפנתה את הטלפון המשוחרר אל חברתה והביטה שוב בתום.

"איך עשית את זה?"

גם רוני ניסה להבין מה קרה פה. "כן, תום, איך בעצם ידעת מה הקוד?"

"לא ידעתי. אבל ניסיתי לחשוב מה הקוד הכי נוח כשאתה ממהר ואין לך זמן. היו לאיש שלנו כמה שניות לעשות את הכול, לאתר את התיק, לחטט, להוציא את הטלפון, לדחוף פתק — הוא לא היה מסתבך עם קוד קשה מדי."

"אז מה הקוד?"

"כשמניחים סתם את האגודל על המסך בלי להזיז אותו מגיעים בדרך כלל לספרה שמונה. אז הקוד הוא 8-8-8-8."

"מטורף!" אמרה שירה.

"תרשמי אותו שלא תשכחי!" ניסתה עמליה לעזור.

שירה לקחה עט שהיה מונח מולה וכתבה את הקוד על היד השמאלית. רוני ותום הביטו זה בזה.

"איזה אושר, אני מתה!" שירה ערסלה את האייפון בידיה כאילו היה אוגר ורדרד.

"אמרתי לך שרוני יפתור את הבעיה!" אמרה עמליה.

"האמת שאני לא עשיתי כלום, זה הכול ת..." התחיל רוני, אבל תום קטעה אותו: "טוב, בנות, נראה לי שסיימנו, נכון? יש לנו פשוט יום טיפה עמוס…" היא קמה וסימנה בראשה לכיוון הדלת.

שירה ועמליה הבינו את הרמז וקמו ממקומן.

"מה זה תודה! באמת!" אמרה שירה.

"בכיף," חייכה תום חיוך מזויף וליוותה את השתיים החוצה. היא סגרה את הדלת אחריהן ושחררה אנחת רווחה.

"איזה כיף שהן הלכו, אה?"

רוני רק מלמל: "את לא נורמלית, תום."

"סליחה?"

"מה אם זה לא היה הקוד הנכון? היית הורסת לה את הטלפון."

"וואי, כאילו, כל החיים שלי על הטלפון הזה!" חיקתה תום את שירה, אבל רוני לא חייך.

"זה היה לא מקצועי, מצטער."

"אויש, תרגיע," ענתה תום. "הייתי חייבת לעשות משהו כדי ששתי הפקאצות האלה ילכו. וזה עבד, ועכשיו הן יספרו לכל העולם על רוני הגאון והמדהים. זה מה שרצית, לא?"

רוני רצה לענות, אבל ברגע האחרון החליט לשתוק.

בינתיים החלה תום לפשפש במגירת השולחן והוציאה מתוכה מעטפה לבנה. היא הניחה אותה על השולחן וניגשה לארון הגדול שבפינת האוטובוס.

"מה את עושה?"

תום לא ענתה. הוא רק ראה שהיא הוציאה מהארון בקבוק קטן, מלא בנוזל שחור.