רייבנהוד 2 - השקר

הוא עשה מה שגנבים עושים: הוא גנב את הלב שלה...

ססיליה חשבה שהשנה שעליה להעביר בעיירה הנידחת, במפעל של אביה, תהיה משעממת עד מוות. אבל המפגש עם שון ודומיניק, הפרועים והמסוכנים, הפך את הקיץ לסוער ולנועז בחייה.

הקשר הלוהט בין השלושה מעורר את התנגדותו של ראש "רייבנהוד". הוא נחוש להרחיק את ססיליה מהבחורים שלו ומהמשימה שהם עומדים לבצע.

ססיליה רוצה לשנוא אותו, אבל הגבול בין השנאה לאהבה דק מאוד. ואם יש משהו שהיא למדה בעיירה הזאת הוא שגבולות נועדו בשביל לחצות אותם. 

טרילוגיית רייבנהוד שכתבה קייט סטיוארט הפכה לתופעת טיקטוק מטורפת. סיפור האהבה יוצא הדופן הוא גרסה מודרנית, מפתיעה, סקסית ורומנטית לסיפור רובין הוד הקלאסי. הצטרפו למסע נוטף תשוקה, מותח וממכר שייקח אתכן דרך כל הרגשות.

1
"אתה הצרפתי."

הוא עונה בהרכנת סנטר קלה. מבטו העוין צורב את עורי בבוז. "את מוכנה להחליש את הרעש המחורבן הזה?" המילים מתנגנות במבטא כבד שמאשש את מה שידעתי עליו.

דומיניק כמעט ולא דיבר צרפתית, אם בכלל, מה שעורר בי חשד לגבי הכינוי. אבל האיש שניצב מולי ומה שהוא מקרין מתאימים.

טיפת זיעה זולגת במורד רקתו כשאני בוחנת את מראהו. צריך להחמיא לחייט שהלביש אותו בחליפה הראויה למלך. היא חובקת את גופו ומדגישה גבריות צרופה. ארשת פניו אמנם עוינת, אבל הפנים עצמן גורמות לפה שלי להתייבש וללשון להתבלבל. האיש הזה הוא ללא ספק הגבר הכי יפה שראיתי בחיים. אחוזת הלם אני גומעת בשקיקה את צבע הדיו של שערו הסמיך שמסורק לאחור בגלים ארוכים, כל שערה במקומה. לסתו המסותתת ממסגרת תווי פנים שחומים מושלמים. מתחת לגבות עבות מקושתות יש ריסים ארוכים ושחורים באופן טבעי, שמדגישים את הלהבות הכתומות־זהובות שמטיילות על פני. אפו בולט, רחב וארוך, ונחיריו מתרחבים בזעם. הפה שלו רק מוכיח שוב שמי שברא אותו לקח את הזמן, ועיצב שפתיים נדיבות בשלמותן הסימטרית. אך הכעס שניגר מנקבוביותיו הוא שגורם לי לנסות בכל כוחי להיאחז בהיגיון שהופעתו הבלתי צפויה מאיימת לגזול.

הוא השטן הלבוש בארמני, זה שלא היית אמורה לפגוש.

ואיום ברור עלי.

אני חוטפת את השלט מהשולחן לידי, לוחצת בקדחתנות על כפתור הווליום ומגמגמת תוך כדי שאני מחפשת את חזיית הביקיני שלי. "אני לא... י־ידעתי שזה אתה. אני ל־לא ידעתי שאתה בכלל קיים."

"לא היית אמורה." קולו ארסי וניגר משפתיו לעומק גרוני עד שאני מתקשה לבלוע.

ממש יופי של סירנה את, ססיליה.

אני מעבירה מבט מסביבי ומחפשת לשווא את החזייה, ולבסוף משלבת ידיים מעל החזה בפרצוף בוער מהשפלה. "אז למה לטרוח להראות לי שאתה קיים עכשיו?"

"כי נראה שאני לא יכול לעשות שום דבר בלי ששני הטמבלים האלה יתאהבו עד מעל לזין ב..." שפתיו נמשכות לאחור מהשיניים, וניבים זאביים מחודדים נחשפים כשהוא... נוהם באיום?

"באויבת?" אני מנידה את ראשי. "אני לא האויבת שלך."

הוא חושק את הלסת ומבטו אומר שיפוטיות. "לא, את רק נהנית מהכסף המלוכלך של אבא'לה."

"אה, יופי, זה גועל בעיניים שלך. דאגתי שאולי זה משהו אחר."

"אני לא מזיין ילדות קטנות," הוא מסנן, מבטאו רק מדגיש את הגינוי. "ואני בהחלט מודע לעובדה שאת מזיינת את כל הצוות שלי."

זה צורב, אבל אני לא נרתעת. "רק שניים מהם, וממה שנראה לי, גם לך לא תזיק קצת פעילות מהצד. אתה נורא מתוח."

הוא תוחב את הידיים בכיסי המכנסיים ברוגז ברור. "מה לעזאזל את רוצה?"

"אני רוצה תשובות. אני רוצה לדעת שאבא שלי לא בסכנה."

"אני לא יכול להבטיח דבר כזה."

"אבל אתה לא תפגע בו?"

ההיסוס שלו גורם לי לסמור באיום.

"גופנית, לא. בכל מובן משמעותי אחר, כן."

"ואני?"

"את לא קשורה לזה."

"עכשיו כן."

"לא, את לא. וידאתי את זה." התשובה הזחוחה שלו גורמת לי להבין פתאום.

"אז בגללך... זה אתה שגרמת להם להיפטר ממני."

אני נזכרת מה דום אמר לי לפני כמה ימים.

"ניסינו להבהיר משהו, ונכשלנו בצורה קשה."

מישהו מהמפגש דיווח לו שאני כאן. כי זה האיש שהם מדווחים לו.

משתררת שתיקה, ואז הזר העוין מדבר. "לא היית אמורה להיות כאן."

"ידעת עלי. כולכם ידעתם עלי." ברור. הכלל הראשון הוא להכיר את האויב שלך ואת חולשותיו. אבל ככל שהם ידעו אני הייתי בתו המנוכרת ולא סיכנתי את התוכנית שלהם. זו היתה אחת הסיבות ששון לא רצה לערב אותי.

"מי אתה?"

שתיקה.

"אז למה שתבוא לכאן עכשיו ותדבר איתי?"

הוא ממשיך לשתוק ואני מנסה להבין.

"מישהו לא שמר סוד."

מישהו מאחד הסניפים דיווח לו, ובגלל זה שון ודומיניק התנהגו ככה. הם ניסו להבהיר משהו לנוכחים במוסך — בלילה שבו נידו אותי — כדי להעביר מסר לאיש שנועץ בי מבט עכשיו. כדי להגן עלי.

האסימונים נופלים בזה אחר זה.

"בגלל זה אני הייתי הסוד," אני לוחשת. "לא ידעת שאני אמורה להגיע. חשבת שרומן ואני לא בקשר." עיניו ניצתות למראה החיוך המרוצה שמפציע על שפתי.

עכשיו אני מבינה למה הוא כל כך כועס. "לא ציפית שאופיע פה, כי זאת היתה החלטה של הרגע האחרון להגיע. חמקתי דרך החרכים, והם הסתירו אותי ממך." ריגוש קל חולף בגופי. "אתה לא יודע הכול. איך ההרגשה?"

הוא צועד באיום לפנים. "הסיפור הזה גדול עלייך ברמה שבחיים לא תביני, ואת צריכה להפסיק עם ההצגה של הקשוחה ולדבר איתי ברצינות, כי אני נותן לך שתי דקות וזהו."

וזה מה שאני עושה. אני מפסיקה להעמיד פנים כי אני נלחמת על הרבה יותר מאשר רק הגאווה שלי. "אני לא הבן אדם המגעיל שאתה חושב שאני."

"הדעה שלי עלייך לא משנה."

"אני חושבת שכן. אני חושבת שהיא מאוד משנה. אתה מרחיק ביני לבין ה..."

"את יכולה למצוא מישהו אחר לזיין, ססיליה." השם שלי נשמע מגונה משפתיו העבות. הוא רואה בי מטרד, קוץ בישבנו האכזר, וללא ספק מקל בגלגלי המכונה המשומנת היטב שלו. אבל חמקתי בין החרכים, בזכות ההיעדרות בת שמונה השנים שלי, והם הסתירו אותי מפניו.

ואני לא מצליחה לכבוש את ההתרגשות שהמחשבה הזאת מעבירה בגופי.

"אתה אולי שונא אותו, את אבא שלי, אבל כרגע אתה מתנהג בדיוק כמוהו, כמו מכונה. חולה שליטה נטול אנושיות עם תסביך אלוהים."

נחיריו נפערים בזעם. "תיזהרי ממני."

"או שמה?"

הוא מיתמר מעלי, עיניו רושפות באזהרה. "את לא רוצה לעצבן אותי."

"ככה אתה כשאתה לא מעוצבן? ומי אתה בדיוק שתגיד לי ממה אני צריכה להיזהר? אתה אולי מחזיק ברוב הקלפים, אבל אין לך את שלי. עדיף לך להיות נחמד אם אתה רוצה שאשתף פעולה, שאסתום את הפה."

הוא לא עונה, אבל השינוי הנחרץ שחל בפניו מספיק לי.

אלו בדיוק המילים שלא הייתי צריכה לומר. אי אפשר לסמוך עלי בכלל עכשיו משאמרתי אותן. בגדתי בשון ובדומיניק כששיחקתי לידיו של המניאק הזה. הוא מנסה לערער הכול, להפוך את המצב כדי להראות להם שאסור היה להם לבטוח בי. דומיניק כל כך יתאכזב.

המילים שדומיניק אמר לשון ביום שעזבתי את הבית בזעם צצות בראשי.

"היא לא מספיק חזקה."

"תן לה זמן."

כל המבחנים שהם העבירו אותי. הדו־קרב המילולי המרתיח בין דומיניק לביני. הזמן ששון הקדיש כדי ללמד אותי את הדברים שהוא מאמין בהם, שהכנופיה מאמינה בהם, בזמן שדומיניק התגרה בי ועיוות דברים שאמרתי. מרגע שהם החליטו לצרף אותי הם הכינו אותי לעימות כזה. הכול היה קשור לגבר שעומד מולי. בזמן שהתאהבנו הם הדריכו אותי לקראת הצרות הצרורות שנקראות הצרפתי. שובו היה בלתי נמנע.

"אני יכולה לשמור סוד. אני רק רוצה לדעת מה התוכנית."

"זה שאת פה לא אומר שנותנים לך תפקיד למלא. הם קיבלו החלטה גרועה, והם יודעים את זה, וזה שאת מזדיינת איתם לא מקנה לך זכות דיבור. ואני יודע שלא תספרי לאף אחד," הוא אומר בביטחון מלא, "אבל מהסיבות הלא נכונות."

"מה לא נכון בזה?"

"כי זה בגלל הנאמנות שלך אליהם," הוא מצביע בסנטרו על היער, "וחוסר היכולת שלך להפריד את זה מהרגשות האישיים שלך, במקום לקבל את העובדה שרומן עשה כמה דברים בלתי נסלחים ומגיע לו לסבול על זה. אז פשוט שחררי, כמו שהם שחררו, ו... תמשיכי בחיים שלך."

"זאת פקודה?"

"לא, זאת עצה טובה," הוא מטיח, "וכדאי לך לקבל אותה." אני מתחילה לעצבן אותו, והייתי מרוצה מזה אלמלא הייתי נתונה לחסדיו.

"אני רק רוצה לראות אותם."

"לא יקרה."

"אני לא הילדה הקטנה של אבא שרבה עם החברים שלה. דבר איתם. הם יספרו לך עלי. הם יערבו לי."

עיניו משפדות אותי בסלידה. "אני יודע מספיק."

אני מורידה את זרועותי וחושפת את גופי כדי לעשות לו דווקא. לא אתן לו לבייש אותי על משהו שאין לו מושג לגביו, ולא ארגיש לא נוח עם הגוף שלי אחרי שבמשך כל הקיץ התרגלתי אליו. המאמצים שלי לא זוכים להתייחסות ועיניו נותרות נעוצות בעיני. אנחנו לוטשים מבטים זה בזה משני צדי הגבול שהוא שרטט בינינו.

"אתה באמת הולך לעשות את זה?"

"אנחנו חיים בעולמות שונים, ואת נולדת למציאות משלך. יכול להיות שלא אאשים אותך אם תחליטי לעזוב את זה. במקרה שלך הבורות באמת מבורכת, ססיליה. כדאי לך לזכור את זה."

"גם אם אין בינינו קשר אמיתי, ואין, אני לא רוצה שהוא ייפגע. אם תוכל להבטיח לי שלא יקרה לאבא שלי שום דבר, אוכל לעזור לך."

"אני לא מבטיח כלום. יש לו מספיק אויבים שלא קשורים אלינו. ככה זה בעסקים."

"לא בשבילי."

"זאת הבעיה שלך."

"אז מה לעזאזל אני אמורה לעשות?"

הוא פונה לכיוון היער, מתעלם ממני. "לכי תעשי ציפורניים."

מרוב זעם אני מגששת סביבי, מוצאת את בקבוק קרם ההגנה שלי וזורקת אותו עליו. הבקבוק פוגע בו באמצע הגב. הוא מתנפל עלי, אני פולטת צווחה ונרתעת אחורה עד שאני נתקלת בכיסא ונאלצת להתיישב. הוא מושך אותי בזרוע לעמידה. מה שקורה בינינו זה לא כימיה, זאת אש מלובנת רוויה בשנאה וטינה ורצון לנקמה שלא קשורים אלי בכלל. האיש הזה לא הולך סחור סחור, הוא מתעב את עצם קיומי.

"בפעם הבאה שתתעסקי איתי, אני אתעסק איתך." מבטו הענברי מעלה באש את חזי והוא לופת אותי חזק יותר. אני בולעת את היבבה שבפי.

"אתה עושה טעות. יצאת למלחמה בשביל אנשים כמוני בדיוק. כמו אמא שלי. שון ודומיניק הם חברים שלי לפני הכול, ואני רוצה לעזור להם. הם היו נאמנים לך. אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך! אתה אולי שונא את רומן, אבל אני לא מעורבת בסיפור הזה. לא ידעתי כלום ואני עדיין לא יודעת."

"לא היית מעורבת בסיפור הזה, אבל זה ישתנה אם תמשיכי ללחוץ. את מטרה קלה מדי." העלבונות שלו צורבים בי והוא זורה מלח על הפצעים הטריים. "את צעירה מדי ותמימה מדי. האמנת לכל מילה שהם אמרו לך, ובשלב הזה את צריכה להשלים עם העובדה שהם קיבלו ממך מה שהיו צריכים."

גישה. הוא מתכוון שבעזרתי הם השיגו גישה. בבטן מתהפכת אני נזכרת ביום שבו שון חזר לפה אחרי הריב שלנו עם התנצלות מוכנה. דומיניק נכנס אלי הביתה קצת אחר כך בזמן ששון הסיח את דעתי. אני אולי טיפשה, אבל...

"אני לא זונה."

"את נלחמת במצפון שלך, לא בשלי."

אבל אחרי היום ההוא הכול השתנה. אולי בהתחלה הייתי מטרה, אבל אחר כך הפכתי להחלטה. הם הכניסו אותי לחיים שלהם כי הם רצו אותי שם. אני בטוחה בזה. שון הודה בזה בפני. הוא לקח סיכון גדול כשהביא אותי. כשהם שכבו איתי הם למעשה שכבו עם האויב, כששיתפו אותי בסודות הם קשרו אותי אליהם, וכשנשארו איתי הם סיכנו את האמינות שלהם ואת מעמדם באחווה.

אם חיפשתי הוכחה לרגשותיהם, עכשיו קיבלתי אותה.

"הם יקרים לי, מאוד. תן לי לעשות את חלקי."

"אם זה נכון, תפסיקי להיות כזאת אנוכית. הם מוכנים לוותר עלייך, ואת צריכה להתנהג כמו אישה ולעשות אותו הדבר."

"אתה לא יכול להרחיק אותי מהם!"

"את יודעת שאני יכול. כל דלת שתדפקי עליה תישאר סגורה. אף אחד לא יתקרב אלייך. החל מעכשיו, מרגע זה... את לא קיימת יותר. ומעולם לא היית קיימת."

זעם שכמותו מעולם לא הרגשתי גועש בי וגורם לי לירוק ארס.

"לך תזדיין, חתיכת רובין הוד מזויף!" אני מושכת בפראות את זרועי והוא מניח לי. "עוף מפה לעזאזל!"

הוא מתרחק לאחור, תוחב את ידיו העצומות בכיסי מכנסיו. עיניו בוערות, קולו קפוא. "זאת בדיוק הסיבה שאני לא רוצה אותך בסביבה שלנו."

אני מרימה יד. "תעשה לי טובה, אתה משתמש בעובדה שאני מקבלת מחזור בתור תירוץ לסלק אותי מהשבט? אתה וחבורת פורעי החוק שלך אמורים להיות בצד של הטובים, נכון? אנחנו אמורות להיות אסירות תודה לכולכם על מעגל בעלי הזין המטונף שלכם?" אני נושפת בזלזול. "אז תרשה לי להודות לך בשם כל הטורפות החמושות בכוּס," אני משתחווה בהגזמה, "באמת תודה רבה, אבל שוב, אני לא האויבת שלך."

אני זוקרת את הסנטר. "הם סמכו עלי כי הם ידעו שאני מסוגלת להתמודד עם זה, ווידאו שזה יקרה. הם סמכו עלי כי אני אוהבת אותם, והם ידעו שאעמוד מאחוריהם בגלל האהבה הזאת. אתה יכול לזלזל בזה כמה שתרצה, אבל זה הכוח המניע שידאג שאשאר נאמנה, ולא להפך, ויעזור לי לעשות כל מה שצריך כדי להגן עליהם בדיוק כמו שהם מגינים עלי. ועליך."

הבנה כלשהי מבליחה לרגע על פניו לשמע הווידוי שלי, ונעלמת באותה מהירות. "לא היית אמורה להיות מעורבת."

"אבל אני כבר מעורבת, אז תן לי לעשות את חלקי."

"עברו שתי דקות," הוא פונה ללכת לכיוון היער, ואני קוראת אחריו משום שברור לי ששום מזימה לא תזכה אותי שוב בתשומת לבו.

"אני באמת אוהבת אותם. אולי הם פישלו, אבל מה שגרם לי להיות מעורבת זו הנאמנות שלהם אליך, ולמטרה שלכם, כל מה שאתם מייצגים יחד. הם לא ציפו להתאהב בי, הם חשבו שישתמשו בי וזהו, אבל העובדה שלא היו מסוגלים להוליך אותי שולל ברמה הזאת היא הסיבה שאני עומדת פה ונלחמת כדי להיות שם עבורם. אני עדיין כועסת, אבל אני מבינה. הם גרמו לי להבין. ואולי כל הסיפור הזה לא היה קשור אלי, אבל עכשיו הוא לגמרי קשור אלי. בבקשה. תן. לי. לעזור." אני מוחה את החולשה מעיני ומביטה בו כשהוא מתרחק. הוא מרהיב ואכזרי, והרבה יותר מכל מה שציפיתי להתמודד מולו היום. ציפיתי לשמש הזהובה שלי או לענן הקודר האפל, והמחשבה שלא אראה אותם יותר היא בלתי נסבלת. אני מתחננת, וזה לא מה שאני אמורה לעשות. אני אמורה לארוז ולהסתלק מפה, להיפרד לשלום מכל העיירה המחורבנת הזאת. שיזדיין אבא שלי והבוסר שאכל. אין בינינו שום קשר, ואוכל למצוא דרך אחרת, בטוחה יותר, לדאוג לאמא שלי. אבל כשאני חושבת על זה אני רואה בעיני רוחי את שון ודומיניק, והפחד מהלא נודע משתק אותי. אני לא מסוגלת לקום וללכת. לא כרגע.

"אני מאמינה בזה, בכל מה שאתם עושים, בכל מה שאתם מייצגים. אני רוצה להיות איתכם." זאת האמת הצרופה, אך אני מפחדת שדיברתי מאוחר מדי.

גבו מופנה אלי, והוא שולף מכיסו את חזיית בגד הים שלי, שנפרשת בידו ואז נופלת על משטח העץ. "אני אחשוב על זה."