שואה

פעם אחר פעם אני נדהם: פעם היה עולם אחד, והיו בו חיים – לגמרי, אבל לגמרי בתכלית – אחרים. ועכשיו – עולם שני.

פעם אני כתבתי ספרים. פעם הרציתי אודותיהם.

פעם, לפני שנות אור מן המקום הזה, מן העכשיו, הייתי אזרח של מדינה.

פעם אחר פעם אני אומר לעצמי שזה לא יכול להיות שאף אחד לא מציל אותנו מכאן. שכל כך הרבה זמן עבר ואיש לא פורץ את הגדרות ומשחרר אותנו מהגיהנום הזה.

שכל מדינות העולם יודעות – יודעות בוודאות! – אבל אף אחת מהן לא באה להציל אותנו. שאנחנו… כביכול… בני אדם סוג ב’ – או ז’ – בשביל שאר העולם.

הכל, רק בגלל שאנחנו יהודים. רק בגלל שאנחנו מיעוט.

“האם זה הגיוני?” שאלתי את ויקטור פרנקל. “שדבר כזה יקרה בעולמנו, בעת הזו?”

זה היה בלילה, על הדרגש, כשאדם שלישי נחר בקולי קולות על ידינו.

“האם זה קורה לי באמת או אולי… כל הדבר הזה רק בתוך הראש שלי קורה? אולי אני בעצם… חולם את הכל?” שאלתי אותו.

“זה הרי… פאוסט בכבודו ובעצמו. לוציפר והשטן ולילית התכנסו ויצרו את המקום הזה עם השלט הנורא, הציני להזוויע, שבכניסה, ‘העבודה משחררת’. האם יש מקום יותר נורא מאושוויץ בכל העולם, ויקטור?”

שאלתי אותו אבל הוא לא ענה. לאחר שניות ארוכות שמעתי אותו אומר, בלחש: “אני רעב מדי, פרימו, בשביל לחשוב על שאלות קיומיות עכשיו. כל שנותר הוא לחיות מיום ליום, זהו זה. ולקוות שנשרוד. אבל גם אם נשרוד, לא נצא בחיים מהמקום הזה.”

“אתה צודק, ויקטור,” אמרתי, ולפתע ההבנה הקטלנית הזאת היכתה בי במלוא עוזה: גם אם אצא, איכשהו, חי בגופי מן המקום הארור הזה, מן הגיהנום בכבודו ובעצמו של העת המודרנית – העת הזו שלי – לא אישאר בחיים. ואז, ברגע ההוא, ברגע שהבנתי: כלום לא בראש שלי. אני אינני בתוך חלום.

זהו הדבר האמיתי בתכליתו, הנורא בתמצית ההגדרה, בי החלטתי, באופן המוחלט והוודאי ביותר: אני אתאבד אם אצא מן המקום הזה חי ואי-פעם אחזור למולדתי האבודה, לאיטליה. ידעתי, ההחלטה נעולה בי, כמו בוצעה כבר במלואה, אך לא אמרתי דבר. לא רציתי להעציב את ידידי המלומד. לא כעת, כשלילה וקור אימים ורעב…

“אין מילים לתאר לאן הגענו, פרימו,” שמעתי אותו לוחש. “זה כל מה שאני יכול לומר לך עכשיו.”

ואז, בנשימות ארוכות, כבדות, לאט לאט גם הוא נרדם.

לשרוד את אושוויץ, איכשהו, כנגד כל הסיכויים, ואז, דווקא אז, להתאבד… חייכתי לעצמי. ואיכשהו, משום מקום, באופן המורבידי הצלול ביותר, נאחזתי בדבר החשוב ביותר במקום כזה, בזמן מבהיל ובלתי-אנושי שכזה: סוף סוף, הנה הוא נזרע בי:

פתית אבק מזוהם, מיקרוסקופי וחמקמק, של תקווה.

אושוויץ, 1944 / חדווה
הלחם שבסוף הוא ייתן לי. הפרוסת נקניק. התפוח אדמה. העגבניה.

אולי גם הבצל המטוגן...

רק על זה אני חושבת עכשיו.

אני לא מרגישה כלום כשהוא נוגע בי. זה כאילו... שהגוף מתנתק מהמוח ורק על אוכל אני חושבת. רק אוכל אני מרגישה.

מאז שאני פה, מאז שלקחו את אמא ואת אבא, את אחותי, את סבתא וסבא, ישר כשירדנו מהקרון של הבהמות שדחפו אותנו אל תוכו בכוח הגרמנים והסיעו אותנו שלושה ימים ושלושה לילות בתוכו מהונגריה עד לכאן, בלי כמעט אוויר, בלי אוכל או מים, אני חושבת באוכל. גם בצבעים. ובצורות. זה כאילו... שהמילים והתיאורים התבלבלו אצלי כולם.

נעלמו.

אחד ועוד אחד שווה כחול.

שניים כפול ארבע שווה שמיים.

לאוויר יש ריח של מוות אבל אני קוראת לזה חום-של-ציפורים, ולקור הנורא, המשתק, אני פשוט קוראת שוקו.

אני משנה את התיאורים של הדברים. רק ככה אני שורדת.

הרופא אהב אותי מהרגע הראשון. ראיתי את זה בעיניים שלו. כשהוא סימן על כל המשפחה שלי לשמאל, ורק עליי - לימין.

ואז, כבר ביום הראשון שלי פה, הביא אותי אליו לקליניקה, הפשיט ונגע.

הוא מחבק אותי ומדבר אליי בשפה שלו. אני מבינה אותה קצת. היא כמו יידיש, רק אחרת.

והכי חשוב - בסוף, תמיד - אחרי שהוא נוגע בי ומלקק אותי, מכניס אל תוכי אצבעות, הוא נותן לי אוכל.

שיעשה לי מה שהוא רוצה, הדוקטור הרע, אם בסוף הוא נותן לי לאכול...

*

כולם נהיו רזות-שלד בלאגר שלי, הולכות ונעלמות. רק אני משמינה. מרביצים להם, צורחים עליהם, מצליפים בהם בכוח עם שוט עד שהם נופלות על הרצפה, מתפתלות מכאבים, ואז בועטים בהם ויורים להם בראש או שסוחבים אותם חיות וזורקים אותם ככה, כמו שהם, צווחות ומשתוללות, ישר אל תוך התנורים הלוהטים מחום, לקרמטוריום, עד שהם נמסות שמה בפנים, משתתקות פתאום, הופכות לא לבן אדם.

אבל עליי הדוקטור שומר. אותי, אני יודעת, הוא הכי-הכי אוהב מכולם. לי יש נעליים חדשות. מעור! וגרביים! וכל מה שקרה לי, אני לא יודעת איך זה, ולמה, אבל טוב לי ככה. אפילו לבד. רק אני והלחם. והנקניק. אני והתפוח אדמה ביד. העגבניה.

מה הצבע של העגבניות? אור - זה ברור, כל אחד יודע את זה!

מה הטעם של הנקניק? חיים, ותקווה.

מה הריח של הלחם? כסף, כסף, כסף, כמו בצל טעים מטוגן.

אני מנשקת אותו בחזרה. הוא לא אוהב את זה נראה לי. הוא רוצה לנשק אותי אבל שאני לא ייתן לו נשיקה בחזרה. לאט-לאט אני מבינה את הדוקטור, והוא מבין אותי.

אני רק לא מבינה למה הוא קורא לי אווה. אני לא אווה. אני חדווה.

אבל אני שותקת. כמו ששתקתי כששאלו אותי בת כמה אני ואז חשבתי מהר-מהר בראש, ובמקום 11 אמרתי 13, כי כשירדנו מהרמפה שחיברו לקרונות של הבהמות, צעקו לנו היהודים בפיג'מות-של-אסירים, עם הפסים שחור-לבן, כל העבדים של הגרמנים שפה, להגיד שאנחנו בנות 13. כי אם לא נגיד את זה, ככה הם אמרו לנו, אז הם ישר יהרגו אותנו.

אז אמרתי. בפעם הראשונה בחיים שלי שיקרתי. אני לא יודעת למה, אבל זה היה ירוק. זאת אומרת, ההרגשה הייתה ירוק.

"את יודעת מה זה סינסתזיה?" הוא שואל אותי. "כי אני שואל אותך שאלה ואת עונה לי בצבע או בצורה. זה מה שיש לך, אווה. זאת הדיאגנוזה שלך."

"אני יהודייה?" שאלתי אותו פעם.

"כן. את יהודייה."

"מה זה אומר, דוקטור, להיות יהודייה?" שאלתי.

"זה אומר שאין לך מזל עכשיו. שפעם היה, ובעתיד יהיה. יהודים הם דווקא אנשים טובים. ואני אומר לך את זה בסוד כמוס. הם חכמים מאוד. א-י-נ-ט-ל-ק-ט-ו-א-ל-י-ם. והם טובים מאוד בכסף. האנשים הכי עשירים בעולם הם יהודים, אווה. אבל הצבע שלהם עכשיו הוא שחור מאוד והטעם שלהם הוא אבק. את מבינה אותי? אני מדבר בשפה שלך?"

הוא מדבר אליי כל כך יפה. וכן, אני מבינה. הוא מסביר לי דברים. כמעט תמיד בעדינות. בשלווה. לפעמים הוא גם מרביץ. נכון. אבל רק סטירה חזקה, כמו ברק מהשמיים. וגם זה רק בגלל האהבה האדומה-דם שלו אליי.

אומרים עליו דברים איומים במחנה. שהוא השטן בכבודו ובעצמו. זה מה שאומרים. אומרים שלוקח נשים יהודיות בהיריון ומתעלל בהם או נותן להם ללדת ואז לא לתת חלב לתינוקות שלהם וככה לראות איך שהתינוקות מתים מרעב מול העיניים שלהם.

הרבה דברים אני רואה פה. בכל אני מאמינה.

ובכל זאת, איכשהו, גם בכלום.

זה הרי... כל זה... הרי זה לא יכול באמת להיות בעולם.

אני כאן. אני רואה הכל. אני מרגישה הכל. ועדיין. אני בעצמי לא מאמינה שאני כאן. שאני זה. ושזה אני עכשיו.

הוא לא שטן. כי הוא אוהב אותי. אני כבר בת 12 - אז לו אני אומרת 14, בשביל שהשקר גם יגדל, עם הזמן.

אני יודעת שהוא לא מאמין לי. "כל היהודים שקרנים," הוא אמר לי פעם כשנתן לי סטירה ואז נתן לי עוד סטירה, ואז נרגע ונתן לי סוכריה.

"סטירה וסוכריה זה אותו דבר לפעמים," הוא הסביר. "כאב זה דבר נהדר."

רציתי לשאול אותו: "אתה היית אוהב מישהו אם הוא היה מכאיב לך?" אבל שתקתי.

אני יודעת: הוא לא שטן. הוא סתם מסוכן.

הכל מסוכן פה באושוויץ, כי שום דבר לא ברור. והכל משתנה. כל הזמן.

היום הדוקטור אוהב אותי, אז הוא שומר עליי ונותן לי אוכל. ככה הוא מציל אותי.

אבל מחר הוא שולח אותי לתא גזים, כמו ששלח את כל המשפחה שלי ישר לשם.

היום אני כבר יודעת.

היום אני כבר ילדה זקנה-זקנה.

הוא מכניס את הבולבול שלו אל תוך הפיפי שלי. אני לא מרגישה שום דבר. הוא גומר בחוץ, על הבטן שלי.

"עכשיו תטעמי," הוא אומר, ואני, כרגיל, מכניסה את זה לפה ומחייכת.

"זה זרע. בזה יש את כל המיץ של הדי.אן.איי, את מבינה? כל מה שיש בבן אדם יש בזה. את מרגישה עכשיו את האפור שלי חזק מאוד, נכון, אווה? את מבינה עד כמה שיפה המרובע שלנו? עד כמה הוא מושלם?"

"זה יהודי?" שאלתי.

"לא," הוא ענה.

"זה טעים מאוד," שיקרתי בשביל הצבע הירוק שאחריו אני אקבל פרוסת לחם שלמה ונקניק ותפוח אדמה ועגבניה.

"לכל גבר יש את זה. וכל גבר יולד ככה ילדים. הרבה ילדים. את הילדה שלי, אווה. אני תמיד אהבתי אותך. מאז שהיינו ילדים, בגינצבורג, את זוכרת את זה?"

"כן, דוקטור. אני זוכרת הכל."

הוא מחייך אליי ואז נותן לי סטירה חזקה, ועוד סטירה חזקה.

"את לא זוכרת כלום! שקרנית! את לא שמת לב אליי אז בכלל, אווה!" הוא צורח. המשקפיים שלו רועדות, הוא נהיה אדום בפנים. "עכשיו תלכי מפה, כלבה יהודייה! תלכי לפני שאני משתגע!"

אני מתלבשת מהר-מהר, מבינה שהיום לא יהיה אוכל.

"תצאי מפה! מהר!"

אני בורחת החוצה, עפה באוויר, הרוח מעיפה אותי חזק ואז אני מתעוררת על הדרגש, הנחירות של כולם חזקות כל כך. גם הסיוטים.

הוא לא העיף אותי, אני מרגיעה את הלב שדופק בתוכי שחור על גבי לבן כפול אלפי נקודות של אבק. הוא לא יהרוג אותי בכל זאת בסוף. הוא אוהב אותי, דוקטור מנגלה, אני מחייכת לעצמי. הוא אוהב אותי, אני יודעת את זה! הוא ישמור אותי, כמו שהוא הבטיח, כולי רק בשבילו, חיה, עד לסוף המלחמה. ואז הוא יפתח את כ------ל התא גזים במיוחד רק בשבילי. אני אווה. והדוקטור הקדוש. ביחד. לנצח נצחים.

פרוסת לחם שלמה.

חתיכת נקניק.

תפוח אדמה.

עגבניה.