תורה, חינוך ואקטואליה

האם ידעתם כי עקרונות המנהיגות, החינוך, הסוציאליזם, השוויון והאחריות המוכרים לנו היום נבטו כבר לפני אלפי שנים בתורה?
הספר תורה, חינוך ואקטואליה הוא מסע מרתק בין דפי התנ"ך, החושף את החיבור המפתיע בין פרשות השבוע לבין עקרונות חינוכיים ואקטואליים שנוגעים לכל אחד מאיתנו. כל פרשה חושפת שכבה נוספת של חוכמה עתיקה ואתיקה מוסרית שמלוות את האתגרים של החברה המודרנית, ויש בה מסרים של שינוי מתבקש וחזון לאומי חברתי שכולו חמלה, סובלנות, צדק חברתי ותקווה.
אייל חסאן, מרצה לתנ"ך, מחנך מנוסה ומנהל בית ספר זה יותר מחצי יובל שנים, וחבר הנהלת הסתדרות המורים שפועל כל העת לשמירת זכויות עובדי ההוראה, מזמין את הקוראים להרהר בחייהם, במערכת היחסים שלהם עם הזולת, באתגרים המשפחתיים והקהילתיים ובתפקידם בחברה מתוקנת ובריאה. זהו ספר מעורר השראה עבור מחנכים ומנהלים, אנשי ציבור וכל מי שמתעניין במסרים של גישה אימונית, תיקון וריפוי הטמונים במקורות היהדות.

עמודים ראשונים
פרשת בראשית
פרשת בראשית עוסקת בסיפורי הבריאה ובראשית האנושות, אבל בלב ליבה עומד שיעור בקבלת אחריות. הבריאה הנהדרת החלה באור שכולו תקווה, ולאחר שהונחה התשתית ונבראו בעלי החיים, האל בורא אדם בצלמו ומפקיד אותו על הבריאה כולה.
נתעכב קמעה על המושג "צֶלֶם אֱלֹקִים" (בראשית א כז). הפרשן עובדיה ספורנו (1550-1475, איטליה) מסביר כי ייחודיותו של האדם, שנברא בצלם האל, היא ביכולת הבחירה החופשית שניתנה לו: "הצלם האלוקי הוא הבחירה החופשית". אולם מעבר לבחירה החופשית ואף מעבר לציווי "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א כח), בריאתו של האדם בצלם אלוקים מטילה עליו שליחות גדולה הטומנת בחובה אחריות רבה. כך גם אומר רבן גמליאל (סוף המאה הראשונה עד תחילת המאה השנייה) לתלמידיו: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!" (הוריות י ע"א). בכך הוא מבקש להדגיש כי כל מסע, כל שליחות, טומנים בחובם אחריות - אדם וחוה שכחו זאת אז, וגם היום ישנם בני אדם ומנהיגים ששוכחים זאת; דוגמה אישית? המלצה בלבד! משמעת ואחריות? לא תמיד!
בספרו "איש האמונה הבודד", הרב סולוביצ'יק (1993-1903, ארצות הברית) מדגיש שצלם האל שבו נברא האדם הוא בכוח היצירה והחדשנות שלו: "דמיונו של האדם לאלוקים מתבטא בשאיפתו וביכולתו של האדם להיות יוצר. האדם הראשון שנברא בצלם אלוקים נתברך בתנופה רבתי לפעילות יוצרת ובכוחות כבירים לשם הגשמת מגמה זו, והכוח הבולט היותר הוא השכל האנושי". כוח היצירה כולל לא רק תנופה מעשית, אלא גם תנופה ערכית, ובלשונו של הרב סולוביצ'יק: "אסתטיקן יוצר, מעצב אידאות".
האל שיכן אותם, את אדם וחוה, בגן עדן שבו הכול מותר, למעט אכילה מפרי עץ הדעת. אפילו בגן עדן אין חיים ללא הגבלות. המסר ברור: אין תוחלת לאדם ללא ריסון, והוא בא לידי ביטוי בפרי המסמל צמיחה והתפתחות, אולם אם משתמשים בו שלא בתבונה - חבוי בו גם גרעין של פורענות. הנחש מצליח לפתות את חוה לאכול דווקא מעץ זה למרות האיסור המפורש, וחוה מצידה מפתה את אדם בעלה.
בפרשה זו אני רוצה לגעת בנושא קבלת אחריות, ודומני שעד היום רבים מאיתנו, ובכלל זה מנהיגינו, כמהים ל"מחיאות כפיים" ולמחמאות אולם נמנעים מלקבל אחריות.
הנחש נוקט מלאכת פיתוי מתוחכמת - הוא ממעיט בערכו של הצו האלוקי ומבטיח לחוה תועלת מאכילת הפרי - יכולת להידמות לאל ולדעת טוב ורע: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג ה). הפיתוי מתממש משום שהוא פוגש אצל חוה קרקע פורייה - האיסור דווקא גורם לה לחשוק בפרי. במילים אחרות, הפיתוי למעשה אסור מצליח רק כאשר לאדם עצמו ישנו רצון פנימי להתפתות ולחטוא, לכן בטרם אדם מאשים את הזולת המסית בטעותו - עליו לקבל אחריות ולבחון קודם את עצמו.
האם שמעתם לאחרונה את נבחרי הציבור שלנו מאשימים את עצמם ולא אחרים? האם ראיתם מנכ"ל של חברה שכשלה שמשאיר את המפתחות מתוך קבלת אחריות לכישלון? קשה למצוא כאלה. לכל אורכה של הפרשה הראשונה בתורה בולטת ההתנערות מאחריות; האדם שאוכל מעץ הדעת וחוטא מתנער מאחריות ומאשים את האישה שנתן לו האל; והאישה מאשימה את הנחש שפיתה אותה. פרשת בראשית מבקשת ללמדנו מהי אחריות, שכן זו אולי בעיית הבעיות; איפה ההודאה בחטא? איפה קבלת האחריות? אין. נשמע מוכר? בוודאי!
גם בהמשך, לאחר שקין רוצח את הבל אחיו, הוא מתנער מאחריות. קין מקנא בהבל וכועס מאוד משום שמנחתו של הבל נתקבלה ושלו לא. האל מסביר לו כי עליו לשלוט ביצר החטא שבו: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ" (בראשית ד ז), אבל קין אינו מתגבר על היצר ורוצח את אחיו. האל נותן לו הזדמנות להתוודות ושואל אותו: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" (בראשית ד ט), אולם קין, שלפני דקות אחדות רצח את אחיו, עונה: "מאיפה לי לדעת?": "וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (בראשית ד ט). תגובתו של קין אינה מתקבלת על הדעת, שכן היא חוטאת לאחריות הבסיסית המוטלת על כל אדם באשר הוא - לעצמו ולזולת. סיפור קין והבל פותח מסכת של יחסים עכורים בין אחים - יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, רחל ולאה, יוסף ואחיו - וכמה עצוב ומרגיז הדבר, אך האם מדובר בגזירת גורל? לא ולא. סיימנו את קריאת התורה בתיאור מותו של משה, ושם המצב שונה: משה בתיבה ואחותו מרים העומדת על המשמר, ומשה המנהיג ואהרון אחיו הגדול - משמשים מודל ליחסים בין אחים, המבוססים על כבוד, על אהבה ועל מסירות.
הפרשה גם נותנת פתרון ראוי לאחת הבעיות הקשות של האדם והחברה - הבדידות. הפתרון הראשון שהאל מנסה הוא יצירת בעלי החיים; הוא בורא אותם ומביאם לפני האדם, ובכל זאת כתוב: "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב כ). רק כאשר נבראת האישה נפתרת בעיית הבדידות. מסכת יבמות בתלמוד נותנת לכך הסבר פסיכולוגי: "השרוי בלא אישה [...] שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה [...]" (יבמות סב ע"ב), ואכן, זוגיות טובה היא כזו שבה שני בני הזוג משלימים זה את זה. כדברי קהלת: "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד" (קהלת ד ט) - מערכת יחסים טובה נוצרת כאשר יש שיתוף, עזרה הדדית ותמיכה. מבחינתי, כאיש חינוך, בריאת האיש והאישה היא שיעור חובה המלמד על יחסי שוויון בין בני אדם, על חיים מתוך שותפות, על המתנה שבגיוון בין בני אדם ובנות אדם ועל החשיבות בכבוד, בהכלה ובאהבה.
גם היום שולטים בעולמנו הקנאה, הפיתוי והמוות, אבל החטא הקשה ביותר מאז ועד עולם, כפי שהוא עולה מתוך פרשה זו, הוא אי־קבלת אחריות. זהו המסר - בכל עת ובייחוד בעת משבר. רק מי שהוא אמיץ וכן מספיק עם עצמו, ושאינו מאשים את הזולת במגרעותיו, בטעויותיו ובכישלונותיו, יהיו הניסיונות אשר יהיו, יכול להתחיל לתקן את עצמו. הלוואי שנשכיל כולנו "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב", נלמד לקבל אחריות, נרסן את היצרים, ניצור ונחדש, נימנע מפיתויים שליליים ונבחר בטוב. במילים אחרות, מי שמקבל אחריות זוכה לגן עדן תמידי, ומי שמתנער מאחריות מגורש מגן עדן כל העת.