תקציר
תאריך הוצאה לאור: 10-2020
מספר עמודים: 106
פעם חשבתי שכדי להיות הורים צריך לאהוב ילדים לפני שהם שלך. היום אני מבינה שכל אחד יכול להיות הורה – פשוט צריך להיות פתוח ללמידה. הילדים שלנו הם המראה שלנו, והם לומדים מאיתנו את הטוב ואת הרע שקיימים בנו ובעולם. אך הם מגיעים עם הכלים הייחודיים להם, והם יכולים לעזור גם לנו להתפתח, לפרוץ את האמונות ואת המגבלות שיצרנו – לא רק אלה שאנחנו בעצמנו יצרנו, אלא גם אלה שהכתיבו לנו ופשוט האמנו בקיומן.
הילדים חיים בתודעה שונה – אני קוראת לה תודעת גן העדן – מתרגשים מהכול, מתלהבים מהכול, רואים יופי בַּכול, שואלים את אותה שאלה מיליון פעם ועדיין מחכים לתשובה כאילו זאת הפעם הראשונה. הילדים סקרניים מטבעם. זאת אותה סקרנות שאנחנו שכחנו, והם פה כדי ללמד אותנו להשתמש בה שוב – מתוך אחריות, בגרות ובחירה מודעת. אם נאפשר להם להכניס אותנו להווה שלהם, לחיות איתם ברגע, נפגוש לא רק את החברים הטובים ביותר בעלי העצות הגאוניות והפתרונות היצירתיים ממש לכל סיטואציה – נפגוש גם את הילד שאנחנו, זה שחושב שהוא מבוגר עכשיו ושהוא לא מקבל מקום ליהנות, להשתטות ולחוות באמת את הכול.
איך להיות ההורים שלי ישמיע לנו את הקול של הילדים. הוא ייתן לנו מפתח לתודעת גן העדן וכלים להתמודד עם מצבים שונים ביצירת קשר עמוק, מבין ואוהב וחברות אמיתית, יחד עם שמירה על גבולות, קבלת אחריות ומשמעת עצמית.
אז מי אני? קוראים לי אודיה ואני בת 25 ובמקביל 7. חוץ מהילדה שאני, שזאת עבודה בפני עצמה, אני עוסקת באמנות, בכתיבה ובחיבור לטבע, יש לי תואר מוסמך ב-NLP, אני עוסקת בפסיכולוגיה רוחנית ובפסיכולוגיה חיובית, ומטפלת ברייקי ובהעצמת ילדים.
פרק ראשון
אהבה וחמלה לעצמי
אימא שלי היא אימא מדהימה! היא תמיד דאגה שלא יחסר לי כלום!
נסיבות החיים הביאו אותנו למצב שבו בכל שנה עברנו דירה, שכונה, עיר – וכמובן, זה כולל גנים חדשים, בתי ספר חדשים, חברים חדשים.
לא היה לי קל – להפך, חייתי המון שנים ברחמים עצמיים. "תמיד אשאר לבד" – זו אחת האמונות שהיו לי.
אימא השתדלה לעשות לי כמה שיותר טוב, דאגה לקנות לי, לפנק אותי – גם אם זה בא על חשבון שכר הדירה. בכל בית סידרה לי חדר משלי – כשהיא בעצמה ישנה על הספה. היא הסיעה אותי
לכל מקום (גם אם כל החברים הגיעו ברגל), אפילו אם הייתה צריכה לקום באמצע הלילה מהשינה. ויש עוד כל כך הרבה
תחומים שבהם היא ויתרה למעני על מה שחשוב לה ושהיא צריכה.
באמת אימא מדהימה! אבל באותה נשימה, ממנה למדתי לוותר על עצמי, לעזור לכולם, לתת את כל מה שיש לי כדי שיהיו מרוצים. למשל, כדי שאוכל לפגוש חברים הפסקתי ללכת לחוגים, כי הם "יכולים רק היום".
אימא דאגה רק לי וּויתרה על עצמה, ואני עשיתי את אותו הדבר – אל מול כל הסביבה.
אותה הערכתי, אבל אותי... לא.
תמיד היא הזכירה, "תדאגי קודם לעצמך, אחרי זה לחברים",
אבל לא דאגה קודם לעצמה – והמילים פחות מלמדות מן המעשים.
הורים, תתנהגו לעצמכם כמו שאתם רוצים שאנחנו נתנהג לעצמנו.
כל כך חשוב לנו לראות אתכם מבצעים.
אוהבים את עצמכם,
מעריכים את עצמכם,
עושים קודם כול בשבילכם,
סולחים לעצמכם,
מאמינים בעצמכם,
מגשימים את עצמכם,
בשבילכם. ובשבילנו.
אימא, כמה את אוהבת את עצמך? כמה את דואגת לעצמך?
אבא, כמה אכפת לך מעצמך? כמה אתה מגשים את עצמך?
כמה אתם מכבדים את עצמכם? כמה אתם מעריכים את עצמכם?
כמה אתם שמים את הצרכים שלכם בראש סדר העדיפויות?
אהה... קודם הילדים, קודם המשפחה, קודם... קודם... קודם...
אז לא!
מהרגע שאנחנו נולדים ועד סביבות גיל תשעה חודשים, אנחנו נתפסים בעיני עצמנו כחלק מכם, עוד לא מבינים שיש לנו זהות נפרדת, שאנחנו בני אדם בפני עצמנו.
לכן, אם אתם תדאגו לעצמכם ותשימו את הצרכים שלכם בראש, תעריכו את עצמכם, תאכלו כשאתם רעבים, תנוחו כשאתם עייפים, תדברו בכבוד זה עם זה, תאמינו בעצמכםֿ, תממשו ותגשימו חלומות –
אנחנו נאמין שאותו יחס מגיע לנו.
אימא, איך את יכולה לצפות שהבת שלך תדאג קודם כול לעצמה, אם את בעצמך דואגת לכל העולם ומציבה את עצמך אחרונה?
אבא, איך אתה יכול לדרוש מהבן שלך להאמין בעצמו אם אתה בעצמך חסר בטחון?
(כמו שכבר אמרנו, ילדים מרגישים את האנרגיה שמעבר למילים.)
חלק מהתפקיד שלכם הוא להמשיך להתפתח גם מולנו – לדעת לדרוש את האהבה שמגיעה לכם כשאתם רוצים אותה, להיפגש עם חברים, לקרוא ספר או לעצור הכול וללכת לראות שקיעה,
להתמיד במה שחשוב לכם, והכי חשוב – לא לוותר על עצמכם.
אל תוותרו על העיסוקים שלכם, ובאותה מידה אל תוותרו על הצרכים הרגשיים – תראו לנו מה אתם מרגישים, מה זה כעס, מה זו דאגה, איך מרגישים שמחה, אהבה, פחד או חולשה, איך זה כשמלאים בכוח ובאמונה...
אל תסתירו את הרגשות שלכם כדי להַראות לנו שהכול בסדר כל הזמן. אתם הורים – זה לא אומר שאתם לא מרגישים.
תרגישו, לכל אחד יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות.
לַמדו אותנו איך מרגישים. לפני כן, לַמדו אותנו שזה בסדר
להרגיש ובאותה מידה שלא כדאי להיתקע בתוך רגש מסוים – כי הכול זמני ומשתנה כל הזמן.
וכמו שתלמדו אותנו איך להרגיש, למדו אותנו איך משחררים
את הרגש.
נכון שאנחנו הילדים יכולים להרגיש כל כך הרבה ברגע קצר? רגע צוחקים ורגע בוכים, אחרי שנייה כועסים ואז מאושרים... הרי אנחנו חווים את מה שקורה ברגע, והרגע תמיד משתנה – ועד גיל מסוים אנחנו עוד לא יודעים לווסת את הרגשות שלנו.
כשאתם כועסים ואחר כך מזכירים את זה שוב ושוב, או
כשנפגעתם ואין לכם מצב רוח, או כשאתם עצובים ומספרים לכולם על משהו שקרה לפני יומיים... אנחנו לומדים מכם להיתקע בתוך רגש מן העבר (וכך לאט-לאט לאבד את ההווה – ולהיות מבוגר כמוכם).
למדו אותנו איך להרגיש, אבל אז לשחרר, לצמוח מהקושי
ולשאול, "מה אפשר ללמוד?" אתם יכולים לעזור לנו במצבים שקשה לנו. הרבה יותר נעים לשחרר ולא להיתקע.
אולי אתם חושבים שכדי להיות הורים טובים אתם צריכים לדאוג קודם לילדים או רק לילדים, תוך כדי ויתור על המקום שלכם, אבל זאת טעות שיכולה לפגוע בהם –
הם עלולים להפוך לכאלה מול החברים שלהם, או בעתיד מול בני הזוג שלהם.
אז לשים את עצמכם ראשונים לעולם לא יבוא על חשבון הילדים, אלא ייתן להם את הכלים לדאוג לעצמם, לבחור בדרך שלהם, להאמין בעצמם ולא לוותר על מה שחשוב להם באמת.
בסופו של דבר, אנחנו לומדים מכם איך להיות בני אדם – ועדיף שנהיה בני אדם מאושרים.
וב"מאושרים" הכוונה היא לא שנהיה תמיד שמחים, אלא שנדע להרגיש, לדאוג לעצמנו ולעשות דברים ממלאים שעושים לנו טוב, כל אחד בדרכו שלו.
