- פרק 1 -
החלטה
ואז הוא התיישב לכתוב...
היי,
שמי עילאי קלמן, בן 22...
כשאנחנו מגלים את המשמעות והערך שבנו, הדברים שבעזרתם אנחנו יכולים לממש את הפוטנציאל שלנו, להעניק, לגדול ולהתפתח, אנחנו קמים בכל בוקר באנרגיה מטורפת ללא מעצורים. אנחנו נמצאים כל הזמן במצב של חשק משכר. לרצות עוד לקרוא, עוד לחקור, לחוות, לשתף וללמוד.
עם התשוקה הזאת, לצד החוויות שחוויתי עד כה בחיי, נוצר בי דחף גדול לכתוב את הספר הזה. ספר שיוכל לספק כלים חדשים לקידום החיים שלכם. והכול בזכות עולם הסיפור.
עילאי תהה אם זה מובן מספיק...
לכל אדם יש בתוכו סיפור שהוא רוצה לספר. סיפור מנקודת מבטו בעקבות חוויותיו.
בזכות אותו סיפור שהוא יספר, הוא כבר יקבל את האפשרות האדירה לשינוי. זאת אומרת, אנחנו לא רחוקים מלהיות אותו גיבור בסיפור הקולנועי, הטלוויזיוני או הספרותי. גיבור שעובר מסע כדי להשיג משהו. כמונו.
כמובן, קיים גבול ברור בין סיפור דמיוני לסיפור המציאותי בחיים שלנו. אך בקלות, אם תרצו, תצליחו להבין את ההשוואה.
הוא היסס לרגע...
לפני שמתחילים, אני רוצה שנפתח את כל הקלפים ונהיה כנים. אתם עומדים לקרוא את הספר הראשון שכתבתי אי-פעם בחיי. ספר שבו אשתף אתכם בצורת החשיבה שלי ובאופן שבו אני רואה את העולם ואת הזרימה של הדברים בו, ואני חושב שהספר הזה ייתן לכם כלים לדרך פעולה חדשה למימוש הפוטנציאל שלכם להתקדמות בחייכם.
אני רק רוצה לציין שלושה דברים ונתחיל:
דבר ראשון, כל מה שקיים בספר הוא ידע שנובע מחוויותיי, מניסיונותיי ומצורת החשיבה שלי על החיים. בזכותם אני מרגיש עכשיו מכוון נכון לקראת העתיד שלי.
דבר שני, העובדה שאני רק בן 22 לא אומרת שאנשים מבוגרים עם ניסיון חיים רחב משלי יכולים לבטל אותי ולבקר אותי על עצם היותי צעיר ש"לא התחיל באמת את חייו". אני מכבד כל אדם בעולם. תמיד יש לי ממי ללמוד ולהעשיר את ידיעותיי. הצלחה מבוססת על שיתוף פעולה בין בני אדם, אל תשכחו לעולם. אני מדגיש שאני בסך הכול מעביר כלים שבניתי עבורי בכוחות עצמי. כלים שאני מאמין שיכולים להפוך גם את החיים שלכם להרבה יותר מרתקים, טובים ומוצלחים.
דבר שלישי ואחרון, לצורך הדגשה, הידע וההבנה שצברתי עדיין לא מעידים על כך שאני חי את החיים המושלמים שחלמתי עליהם, ואתם תקראו את הספר בידיעה שאחריו חייכם יהפכו להיות כאלה... מושלמים עבורכם. לפני הכול, זה תלוי בכם! אני כן יכול להעיד בכנות כרגע שאני חי חיים טובים, ואני אסיר תודה עליהם יום-יום, שעה-שעה, אך אני עדיין ממשיך ומתקדם לקראת היעד שאותו העמדתי לנגד עיניי ושאליו אני מכוון.
הספר הזה מעיד על כך שאני כבר אחרי הגילוי של "מה פה קורה פה ואיך זה עובד", ואתם גם תגלו, אחרי שתקראו את הספר...
צעקה מוכרת חדרה את קירות החדר והגיעה לאוזנו של עילאי. כתיבתו נעצרה.
"עילאי, עד איזו שעה אתה עובד ביום שלישי?" שאלה אימו.
חוט מחשבתו נקטע. הוא גלגל את עיניו, "רגיל. עד חמש, למה?" עילאי המתין לתשובה, אך לא היה מענה. הוא ניסה לחזור לכתוב והניסיון לא צלח, כי סקרנותו וחוסר הריכוז גברו. "למה שאלת, אימא?" פוזיציית הכתיבה השתנתה להישענות על משענת הכיסא.
"סתם, אולי יש משהו... אעדכן!" היא ענתה.
עילאי נאנח, הבין ששוונג הכתיבה הסתיים ברגע הזה.
הוא שלח מבט אל לוח השנה שהיה תלוי לנגד עיניו. פרט אליו היו צמודות ללוח המגנטי תמונות אחדות שגם הסיחו את דעתו: דירת פנטהאוז יוקרתית, מכונית יוקרה, שולחן מול הים ועליו מחשב נייד המציג מספרים וגרפים לצד כוס "אפרול שפריץ", בריכה במרפסת בקומה גבוהה, ותמונה של בחור ובחורה בלבוש מיוחד חובשים כובעי פדורה ועומדים בגבם אל המצלמה מול אח דולקת בתוך מבנה אורבני. עילאי חייך בכל פעם שהביט בלוח החזון שבנה לעצמו. כשהסתכל שוב בלוח השנה, בדק אם יש תאריך שפספס, אך לא ראה אף אירוע מיוחד. כמה רגעי שקט ומחשבה נוצרו עד שווליום הטלוויזיה מהסלון סימן בצליליו על הפתיח של מהדורת החדשות, כאילו אולם קולנוע היה לידו. אביו הניח את השלט על השולחן והתרווח בספה מול הטלוויזיה. עילאי יצא מחדרו וניגש למטבח. דלפק בר הפריד בין החללים.
"בוא תראה חדשות, בן," אמר אביו.
"כבר אמרתי לך אבא, את החדשות שלי אני בוחר."
הוא ניגש לשידה במטבח כדי להכין קפה. "רוצה קפה, אבא?"
אביו לא התייחס להצעה, "מה זאת אומרת את החדשות אתה בוחר? אתה צריך להיות מעודכן במה שקורה במדינה שלך."
עילאי עצר את הכנת הקפה, התקדם אל מסך הטלוויזיה והצביע לכיוונו, "זה, אבא, שליטה. בוחרים לך אילו חדשות לראות, בוחרים לך באיזה טון להעביר את הסיפורים. הם מחליטים בשבילך איך תרגיש כשהסיפורים בכלל אמורים להתפרש אחרת." עילאי חזר להכנת הקפה והמשיך, "אני רוצה לקחת שליטה על החיים שלי. אני בוחר מה לדעת וקורא לפי התחושה שלי. אני לא צריך להיות בובת מריונטה של אחרים..."
"טוב, טוב, בסדר..." אביו קטע אותו, לקח את השלט והגביר את הווליום.
עילאי החזיק את עצמו עד סיום ההכנה, ומיהר לצאת דרך דלת ההזזה השקופה אל מרפסת הדירה כשספל הקפה בידו. הוא סגר אחריו את הדלת והתנתק מפנים הבית אל השקט שבחוץ. הוא נהנה להרגיש את הבריזה המלטפת של הרוח בלילה ולהביט על הנוף שהשתרע מולו מהקומה הגבוהה שבה גר. עם הלגימה מהקפה נשמע צלצול פלאפון מכיסו. הוא הניח את הספל על השולחן שלצידו, הוציא את הפלאפון וראה על צג המסך את שמו של ארז, חברו הטוב.
"שלום למטייל!" עילאי שמח לקבל ממנו שיחה.
"מה קורה, בויה?" ארז נשמע במצב רוח טוב.
"הכול בסדר. איזה כיף לשמוע ממך! מה קרה נזכרת בי אי-שם בווייטנאם?!"
"מה, אסור להיזכר? להגיד אהלן?"
"כמעט חצי שנה, לא?"
"מה אתה מלכלכך? היו תמונות ברשת, שיחות בצ'אט ולייקים בינינו בתקופה הזאת."
"אם החברות שלנו הייתה נמדדת בזה..." עילאי הרגיש צביעות קלה ואולי רצון לאינטרס שאמור להישלף עכשיו כתוצאה מההתקשרות, אך עדיין המשיך בשיחה כרגיל. "מה שלום, ניתאי? עושים שטויות?"
"כמו שרק אנחנו יודעים. אתה לא מתאר..."
עילאי, בלי יותר מדי מחשבה, רצה לעבור לכנות, "אז מה אתה צריך ממני, אדון ארז לוי היקר?"
"האמת שכלום. קרה משהו משמח וחשבתי עליך. אולי יבוא לך בול."
לשמע תשובתו של ארז, עילאי הרגיש רע עקב שאלתו הבוטה, אך השתדל לשדר טבעיות. "נו, תפתיע אותי."
"זוכר כשאני וניתאי תכננו את הטיול הגדול שלנו, שאלת אם אנחנו מגיעים גם לפיליפינים, כי אתה מחפש שותפים ליעד?"
"נכון..."
"אז כמו שאתה יודע, אמרנו שנסיים את הטיול ונחזור מהתחנה הבאה והאחרונה שלנו עכשיו, תאילנד, אבל במקום החלטנו בסוף לשנות את הלוקיישן לפיליפינים. עשית לנו חשק בתודעה. מה אתה אומר?"
עילאי ניסה להבין לאן ארז מכוון.
"אתה מצטרף אלינו לפיליפינים שבוע הבא?" שאל ארז בהתלהבות.
"אתה מציע לי כאילו זה קמפינג בכנרת." עילאי הופתע.
"ממתי אתה מסבך עניינים, מר ספונטני? רק חיפשת אנשים שיצטרפו אליך... עכשיו יש הזדמנות!"
עילאי הופתע לטובה מהמתרחש. אחרי הכול, הוא תמיד נתן כמה שיותר מעצמו לאחר, כי חונך שזה אמור להיות הדדי וגם על פי ההיגיון שלו כך זה צריך להיות. אבל ככל שגדל הבין שהעולם לא בהכרח פועל כך, ויש אכזבות. לצערו חווה מאלה די הרבה יחד עם ניצול מצד החברים, אבל החליט שבמקום להגיב בקיצוניות כל הזמן הוא ינסה לסגל לעצמו שיטת התנהלות חדשה, מתי לתת מהלב ומתי לא. עכשיו, בעקבות הצעתו של ארז, הוא הרגיש סוג של בוחן פתע, ותהה אם הוא באמת יתחיל גם לנצל הזדמנויות, למרות החששות...
כשסיים את השירות הצבאי החליט עילאי לעבוד על כל נושא ההיבט החדש, כפי שהוא קורא לזה, כדי לכוון את עצמו למקום מצליח בחיים. הוא הרגיל את עצמו לקרוא ספרי העצמה והתפתחות אישית ולהתמקד במה שהוא רוצה באמת. לא התאים לו להתנהל כמו כולם, לעבוד במלצרות, ללמוד כמה שנים קשות ואז להגיע לעבודה עם משכורת קבועה בכל חודש עד לפנסיה. עילאי הרגיש שלכל בן אדם יש פוטנציאל וערך להביא לעולם, ורק בגלל הרוטינה הקבועה בחיים, רוב האנשים לא זוכים להתממש ולהעניק את מה שטמון בתוכם.
צורת המחשבה של עילאי הייתה לגמרי אחרת משל כולם. לעת עתה הוא בעצמו היה שכיר, כי ידע שבשביל להתנהל עצמאית צריך קודם כול להתבסס כלכלית.
המחשבה על בקשת אישור לחודש חופש מהעבודה גם הציקה לו. "נשמע מדהים. רק תן לי לברר עם העבודה ואעדכן אותך," ענה בביטחון למרות עיסת המחשבות שנוצרה אצלו: מה יגידו לו בעבודה? איך יטוס לבד וימצא את ארז וניתאי? למרות הטבע המדהים יש גם מחלות שם, והכי בטוח זה בכלל בבית, והוא גם לא יראה את ההורים די הרבה זמן...
ארז ניתק את עילאי ממחשבותיו. "יאללה, אני הולך להכין פינה קולדה. נדבר, בויה. תעדכן."
"ביי. תודה על המחשבה וההצעה."
השיחה נותקה. עילאי התחיל לעכל את הסיטואציה.
תחילתו של יום חדש. בתוך בניין העוסק בתקשורת באינטרנט התחלקו מחלקות העבודה בין הקומות. מתוך חדר משרדים בקומת מחלקת עריכת התוכן יצא עילאי לכיוון רחבה קטנה שנמצאה בסוף המסדרון. באוזניו אוזניות בולטוס שניגנו מוזיקת ג'אז. עילאי הרגיש איך תחושת המיצוי ממקום העבודה רק הולכת וגוברת אצלו. למרות שהייתה לו הערכה למקום וסיפוק מעשייה שהייתה אהובה עליו, הכתיבה, הוא הרגיש שמיצה את התנהלות העובדים שרצים אחרי כתבות שליליות. זאת ועוד, תפקידו השפיע רק בעריכה ובהגהה של הכתבה שנעשתה על ידי התחקירן.
הוא התיישב באחד הכיסאות שהיו לרחבה להציע. ההתבודדות עם המחשבות והמוזיקה הייתה החלק הכי כיפי בשגרת יום העבודה. עם החלפת השיר בפלאפון הוא עבר לגלישה בפייסבוק והסתכל על "הקבוצה לנחיתות רכות". קבוצה שמחברת בין אנשים שרוצים לטוס לאותו יעד כשהם לבד במערכה. המחשבה על ההזדמנות שהעיר ארז בעילאי לא הניחה לו. ברפרוף בפוסטים ביעד לפיליפינים, עילאי חיפש שותף כאופציה לטיסה בשבוע הבא. כמה רגעי גלגול הפיד ולפתע הופיע פוסט של מישהי בשם מיכל פוכברג, המתעניינת באותו יעד וזמן. בפוסט היה כתוב:
שאלות ראשונות קפצו אוטומטית במוחו של עילאי: איפה זה מנילה לעזאזל? לאן ארז וניתאי מתכננים להגיע כשהם אומרים פיליפינים? מתי בדיוק בשבוע הבא הם מגיעים לפיליפינים?...
למרות הרצון העז של עילאי לבניית החיים שעליהם חלם, החלק ההישרדותי במוח שלו קפץ, זה שגורם לו לפעול על פי דפוסי הישרדות ישנים. הוא תמיד ניסה להילחם בו אך להישאר מפוקס בצורה אחראית ולא ליפול בינו לבין החלק המקדם במוח, זה שיכול ליצור לו את המציאות שהוא רוצה ליצור לעצמו. רגע לפני שיחה עם ארז, עילאי לקח יוזמה ושלח הודעה למיכל כדי לא לאבד אותה בין כל הפוסטים:
בלי לחשוב, הוא שלח את ההודעה, למרות הרגשת הטיפשות שהתעוררה בו, כי הרגיש ששידר כלפיה חוסר ודאות. הוא נכנס לפרופיל של מיכל כדי לקבל קצת אופי ואווירה עליה, ועם סיום הרפרוף בו הוא התקשר לארז. תא קולי נשמע.
"מה יהיה, עילאי?! ארבעה תחקירים לא יעשו הגהה לעצמם!" קולה המעצבן של אחת מאחראיות התוכן שוגר לאוזנו כאשר החל להתקדם מהרחבה בחזרה אל המסדרון לכיוון חדרו. הוא זרק אליה מבט מהיר. מקצה המסדרון הוא ראה רק את ראשה שנראה לו כמו כדור בייסבול רחוק שמבצבץ מפנים החדר החוצה.
"סליחה. אני מגיע," הפטיר במהירות ותוך כדי הליכה שלח מבט מהיר אל הפלאפון ולא ראה עדכון חדש ממיכל או מארז. נו באמת, מה כבר יכול לקרות בעשר שניות, גיחך לעצמו.
בתזמון לא צפוי בכלל, עורך המחלקה, בוס מחלקת התוכן, החליט ליזום ישיבה. הוא כינס את כולם בחצי גורן מולו ועמד לצד כיסא המנהלים שלו מולם.
"אני מסתכל עליכם ומנסה להבין. מה קורה כאן השבוע?!" העורך שידר קשיחות.
"מה קורה?" התפרצה לדבריו ראש הבייסבול.
העורך נתן בה מבט נוקב בעיניי הנץ שלו. בלי מילה נוספת הוא גרם לה להשפיל עיניים ולשתוק.
עילאי לא התרגש מכל הסיפור הזה. הוא אפילו נהנה מאותה התרחשות.
"אמצע השבוע, וחוץ מאייטמים חוזרים על גניבות או אנשים שמפגינים מול הכנסת בשביל לשנות כלום, גם אצלנו לא קורה כלום!" בין משפט למשפט השאיר העורך דממה דרמטית באוויר כדי להדגיש את דבריו. אווירת הרצינות בזכות המהלך דיברה בעד עצמה.
"איפה הסיפורים המתוחכמים שהיינו מביאים פעם? איפה האייטמים שהיו גורמים לקוראים שלנו לשנות גישה?! אני מרגיש כאילו נתקענו בתוך לופ של בלוק באסטר לשחזורים."
עילאי הרגיש רצון להגיב לאותו העורך החלול הזה.
תוך כדי דיבור טייל העורך במבטיו, נועץ אותם בכולם, עד שלפתע נתקע באחראית התוכן, כדור הבייסבול, שוב. "דווקא ציפיתי שהגאולה תגיע ממך השבוע."
"לפעמים אי-אפשר לגרום לדברים לקרות, מתי תבין את זה כבר?!" היא ענתה לו בתוקפנות. עיניו של העורך נדלקו בבת אחת. זאת קריאה לדו-קרב, כך עילאי הרגיש, והעורך המשיך, "אם באמת רוצים לחפש טוב, אז אפשר למצוא גם נפט!" הוא הפתיע והגביר את קולו בסיום המשפט.
"אז עכשיו אתה מחליט להעביר את התקפי הזעם שלך מול כולם? לא הספיק לך לעשות את זה לכל האחראיות לבד במשרד שלך?!" בלם העצירה של האחראית השתחרר. עילאי קיבל תשובה מלאה אחרי שתהה למה אחראיות התוכן יוצאות עם הבעה של בולדוג ממשרדו מדי פעם. הפלאפון בכיסו התחיל לרטוט. בעדינות רבה, תוך כדי ניצול הסיטואציה של חוסר תשומת הלב של כולם עקב מלחמת האגו שהתנפחה מצד העורך והאחראיות הנוספות, שיצאו להגנת האחראית, הוא שלף מכיסו חלק מהמכשיר כדי לשלוח מבט מהיר אל המסך, וראה שארז התקשר ושיש לו התראת הודעה ממספר לא מזוהה.
בום. טיימינג שאוהב להתגרות.
במהירות הוא החזיר את הפלאפון לכיסו ורק חיכה שהישיבה הזאת תיגמר. אם עכשיו לא יקום היוזם שיעצור את מלחמת האגו, הישיבה הזאת תמשיך עד מחר. כשמתווכחים בצעקות ורוצים להוכיח מול כולם שצודקים, אפשר להוציא פופקורן וליהנות מסצנה מתמשכת שיכולה לגרום תחושה טובה רק על כך שאתה לא קשור.
סקרנותו של עילאי התגברה בגלל השיחה שלא נענתה מארז ואולי מההודעה שהשאירה מיכל. הרצון לעצירת הפיאסקו כדי לחסוך זמן לכל שאר האומללים בחדר זרמה בעורקיו כמו החשק של נרקומן לסמים. סבירות שגם אחרים היו רוצים לעצור את זה, אבל הפחד מהתוצאה מנע מהם.
האם אני מקבל כאן הזדמנות להוכיח את עצמי? תהה בינו לבינו.
אבל מה יהיה אם העורך יתהפך עליי ואסכן את מקום העבודה שלי? עוד מחשבה נכנסה. אבל גם ככה אני מתחיל למצות את העבודה ואני רעב לשינוי! מחשבה שלישית הגיעה בן רגע אחריה. עם השקפותיו החדשות של עילאי התחזק גם הרצון האמיתי שלו להתפתח ולהשתנות, והוא נתן לו את הביטחון לסיים את מה שהתחולל בחדר.
עילאי קם בבת אחת, "תגידו, השתגעתם?!"
הטון החדש של עילאי הפתיע את כולם. כל העובדים קלטו משהו חדש בו.
"למה אין פה מצלמה שתצלם אתכם כדי שתוכלו לראות בדיוק איך אתם מתנהגים? אז מה אם השבוע לא קרו יותר מדי דברים רעים כדי לפרסם! זאת סיבה לייצר בינינו את הרוע? איפה ההערכה לעבודת הצוות? התזכורת על הרגעים הטובים? מה יש לכם?!"
אף אחד מהנוכחים בחדר לא תיאר לעצמו שעילאי יגיע למצב כזה. כולם הכירו אותו שקט ורגוע. ההפתעה הזו גרמה לשקט להשתרר בחדר, והשניות האלו היו לעילאי השניות הארוכות בעולם. הוא הרגיש כפי שלא הרגיש מעולם, הרגשה כמו בסרטים כשהגיבור מציל את המצב. כולם נשמו עמוקות, הוא הבחין בכך, אך העורך לא היסס להגיב ראשון. "עילאי, קח את עצמך וצא החוצה," הוא אמר בטון שקט וצורם בזמן שמבטו נתון ברצפה.
עילאי ניסה לא לשדר פחד שהיה מנוגד לרוח דבריו. הוא נשאר במקומו ולא זז.
"צא!" העורך הרים את מבטו בצעקה, כמו במשחק אימה במחשב כשהדמות הקריפית מופיעה.
עיניו של עילאי נפערו לרווחה בגלל הצעקה, אך הוא יצא בקור רוח לעיני כולם.
עם יציאתו התלבט אם לעמוד ולהקשיב מאחורי הדלת מה מרכלים או להתרחק ממקור הרעל ולהתעסק בדברים פרקטיים, כמו להתקשר בחזרה לארז. עד כמה שמפתה לדעת מה אחרים חושבים, הסיכוי שזה ייגמר במשהו חיובי הוא לא גדול, וכדי להתקדם לעבר מטרה, אסור להישען על השערות לגבי מחשבות של אחרים, כי אז אפשר למצוא את עצמנו כל החיים מתעסקים בדברים שיכולים להיות לא קיימים בכלל. הוא ידע שהוא צודק.
עילאי התרחק מהדלת עד לקומת הכניסה כדי לצאת מהבניין, וכשהגיע לרחוב התכוון להתקשר לארז, אך ראה את צג ההודעה לפני כן. על פי תמונת הפרופיל של המספר אפשר היה להבין שההודעה ממיכל. הוא זיהה את התמונה שראה בפרופיל שלה בפייס.
עילאי לא הבין את פשר הגישה, אך היה חייב להשלים עם זה בעקבות ההודעה המוזרה שגם הוא השאיר לה, ובשעה טובה, השיחה אל ארז התבצעה.
קולו המפתיע של ניתאי נשמע על הקו. "אה, עילאי?..."
"מה קורה, ניתאי? חייגתי אליך בטעות?" עילאי הסתכל על המסך, אך ראה את שמו של ארז.
"רגע, שאבין, גם אם התקשרת בטעות זאת אמורה להיות בעיה?" ניתאי ניסה בצחוק לרכך את האווירה.
"חס וחלילה," גיחך עילאי.
"כי אני רואה שאתה וארז מנהלים שיתופי פעולה מאחורי הגב," המשיך ניתאי.
"איזה מאחורי הגב?... הוא פשוט סיפר לי את ההתרחשויות בטיול שלכם, שהחלפתם את היעד האחרון לפיליפינים בסוף, והוא הציע לי להצטרף. אתה זוכר כמה חיפשתי פרטנרים לשם." עילאי הרגיש צורך לפרט לניתאי כאילו היה חייב לו משהו.
"טוב שלא שלחת לי גם הצהרה," ניתאי הקניט אותו. "בכל מקרה, ארז במלקחת. אנחנו נחים לקראת הערב, הולכים לפול מון עם חבורת ישראלים שהכרנו פה."
"חיים יפים, תיהנו..." עילאי החליט שכבר יפנה את השאלות שלו לניתאי. "תגיד לי, ניתאי... עם כל הטוב שבהצעה, אתה רוצה להגיד לי מתי אתם מתכננים בדיוק להגיע לפיליפינים? באיזה תאריך ומקום לפחות?"
"אין לנו כרגע יום ספציפי. דיברנו מקודם סתם על תאריך 15 במאי, כי הטיסה שם הייתה הכי זולה. מבחינת מקום, בטח נזמין איזה הוסטל באפליקציה לפני הטיסה."
עילאי הופתע מחוסר הוודאות של ניתאי וארז מבחינת הגעתם ומקום הלינה. הוא ידע שבחו"ל צריך להכין הכול מבעוד מועד. טיסות, הזמנת מלון ומקומות הבילוי.
"וואלה? ככה זה עובד אצלכם בטיול? אתם לא יודעים מה קורה איתכם? אתם יכולים להיות במטוס בידיעה שאין לכם איפה לישון באותו יום?!"
"כן, ברור. רואים שעוד לא יצא לך לטייל באמת. ככה זה עובד. זורמים." ניתאי השתעשע קצת על חשבון עילאי. "אם כל כך חשוב לך הדיוק, כי אתה חדש בתחום, אין בעיה. נזמין ככה יומיים מראש את הטיסה וההוסטל ונגיד לך," הוא הוסיף.
"יומיים מראש?!" עילאי לא השתגע על השאננות.
"כן, זה מספיק זמן."
"טוב, בסדר. סגור, אחי. ותגיד משהו אחרון... איפה זה מנילה?" הוא שאל וניסה להישמע בטוח בעצמו, למרות השאלה.
"בירת פיליפינים. גיליתי רק השבוע, אחי. הטיסות למקום מתרכזות לשם."
עילאי הסתפק בפרטים והבין לאן הרוח נושבת. "סבבה. אז אני אעדכן אתכם. אתם בכל מקרה מודיעים לי למתי אתם סוגרים טיסה והוסטל, כן?..."
"כן, מעולה. יאללה אני הולך לישון. נדבר."
"אמצע היום, ניתאי, מה, נמחקת שם?!"
"קודם כול יש הבדל שעות, אז נראה לי שאתה נמחקת לפניי. וצריך אנרגיה כדי להישאר ערים בלילה. יאללה ביי."
"ביי. לילה טוב," חיוך עלה על פניו של עילאי כשחשב על השתלשלות השיחה.
אמצע הלילה ועילאי לא נרדם בגלל מחשבות והתהפך מצד לצד. מחשבות לגבי ההחלטה על הטיסה וחששות מדרך הגישה החדשה עלו. והדהדה גם מחשבה נוספת, על השימוע בעבודה. שימוע שהעורך קבע לו עקב אותה התפרצות מוצלחת בעיניו שנבעה מגישתו החדשה.
המחשבה על הטיסה הטרידה אותו יותר מהשימוע, כי כאילו משהו בעילאי עמוק בפנים שידר לו שהוא צריך להתפטר. הוא הבטיח לעצמו שתוך כדי כתיבת הספר שלו ינסה להשתפר עד כמה שיותר בהתאם לדרך החדשה שבה החליט לפעול. למרות שידע שהוא צעיר, הוא גם ידע שהשקפתו על החיים שונה משל צעירים אחרים. בזמן שהוא חשב על אפשרויות להתנהלות הטובה ביותר בגיל שלושים ועל משפחה, אישה וילדים, שאר הצעירים בגילו טסו לחצי שנה לחפש את עצמם מבלי לדעת מה הם רוצים מעצמם, שלא לדבר על מה יעשו כשיחזרו. הם יצטרכו לחסוך את כל הכסף שהוציאו על הטיול, וייכנסו להרגל רדיפה אחרי כסף בגלל הוצאות שוטפות.
עילאי ידע שאחת המטרות שהוא רוצה להשיג לפני גיל שלושים היא להתנסות בהשקעות, ביצירת מקורות הכנסה, ובזוגיות. כי אחרי שמתחתנים ונולדים ילדים, אף אחד לא רוצה לנסות משהו חדש שיכול לסכן את המשפחה ואת המצב הכלכלי. אותו סיכון קיים בהשקעות ובניסיונות ליצור מקורות הכנסה, ומובן שזה נכון גם כשיש בת זוג – הוא לא ירצה לנסות משהו חדש בשלב שהוא כבר בתוך זוגיות ובונה את חייו... ההזדמנות של שנות העשרים היא האדירה כדי לבנות את הגרסה הכי טובה של עצמך, כך חשב. אם חס וחלילה הדברים לא הולכים, אתה עדיין לא נמצא בגיל המחייב כניסה למלכודת לכל החיים. אתה עדיין אצל ההורים אם יש צורך, וילדים עדיין אין. אז אם מתרחשות נפילות קשות, עדיין קל לקום. העיקר להתחשל ולנסות. כך השרירים נעשים חזקים יותר. לא כדאי לבזבז את שנות העשרים סתם בפחד לקראת החיים האמיתיים.
נקודת המבט הזו על החיים הייתה כלי הנשק החזק ביותר שלו. לא משנה לאיזה מצב הגיע, תמיד ידע שהוא רואה את שנות העשרים באור שונה מכולם, וזה העניק לו ביטחון ומוטיבציה להמשיך.
עילאי התרומם מהמיטה כדי לקחת את הפלאפון שלו מהשידה. למרות שהבטיח לעצמו לא להשתמש בו יותר לפני השינה, הפעם החליט שמדובר בימים מיוחדים. הוא בדק אם יש חדש ממיכל אחרי שהחזיר לה הודעה נוספת עם פרטים מדויקים יותר. למרות שכבר עברו שעות מאז אותה הודעה, עילאי לא ראה חדש, והוא חשב שאולי אחרי ההודעה חסרת הכיוון ששלח אליה היא החליטה לוותר. אם יש משהו שעילאי רצה להצליח להיפטר ממנו, זה מהמסקנות המהירות שאליהן הוא מגיע מייד מבלי לתת זמן הגיוני לעיבוד לקראת פעולה, כמו במקרה הזה עם ההודעה עכשיו.
אז הוא ניסה בכל זאת להרגיע את עצמו וניסה לשכנע את עצמו שאולי עבר עליה יום מטורף ולכן היא לא מצאה את הזמן לענות. הוא החזיר את הפלאפון לשידה וחזר לשכב. ופתאום, כנגד כל סיכוי שהיה נראה לו שייתכן, נשמע צליל הודעה בבת אחת. עילאי קפץ ולקח את הפלאפון שוב. הוא הסתכל על ההודעה בציפייה דרוכה, אבל היא הייתה בכלל מארז:
עילאי הוסיף את מספרו של אבירן ועבר לווטצאפ שלו. החלון היה ריק ונקי כדף חדש. כמה דקות ארוכות הוא היסס אם להקליט הודעה קולית או לכתוב. עם כל הכבוד, מצד אחד זה נשמע באמת הזוי לקבל הודעה באמצע הלילה ממישהו זר, אך מצד שני לקבל הודעה שמדברת על מטרה משותפת, זה יכול להיראות כמשהו ממריץ.
עילאי לחץ על כפתור המיקרופון והתחיל להקליט הודעה קולית. "היי, אבירן, מה עניינים? קיבלתי את המספר שלך מארז. אני מתאר לעצמי שאתם מכירים, אם הוא לא עושה לי קטע עכשיו. הבנתי ממנו שאתה מעוניין בטיול לפיליפינים כמוני. העניין שארז כבר נמצא ביבשת ויגיע למדינה ישירות בזמן שאנחנו נצטרך להגיע מהארץ. ומה יותר טוב מלהגיע יחד אליו, במקום לבד. אז קודם נעים להכיר, שמי עילאי קלמן, מחכה לשמוע ממך. נראה לי שזאת הזדמנות נדירה מה שקורה. שיהיה לילה טוב אחי."
עילאי שלח את ההודעה. העובדה שלא כתב אותה גרמה לו להתגאות בעצמו על כל הנחישות בהקלטה הישירה. איפשהו, עילאי הרגיש שלשלוח הודעות לאנשים זרים קל יותר לעומת לשלוח הודעות לאנשים שהכיר.
זהו, עכשיו הפלאפון חזר לשידה והוא חזר לשכב. בלי התראה מוקדמת צף בו זיכרון מר וכואב – הזיכרון שבעקבותיו כל עניין כתיבת הספר ושינוי הגישה החלו לחלחל בו. אותו זיכרון היה יכול מבחינתו אפילו להוריד דמעה. אבל ההחלטה להפיק את הטוב מהרע הייתה בו. כך התחילה הדרך אל השינוי הגדול. שינוי שנבדק מול עצמו עם התקדמות כתיבת הספר שלו.
זה קרה לפני שבועיים בחדרו של עילאי, ממש כאן, ונשאר עמוק בתוכו, כמו שריטה שהגלידה והשאירה צלקת.
באותו מקרה, אם דברים לא היו נצברים עם הזמן, הפיצוץ לא היה כזה כואב והודף. אך לפעמים, אין מה לעשות, חסרונו של אדם שמתבייש לשתף מוביל לכאב.
עם בגרותו מילד לבחור צעיר הבין עילאי מה טוב בשבילו ומה פחות, אך שנים אחורה, וגם עכשיו, הוריו ראו בו תמיד הילד הקטן שצריך לקבל הכול כדי שתהיה לו הילדות הנפלאה ביותר. עם הגיל, הפרספקטיבה התחילה להשתנות, הצורך בפרטיות עלה, סדרי העדיפויות החלו להשתנות וכך גם הדעות. עילאי נדד בזיכרונותיו ונזכר באירועים מול הוריו: אביו היה מגיע אל חדרו ושואל את השאלות הקבועות, "אתה יוצא הערב?"
אחד הדברים שתמיד הפריעו לעילאי היה החזרה הסיזיפית כמו תקליט שבור, יום אחרי יום. כך במהלך היום בעבודה, כך גם בבית או בשיחות בין אנשים.
כמישהו שהיה נחרץ בדעתו ליצור שינויים בחייו, הוא הרגיש כאילו לוקחים את השלט של הטלוויזיה ומריצים את אותה סצנה בלופ. לפעמים זה היה אפילו יותר גרוע והורגש לו כמו לראות את אותו פרק בסדרה מבלי להתקדם לפרק הבא כדי לראות את המשך הסיפור.
כמובן, המקום הכי נוח בעולם לפרוק בו את התסכול ואת הכעס הוא המקום שבו התחלת לזכור את עצמך בפעם הראשונה – במקום להוציא את השטן על אותם אנשים שלהם יש התנהלות שגויה, זה יוצא בסוף על ההורים. הפחד להוציא על אנשים אחרים מרטיט, כי אחר כך יזכרו לך את זה ואתה לא תיראה אותו בחור חזק שאתה אמור להיראות.
כל מה שהפריע לעילאי התפתח אצלו בבטן תקופה, עד שיום אחד, כשאביו פנה אליו באותה השאלה, עילאי שינה את הרוטינה הקבועה שלהם כפי שאף אחד מהם לא ציפה.
"מאיפה אני יודע, אבא. אם אני אצא, אגיד!"
חוסר הסבלנות של עילאי תפס את אבא שלו לא מוכן. אביו הרים גבה לפני שהחליט אם באמת מדובר בילד קקה שמדבר ככה, או אולי משהו עובר עליו, והוא נתן לו ניסיון שני כאות לאהבתו אליו.
"מה קרה? מישהו עצבן אותך שאתה לא רוצה לצאת עם החבורה?" ברגע שעילאי שמע את המילה "עצבן" הוא עוד יותר התעצבן, והרעל התחיל לצאת החוצה.
"למה אתה כל הזמן חושב שאני עצבני? רק השאלות האלו שאתה שואל מתחילות לעצבן אותי באמת!" הוא תקף.
אביו, שמכיר את תגובתו של עילאי, ענה באותם טקסטים קבועים שהיו להם במריבות הקטנות. רק שהפעם לא היה להם צל של מושג איך זה ייגמר.
"תשמע איך אתה עונה לי, ואז תבין. ככה אתה תוקף את אבא שלך..."
החגיגה התחילה כשהמילים "תוקף את אבא שלך" נכנסו לתמונה. המילים האלה, למרות אהבתו האינסופית של עילאי לאביו, הביאו אותו לנקודת הקצה, ולפעמים מרוב אהבה נאמרים דברים כואבים מבלי להתכוון.
"למה שארצה לתקוף אותך?! למה אתה אומר את זה בכלל?!" עילאי הרגיש חסר אונים.
"בכל שאלה שאני מפנה אליך, אתה עונה בצורה מגעילה כאילו עשיתי לך משהו," ענה אביו.
"כי יש דברים שמציקים לי, ואני כל הזמן אומר אותם, ואתה פשוט לא מקשיב לי!"
"אני לא מקשיב לך? קודם תתחיל להקשיב לי! מבקר את אבא שלך, מנסה לחנך אותי! כל החיים אני רק חושב איך לעשות לך טוב, כל דקה חושב איך יהיה לך טוב. וככה אתה מגיב לי?!" אביו של עילאי הרים את הטון.
"מה זה קשור עכשיו?! תאמין לי שאני יודע את זה ומעריך כל רגע! אבל אתה חייב להבין שיש דברים שלא מתאימים לי, וזה לא משנה את העובדה כמה תפנק אותי או תדאג לי!" עילאי לא רצה להאמין שנקלע לסיטואציה הזאת.
"איזה דברים?! מה עובר עליך?! כל דבר שעושים בשבילך לא טוב! כל מה שאתה רוצה אתה מקבל..." אביו לא סיים את המשפט כשעילאי התפרץ, "אני לא מבקש לקבל שום דבר! אני רוצה לנסות להשיג דברים בכוחות עצמי! אני רוצה לא להסתמך עליכם, בשבילכם! אני רוצה להעניק לכם בחזרה!" עילאי התחיל להשתולל.
אביו שמר על פאסון. "זה לא משנה את העובדה שאתה מפיל עליי ועל אימא שלך את כל החרא שמפריע לך! אם זה פתאום קשור לחברים שמאכזבים אותך כשרגע אחד אתה להוט לבלות איתם ואז משהו קורה והם מוציאים אותך מאיפוס, או אם זה הידידה שעצבנה אותך, או בכלל בעבודה שלך. משום שאתה בכוח רוצה להיות שונה מכולם, אתה שורף כל אחד על שטות. אולי אתה חושב אחרת, אבל תראה מה קורה איתך!"
עילאי התלהט כדי לעמוד על עקרונותיו, למרות אהבתו לאביו. "כמה פעמים אני צריך להגיד שאני לא כמוך! אני לא אוהב ללכת אחרי הזרם וללקק לכל אחד! אני מתנהל אחרת!"
אביו לא ויתר, "איך אתה מצפה להסתדר עם אנשים בעולם?! אתה לא מתגמש, לא שומר על אש קרה, כלום! אתה צריך להבין שאתה לא יכול לשנות את העולם!"
"לא מדבר על לשנות את העולם! מדבר על כך שאם אני אתנהג כמו כולם, אני לא אגיע לאן שאני ארצה!"
"אבל מה זה עוזר לך כשכל אחד שעושה את השטות הכי קטנה, אתה רב איתו ושורף אותו?! כל דבר בחיים לא יתנהל לך בדיוק כפי שתרצה ולפעמים תצטרך להתמודד!"
עילאי זעם, הוא ידע שעדיף לעצור את הוויכוח הזה ברגע זה, וכמו שאומרים, כשאתה עצבני עדיף שלא תגיב. אבל זה כבר היה מעל לכוחותיו, ללא שליטה.
"כי אני לא צבוע! אני לא אמשיך לשחק אותה שהכול טוב עם בן אדם שעושה איתי מה שבזין שלו! לי יש דעות כמו שלך יש דעות, רק שאף פעם אתה לא מכבד את הדעות שלי ורק תוקף אותי!" צעקה בלתי נשלטת התפרצה מגרונו של עילאי.
אביו היה המום. אימו הגיעה בסערה אל זירת הקרב. היא נעמדה לצד אבא שלו והתערבה במטרה טובה. "למה אתה צועק עליו? זה אבא שלך."
עילאי המשיך בסערה, "למה כל הזמן אני צריך להרגיש חרא על שאני ככה איתכם?! למה כל הזמן לא טוב לי כשאני מגיע הביתה, ומקבל את המצב רוח הזה?!"
"לא טוב לך בבית?! אתה מוזמן ללכת ולדאוג לעצמך!" צעק אביו.
"למה הכול, כל הזמן, בקיצוניות?! אני בחיים לא רציתי לריב איתכם, אבל מה אני אעשה שאני לא יכול להתעלם ממה שקורה לי!" עילאי הרגיש שהוא כבר לא יכול יותר, לא מסוגל מול חוסר ההבנה הזה שלהם.
"מה לא טוב לך?!" אימו נבהלה מדבריו. "אתה רק מחפש בכוח להיתפס במה שלא בסדר. אנחנו ההורים שלך. עשינו בשבילך הכול!"
ההרגשה הנוראה שהשתלטה על גופו החליאה אותו ושרפה אותו מבפנים. איך זה יכול להיות שלמרות מחשבות ללא הפסקה על דאגה אליהם והערכה כלפיהם יש לו הרגשה שסוגרת אותו אוטומטית בגלל דעותיו וזה רק מסלים. העיניים של עילאי הבריקו, הדמעות רצו לצאת, אך הוא המשיך לתקוף. "למה אני כל הזמן מוצא את עצמי רב איתכם?! למה כל דבר שמפריע לי זה לא בסדר שאני אומר אותו?! נמאס לי כבר!"
"אנחנו ההורים שלך, ואם לא מתאים לך לשמוע את מה יש לנו להגיד, תסבול בשקט בלי לענות!" אביו ירה לכיוונו.
"מתי תפסיקו להתנהג אליי כמו לילד?! תיתנו לי לנסות להסתדר לבד! להראות לכם שגם אני מסוגל! נשבר לי מהאווירה הזאת. כמו הסיפורים הרעים מהחדשות שכל הזמן אתם משתפים אותי אחרי שאני מבקש שלא! אני משתגע מזה! מה אני כבר מבקש?!" עילאי צעק בהתקפה מטורפת.
אימו נבהלה והתחילה לבכות, "מה עשינו לך?!" היא עזבה את החדר ממררת בבכי ומיהרה אל חדר השינה.
ליבו נשבר. הוא לא יכול היה לראות את זה, זו לא הייתה כוונתו. הוא הרגיש נורא. הוא אשכרה גרם לאימו לבכות. ולמרות כל השיגעון הזה ולהט הריב, הוא רצה ללכת אחריה אבל אביו עצר אותו בפתח הדלת.
"תן לי ללכת אליה, נו!" עילאי התחיל לבכות ולאבד עשתונות.
אביו עמד במקומו כמו סלע, ולא נתן לו לעבור. "אתה תתחיל להקשיב לנו, אתה מבין?!" הבהיר לעילאי, "אף אחד לא רוצה ברעתך. תראה למה אתה גורם," הוסיף בטון רגוע יותר.
השלושה אומנם הכירו את רוטינת הוויכוחים הזו, אבל הפעם זה הגיע לרמות שלא דמיינו. "בסדר! רק תן לי רגע ללכת לאימא, די כבר!" עילאי הצליח לעבור את אביו.
אימו ישבה על מיטתה ובכתה. עילאי ניגש אליה וחיבק אותה. "אני לא התכוונתי שזה יצא ככה, אימא, אני מצטער. זה סתם מכל הלהט שקרה," ניסה לנחם אותה.
"אנחנו לא רוצים לעשות לך אף פעם רע. למה אתה מתנהג אלינו ככה?" היא ניגבה את הדמעות.
"זה פשוט התפרצות של כל מה שצברתי. אני בחיים שלי לא רציתי שזה יהיה ככה. אני פשוט מתנהל שונה מכולם. סליחה שזה יצא ככה." עילאי המשיך לעטוף את אימו, אביו הגיע, עמד בפתח החדר והביט בהם.
עיניו של עילאי נצצו בגלל אותו זיכרון של הריב ההוא. הוא נשכב על צידו במיטה, חיפש תנוחה נוחה, עצם את עיניו ולבסוף נרדם.
השמיים העידו על יום בהיר וחדש. רגע לפני שעילאי נכנס לבניין עבודתו צלצול הפלאפון מכיסו עצר אותו בפינה שטופת שמש והוא ענה. "הלו?" הוא לא ראה מי המתקשר בגלל השמש המסנוורת.
"היי. עילאי?" קול לא מוכר נשמע.
"היי... מי זה, אם אפשר לשאול?" עילאי היסס.
"אבירן. אבירן גרינברג. שלחת אליי הודעה קולית אתמול בלילה."
עילאי שמח לשמוע שזה הוא וישר נכנס לוייב. "אה! אבירן, מה שלומך?!"
"בסדר. אז מה, פיליפינים?" שאל אבירן.
"תגיד לי אתה. אני מחפש שותף לפשע, אחרי שארז הנחית עליי את ההזדמנות."
"אתה עובד? כי אם כן, להיעלם לחודש בהתראה כזאת קצרה תיראה בעיה, לא?"
"אל תדאג. מה איתך בעניין עבודה?"
"האמת שאני אתמול התקבלתי לעבודה חדשה. אם אודיע שאוכל להתחיל רק בעוד חודש, לא חושב שזה יהווה בעיה. טכנית אני עוד לא בסידור."
"לגמרי..."
עילאי חשב פתאום איך הכול מתגלגל נכון וטוב, וזה הזכיר לו מה שקרה לו לפני כמה חודשים. אז הוא היה בקשר עם ידידה קרובה מאוד. שניהם בזמנו אהבו לקרוא ספרים על הגשמת החלומות. בהשראת אחד הספרים הם ניסו לאמץ שיטה שעסקה בכך שאפשר לגרום לדברים באמת להתגשם. על פי פסיכולוגים, עשירים ומצליחים מכל קצוות העולם התקבצו לטובת הרעיון:
"לא משנה איזה חלום או דבר תרצה, כדי להשיג אותו אתה צריך לחשוב שהוא כבר התגשם. לחשוב לפרטי פרטים על קיומו. ברגע שמתאמנים חזק על המחשבה היא יוצרת את הרגש ואוטומטית את דפוס הפעולה שמוביל להשגת המטרה. ברגע שחושבים ומרגישים את זה, זה קורה. הכול שאלה של זמן ותהליך, לא שאלה של אם זה יקרה."
עילאי חשב על הדבר בזמן ששוחח עם אבירן, מישהו שלא ראה מעולם ופתאום מדבר איתו על מטרה משותפת עם רצון להגשמה. קולו של אבירן הדהד באוזנו של עילאי וקטע את מחשבותיו, "בכל מקרה, אני בפנים. מבחינתי רק תגיד לי את התאריך שארז אמר לך וקדימה."
"מעולה. אז אעדכן אותך ברגע שנצטרך להזמין את הכרטיסים והכול. פשוט יש מצב שיש עוד שותפה על הפרק."
"אוקיי, הבנתי. מחכה לשמוע ממך."
"מצוין, ביי, שותף ספונטני!" עילאי סיים את השיחה עם כינוי נחמד כדי להקליל על האווירה בניסיון כבר לשבור את הקרח על אף שהם עוד זרים אחד לשני. הוא הסתכל על השעון, קלט את השעה, והכניס את עצמו אל הבניין ישירות לשימוע.
"אז אתה מבין את הסיטואציה שהגעת אליה?" שאל העורך את עילאי שישב מולו ליד שולחן המשרד. הפעם המשרד היה ריק מקולגות, רק הם. מצב יחסים של עובד ומעביד.
"אני מבין את הסיטואציה. אני פשוט לא מבין את ההתנהלות." עילאי שידר רצינות.
העורך החליט להתחיל משורש העניין. "אתה נמצא במצב של שימוע, זאת ההתנהלות. מצב שהגעת אליו אחרי התנהגות לא ראויה."
עילאי הצליח לעצור את עצמו ול
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
