כמו כל ישראלי המכבד את עצמו ואת מסורת בני עמו, החלפתי במהרה את הקיטבג הצבאי במוצ'ילה מאובזרת ויצאתי לתור את העולם.
מסעי הראשון החל במחנה קיץ יהודי, שבו לימדתי ילדים אמריקנים לשחק טניס. המשימה הייתה מאתגרת: בעודי מסביר להם את טכניקת המשחק, הסתירו הילדים את פיותיהם בניסיון למנוע פרצי צחוק. במהרה הפכתי למדריך מבוקש לא בגלל כישורי ההדרכה, אלא בגלל המבטא הישראלי הכבד שלי.
המדריכים הגיעו מכל רחבי העולם ויצרו מעין קיבוץ גלויות לתקופה קצרה. תחילה לא הכרנו זה את זה, וכל הערכתנו התבססה על "הסטיגמה המדינית" שאנשים הדביקו למדינות המוצא:
שוודים - אנשים יפים וקרי מזג;
ברזילאים - תחת יפה וביקיני;
טורקים - לא מומלץ להפיל לידם סבון;
רוסים - וודקה, שחמט וריח של נקניק ישן;
קולומביאנים - קוקאין;
ישראלים - מדבר, גמלים ומלחמות.
באחד הימים, כפעילות ערב לילדים, הדלקנו מדורה על שפת האגם. הכוכבים זהרו כמו פנסים, והשתקפותם במים הגבירה את הניצוץ שלהם. אחד המדריכים הוציא גיטרה, והילדים שרו שירי צופים סביב המדורה תוך כדי צליית מרשמלו ושוקולד על האש. המקום היה אפוף יתושים צמאי דם, שכנראה אהבו את הדם הישראלי שלי. משום מה אף לא יתוש אחד עקץ את חברי האירופאי שהיה שרוע ומרווח בכיסא-נוח.
תחת אור הכוכבים, הוא החליט לפרוש בפניי את משנתו הפוליטית. הוא קירב את הכיסא-נוח שלו לשלי, הניח את ידו על כתפי ושאל: "תגיד, רותם, למה אתם שונאים כל כך את הפלסטינים?"
נשענתי לאחור בנוחות ועניתי: "אני לא שונא אף אחד, אחי."
הוא אחז בידו הימנית את סנטרו בעדינות, וישב כמו מי שעומד להגיד דברי חוכמה: "תשמע, למדתי לא מעט דברים על ישראל, וזה מדהים אותי איך עם שחווה כזו גזענות ושנאה יכול להתנהג בצורה דומה לעם אחר? אתם חוויתם זאת בגרמניה, איך אתם מעזים להתנהג כך לעם אחר?"
וריד כחלחל התנפח במצחו, הצלחתי להבחין בכך אף שהיה חשוך.
רכנתי מעט קדימה, בעיקר כדי שיוריד ממני את היד, ושאלתי: "מתנהגים בצורה דומה?! מה שהעם היהודי עבר בזמן השלטון הנאצי לא ניתן להשוואה בכלל! לאיזו התנהגות אתה מתכוון? תסביר לי," הפצרתי בו.
ידיו החלו להתרומם וקולו התגבר מעט: "ראיתי הרבה סרטונים של חיילים מכים פלסטינים ואפילו יורים עליהם. ראיתי תמונות מזעזעות, ואחת מהן לא יוצאת מראשי, תמונה של חייל שדורך על ילדה קטנה שהולכת לבית הספר, ומצמיד אותה לרצפה עם נשק. דבר כזה אני לא יכול לשכוח!"
גבותיי התרוממו בפליאה, הגברתי את קולי: "אתה בטוח? חייל דורך על ילדה? יש אלימות והתנגשויות בין חיילים לאזרחים, יש גם לא מעט הרוגים, משני הצדדים. אבל בטח הייתי נחשף בתקשורת לתמונות שאתה מתאר, אין סיבה שחייל ידרוך ויכוון נשק על ילדה."
הוא אגרף את אצבעותיו, מלבד האצבע המורה שהופנתה אליי בהאשמה, ודיבר במהירות כשנתזי רוק מתעופפים מפיו: "התנגשות?! אתה קורא לחייל שדורך על ילדה ומכוון עליה נשק התנגשות בין חיילים? זו אלימות מפלצתית! אני ראיתי את הדברים האלה, אתה לא תנסה לבלבל פה את השכל! הם זורקים עליכם אבנים, ואתם מפוצצים להם בתי חולים ובתי ספר. היית בצבא אז כנראה אתה מתכחש לדברים שאתם עושים, אבל זו שנאה טהורה וגזענות חולנית! אתם השתלטתם על שטח לא שלכם וביצעתם רצח עם לשבע מאות וחמישים אלף פלסטינים, אתם מסמלים את הרוע בעולם הזה! זו התנהגות שטנית."
הייתי בהלם. בתחילת השיחה הוא שאל: "מדוע אתם שונאים כך את הפלסטינים?" כעת התברר שבעצם הוא זה השונא את הישראלים.
הרגשתי שאני נמצא במעמד שמוטל עליי לגונן על ישראל ולהסביר את פעולותיה. זו הייתה הפעם הראשונה ששוחחתי על ישראל מחוץ לגבולותיה ונחשפתי לעוינות ולביקורת כה חריפה על מדינתנו. ברגע הזה חשתי שעליי להסביר את עמדתנו ואת פעולותינו ובכך להיות במעמד של "שגריר ישראל" הנלחם על הצגת האמת שלנו בעולם.
זה לא היה פשוט להתמודד עם האשמות כאלה, במיוחד כשהכעס גרם לו לרסס אותי ברוק ובחתיכות מרשמלו צלויות. לפני שעניתי לו נשמתי עמוק וניגבתי את פניי מהרסיסים.
"אני רואה שאתה נסער ומדבר שטויות, אבל בוא נחלק את השיחה לשניים. בשלב הראשון אתה בולע את המרשמלו, ובשלב השני אנחנו מדברים בלי עצבים, כדי שנוכל להבין זה את זה."
"אני מדבר שטויות?! אתה תומך ברוצחים!" קטע אותי בזעף.
"שטפו לך את המוח! הטענות שלך רח
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
