מִמָּה מִפְלָצוֹת מְפַחֲדוֹת
כָּל לַיְלָה, לִפְנֵי שֶׁאֲנִי נִשְׁכֶּבֶת לִישֹׁן
אֲנִי בּוֹדֶקֶת שֶׁאֵין מִפְלֶצֶת בָּאָרוֹן
וְאָז אֲנִי מְצִיצָה גַּם מִתַּחַת לַמִּטָּה
מֵאָז וּמִתָּמִיד בְּאוֹתָהּ הַשִּׁיטָה.
לַיְלָה אֶחָד שָׁאַלְתִּי אֶת אִמָּא:
“הַאִם גַּם מִפְלָצוֹת מְפַחֲדוֹת?”
אִמָּא עָנְתָה לִי שֶׁגַּם לְמִפְלָצוֹת יֵשׁ פְּחָדִים וּדְאָגוֹת,
גַּם מִפְלֶצֶת בּוֹדֶקֶת אִם יֵשׁ לָהּ יֶלֶד מֵעַל הַמִּטָּה אוֹ בָּאָרוֹן,
וּכְשֶׁמַּדְלִיקִים אֶת הָאוֹר וּמְכַבִּים אֶת הַחֹשֶׁךְ,
יוֹצֵאת לָהּ צְעָקָה מֵהַגָּרוֹן.
כְּשֶׁאֲנִי חוֹלֶמֶת בַּלַּיְלָה עַל צְחוֹק מְרֻשָּׁע שֶׁרוֹדֵף אוֹתִי
הַמִּפְלֶצֶת חוֹלֶמֶת בְּפַחַד עַל צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל שֶׁל יֶלֶד שְׁטוּתִי.
עַכְשָׁו, כָּל לַיְלָה לִפְנֵי שֶׁאֲנִי נִשְׁכֶּבֶת לִישֹׁן
אֲנִי כְּבָר לֹא בּוֹדֶקֶת מָה יֵשׁ בָּאָרוֹן
אֶלָּא מִתְקָרֶבֶת לִקְצֵה הַמִּטָּה וְלוֹחֶשֶׁת:
“אַל תִּדְאֲגִי, מִפְלֶצֶת יְקָרָה,
אֲנִי אֶשְׁמֹר עָלַיִךְ מִמָּה שֶׁאַתְּ חוֹשֶׁשֶׁת”.
וְאָז אֲנִי נִרְדֶּמֶת וְחוֹלֶמֶת עַל מִפְלָצוֹת
שֶׁמְּשַׂחֲקוֹת אִתִּי מַחְבּוֹאִים בֵּין מִטּוֹת וַאֲרוֹנוֹת.