גי דה מופסאן - סיפורים שאהבתי

האיכר נשאר לעמוד מול הרופא, לצד מיטתה של הגוססת. הזקנה, שלווה, נכנעת, כמעט שקופה, עקבה במבטיה אחר שני הגברים, והקשיבה לשיחתם. ימיה היו ספורים. היא לא התקוממה על כך. קצוּבת הזמן שלה נגמרה. היא הייתה בת תשעים ושתים שנים.

שמש יולי חדרה בזרמים דרך החלון והדלת הפתוחים, שולחת את שלהבתה החמה אל רִצפת האדמה החומה של החדר, רִצפה גלית וחבוטה ע"י מגפיהם של ארבעה דורות של איכרים פשוטים וגסים. גם ריחות השדה חדרו לחדר, נישאים ברוח הלוהטת, ניחוחות של עשב, של חיטה, של עלים צרובים בחום הצהרים. החרגולים השמיעו את קולם ברמה, ממלאים את הכפר בפִצפוצים חדים, דומים בקולם לצִרצור הצרצרים השבויים בכלובים, ונמכרים לילדים בירידים.

הרופא הרים את קולו, ואמר: "אונורה, אינך יכול להשאיר את אימך לבדה במצבה הנוכחי. היא עלולה למות בכל רגע."

והאיכר, מדוכדך, ענה: "אבל אנ'מוכרח לחזור לחיטה שלי. ז'כבר מלא'ן זמן שהיא על האדמה. זה בול הזמן שלה. מ'ת'ומרת, אימא?"

הזקנה הגוססת, עדיין רדופה על ידי אהבת הממון הנורמנדית, הינהנה לחיוב בעיניה ובמִצחה, משלחת את בנה אל החיטה שלו, ומתירה לו להשאיר אותה למות לבדה.

אך הרופא התרגז ורקע ברגלו: "אתה גולם גס! תקשיב לי! תקשיב היטב! אני אוסר עליך לעשות את זה! הבנת?! ואם אתה חייב לחזור אל החיטה שלך דווקא היום, לך וחפש את גברת ראפה, לכל הרוחות! ותשאיר אותה לשמור על אימא שלך. זה רצוני, ואני עומד על כך! ואם לא תציית לי, אני אתן לך להתפגר כמו כלב בבוא יומך! שמעת אותי?!"

האיכר, גבוה ורזה, תנועותיו אִטיות, פוסח על שתי הסעיפים, מעוּנה על ידי הפחד מהרופא מחד גיסא, ועל ידי אהבתו העזה לממון מאידך גיסא, היסס, חישב חישובים, ומִלמל: "כמה היא לוקחת, האישה הז'אתי ראפה, בשביל לשמור?"

הרופא קרא בכעס: "מאיפה אני צריך לדעת את זה?! זה תלוי בזמן שאתה דורש ממנה. לך! תסתדר אִתה, בשם אלוהים! אבל אני עומד על כך שהיא תהייה כאן תוך שעה! שמעת אותי?!"

האיש החליט: "אנ'הולך אליה. אל תכעס כל-כך, אדון דוקטור."

והרופא הלך לו, כשהוא קורא אחריו: "שתדע לך! שתדע לך! תיזהר! אני... כשאני מתרגז, אני לא מתלוצץ!"

ברגע שנותר לבדו, פנה האיכר אל אִמו בקול החלטי: "אנ'הולך לחפש ת'אישה הז'אתי, ראפה, למ'שכך הוא רוצה, האיש הזה. אל תיעלמי לי עד שאני יחזור."

והוא יצא מהבית.

הגב' ראפה, גהצנית זקנה, נהגה להשלים את הכנסתה על ידי שמירה על המתים ועל הגוססים שבעיירה ובסביבותיה. אחר כך, מרגע שסיימה לתפור את לקוחותיה בתוך הסדין שבו יצאו מאוחר יותר לדרכם האחרונה, חזרה ליטול את המגהץ, ולהחליק את עטיפות גופם של החיים. היא הייתה מקומטת כתפוח דאשתקד, מרושעת, קנאית, תאוות בצע במידה שלא תיאמן, ומכופפת לשניים כמעט, כאילו נשבר גבה ע"י התנועה הנצחית של המגהץ על הבדים. נאמר עליה שלִבה מלא אהבה מפלצתית וצינית לגסיסה. מעולם לא דיברה אלא על האנשים שראתה במותם, ועל מגוון אופני הגסיסה שלהם הייתה עדה. את הדברים האלה היא תיארה לפרטי פרטים, תמיד דומים זה לזה, כמו צייד המספר על יריות הרובה שלו.

כשאונורה בונטום נכנס לביתה, הוא מצא אותה מכינה את המים הכחולים לעִִִמלון צווארוניהן של בנות העיירה.

הוא אמר: "יום טוב לך אימא ראפה, הכול פ'סדר אצלך?"

"הכול כרגיל. הכול כרגיל. ו'צלך?"

"הו! אני פ'סדר, אין תלונות, אבל זה אמ'שלי שלא פ'סדר."

"אמ'ש'ך?"

"כן, אמ'שלי."

"מה יש לה לאמ'ש'ך?"

"היא הולכת לעצום ת'עיניים."

הזקנה שלפה את ידיה מן המים, וטיפותיהם הכחלחלות והשקופות החליקו עד קצות אצבעותיה, ונפלו לתוך הגיגית.

היא שאלה, ובקולה חבויה הנאה: "מ'ת'אומר?!"

"הרופא אמר ש'יא לא תחזיק עד'בוקר."

"אז בטח שהיא על הפנים!"

אונורה היסס. הוא היה זקוק לדברי פתיחה כלשהם בטרם יציג את ההצעה שהכין. אבל, כיוון שלא מצא מה לומר, ניגש ישר לעניין: "כמה תיקחי ממני בשביל לשמור עליה עד'סוף? את יודעת ש'ני לא עשיר. אף פעם לא היה לי כסף לעוזרת. זה בדיוק מה שגמר אותה, את האימא המסכנה שלי, הרבה מידי עבודה, הרבה מידי 'תעייפות! עבדה כמו עשר, אפילו שיש לה תשעים ושתיים שנים. כל אחד קוצר 'תמ'שהוא זורע!..."

הגב' ראפה ענתה בפנים חמורות: "יש שני תעריפים: ארבעים סו ליום, ושלושה פרנק ללילה בשביל העשירים. עשרים סו ליום וארבעים ללילה, בשביל האחרים. אתה תיתן לי עשרים וארבעים ."

אבל האיכר חכך בדעתו. הוא הכיר אותה היטב, את אימו. הוא ידע עד כמה היא הייתה עקשנית, נחושה, ועמידה בפני כל פורענות. למרות אבחנתו של הרופא, זה יכול לקחת אצלה אפילו שמונה ימים.

והוא אמר בנחישות: "לא. יותר עדיף שתעשי לי מחיר אחד, מחיר אחד עד'סוף. אנ'לוקח ת'סיכון לכאן או לכאן. הרופא אמר שהיא תמות צ'יק-צ'אק. ככה, את תרוויחי ואני יפסיד. אבל אם היא תחזיק מעמד עד מחר או יותר מאוחר, אני ירוויח ואת תפסידי."

השומרת הזקנה, מופתעת, הביטה באיש. מעולם לא טיפלה באדם גוסס תמורת מחיר קבוע מראש. היא היססה, מתפתה על ידי האפשרות שמזלה ישחק לה. אחר כך החלה לחשוד שהאיכר 'עושה לה תרגיל'.

"אנ'לא'כולה להגיד כלום עד שאנ'לא רואה את אימ'שך", ענתה.

"בואי, תראי אותה."

היא ניגבה את ידיה ומיהרה ללכת בעקבותיו.

במשך ההליכה לא השמיעו הגה. היא הידסה בצעדים מהירים, בזמן שהוא פסע בצעדים גדולים, כאילו היה עליו, בכל צעד, לחצות תעלה.

הפרות ששכבו בשדה, נכנעות לכבדות שהחום השרה עליהן, נשאו בעייפות את ראשיהן, והשמיעו לעבר שני האנשים שעברו על פניהן געייה חלושה, כמו בשביל לבקש מהם עשב טרי וקר.

בהתקרבם אל ביתו, אונורה בונטום מִלמל: "אם נגלה שזה כבר נגמר, בכל זאת נעשה כמו שסיכמנו?" ותִקווה לא מודעת נשמעה בקולו.

אבל הזקנה עדיין לא מתה. היא שכבה על גבה, במיטת האיכרים שלה, וכפות ידיה מונחות מעל השמיכה המשובצת בסגול, כפות ידיים רזות להחריד, מגוידות, דומות לבעלי חיים משונים, לסרטנים, קפוצות, מעוותות על ידי הראומטיזם, העייפות, והעבודות עתיקות היומין שהספיקו לבצע.

הגב' ראפה קרבה אל המיטה ובחנה את הגוססת. היא מיששה את הדופק שלה, הקישה על החזה שלה, הקשיבה לנשימתה, ושאלה אותה שאלה סתמית על מנת לשמוע אותה מדברת. אחר כך, אחרי מחשבה ממושכת, יצאה, ואונורה בעקבותיה. היא גיבשה לה דעה. הזקנה לא תשרוד את הלילה.

הוא שאל: "נו, מה?"

השומרת ענתה: "נו, טוב, זה ייקח יומיים, אולי שלושה. אתה תיתן לי שש פרנק, כולל הכול."

הוא קרא: "שש פרנק?! שש פרנק?! השתגעת?! אנ'ומר לך שיש לה חמש או שש שעות, מקסימום!"

הם התמקחו באריכות, מתעקשים, נחושים. בסופו של דבר, מכיוון שהשומרת פנתה ללכת, ומכיוון שהדקות היקרות התבזבזו, ומכיוון שהחיטה לא תיכנס לגורן בכוחות עצמה, הוא הסכים:

"נו, טוב. הסכמנו. שש פרנק, כולל הכול, עד הקבורה."

"הסכמנו. שש פרנק."

והוא הלך לו, בצעדיו הגדולים, אל החיטה ששכבה על האדמה, מבשילה תחת השמש הכבדה.

השומרת חזרה ונכנסה לבית.

מנהג היה נקוט בידה, תוך כדי שמירה על הגוססים, לעבוד ללא מנוחה, לעִתים עבור עצמה, ולעִתים עבור המשפחה שהעסיקה אותה בעבודה הכפולה הזאת תמורת תוספת מחיר. אף הפעם הביאה עִמה את עבודתה.

לפתע שאלה: "לפחות עשית וידוי, אימא בונטום?"

האיכרה הניעה ראשה בשלילה, והגב' ראפה, שהייתה אדם מאמין, קמה במרץ.

"אלוהים שבשמים! איך זה יכול להיות?! אנ'הולכת לקרוא לאדון הכומר."

והיא חשה לבית הכומר. מהדסת הייתה במהירות כה רבה, שהילדים שבכיכר, בראותם אותה, היו בטוחים שאירע אסון.

הכומר בא מיידית, לבוש בגלימתו, ולפניו צועד ילד המקהלה, ומצלצל בפעמונים, בשביל להודיע לכל מאן דבעי על שליח האלוהים העובר בכפר הלוהט והשלֵו. הגברים שעבדו במרחק, הסירו את כובעיהם הגדולים, ונשארו לעמוד ללא תנועה, בהמתינם עד שהגלימה הלבנה תעלם מאחורי חווה. הנשים שאספו את האלומות הזדקפו על מנת להצטלב. תרנגולות שחורות, מבוהלות, ברחו לאורך התעלות, כשהן מתנדנדות על כרעיהן, ופניהן אל החור המוכר להן, שלתוכו נבלעו באחת. סייח אחד שהיה קשור במרעה, נבהל למראה הגלימה, והחל להסתובב במעגלים בקצה החבל שלו, כשהוא שולח בעיטות לכל עבר. ילד המקהלה, בשמלה אדומה, פסע בצעדים מהירים, והכומר, ראשו העטוי בכובעו המרובע, מוטה אל אחת מכתפיו, הלך בעקבותיו, כשהוא ממלמל תפילות. הגב' ראפה צעדה מאחור, ידיה שלובות, כפי שנהוג בכנסייה, והיא כפופה לגמרי, מקופלת לשניים, כאילו בכוונתה להשתטח תוך כדי הליכה.

אונורה, שראה אותם חולפים מרחוק, שאל: "ל'פה הוא הולך, הכומר שלנו?"

והעוזר שלו ענה במרומז: "בחיי שהוא מביא את האלוהים הטוב לאמ'שך."

האיכר לא התפלא: "זה רעיון טוב, בעצם."

והוא חזר לעבודתו.

אמא בונטום התוודתה, קיבלה מחילה ונמשחה; והכומר חזר, כשהוא מותיר את שתי הנשים לבדן בצריף המחניק.

הגב' ראפה החלה לבחון את הגוססת, ושאלה את עצמה אם זה יימשך זמן רב.

השמש הנמיכה בשמים, ואוויר קריר יותר חדר לחדר בגלים, ונִדנד ציור של העיירה אפינל, שהיה תלוי על הקיר בעזרת שני מסמרים. הווילונות הקטנים שעל החלון התנפנפו, נאבקים לצאת ממנו, בדומה לנשמתה של הזקנה.

דומה היה שהזקנה חסרת התנועה, ממתינה בעיניים פקוחות ובאדישות למוות הקרוב כל כך, שאיחר להגיע. נשימותיה הקצרות שרקו מעט בגרונה המכווץ. בקרוב היא תפסיק לחיות. על האדמה הזאת תהייה אישה אחת פחות, ואיש לא יצטער על כך.

עם רדת הלילה חזר אונורה. הוא ניגש למיטה, ראה שאימו עדיין חיה, ושאל: "הכול פ'סדר?" כפי שנהג לעשות בעבר כשלא חשה בטוב.

אחר כך שילח את הגב' ראפה באומרו: "מחר, שעה חמש. אל תאחרי."

והיא השיבה: "מחר. שעה חמש."

ואכן היא הגיעה עם עלות השחר.

טרם צאתו לאדמותיו אכל אונורה את המרק שלו, אותו הכין בעצמו.

השומרת שאלה: "נו, אמ'שך, היא מתה כבר?"

והוא ענה, ובקצות עיניו קמטוט של ערמומיות: "היא מרגישה יותר טוב, דווקא."

והלך.

הגב' ראפה, ספקות מנקרים בלִבה, קרבה אל הגוססת, שנשארה באותו מצב, כנועה, אדישה, עיניה פקוחות, וכפות ידיה קפוצות על השמיכה; ההבנה והחרדה שהדבר עלול להימשך יומיים, ארבעה ימים, אפילו שמונה ימים החלה חודרת ללִבה וחונקת אותו, את לִבה תאב הבצע, חרדה מהולה בכעס לוהט כנגד האיכר הערמומי שהצליח 'לסדר' אותה, וכנגד האישה הזאת שלא מתה.

אף על פי כן היא החלה לעבוד, והמתינה, כשמבטה קבוע בפניה המקומטות של אימא בונטום.

אונורה חזר כדי לסעוד. הוא נראה מרוצה, כמעט מלגלג. אחר כך יצא בשנית. ללא ספק הוא יקצור את החיטה שלו בתנאים מצוינים.

הגב' ראפה תססה מכעס. כל דקה שחלפה נדמתה בעיניה עכשיו כזמן שנגנב ממנה, ככסף שנגנב ממנה. היא חשה רצון, רצון מטורף, לתפוס את האתון הזאת בגרונה, את הזקנה העקשנית, את הזקנה שמסרבת למות, ולהפסיק בלחץ אצבעותיה את הנשימה המהירה שגזלה את זמנה ואת כספה.

אחר כך בחשבה על הסכנה, נמלכה בדעתה, ורעיון אחר חלף בראשה. היא קרבה אל המיטה, ושאלה: "את השטן כבר ראית?"

אימא בונטום מִלמלה: "לא."

ואז החלה השומרת לפטפט ולספר בדותות שיפחידו את נשמתה המטומטמת של הגוססת.

"דקות ספורות לפני שאדם מתפגר, מופיע בפניו השטן", כך אמרה. "אם ראית אותו, סימן שזה הסוף, שנשאר לך ממש כלום זמן." והיא מנתה את כל האנשים שעליהם שמרה בזמן גסיסתם בשנה האחרונה, ושזכו לביקורו של השטן. ז'וזפין לואזל, אאוללי רטיאר, דופי פדניו, סרפין גרוספיאד.

אימא בונטום, סוף-סוף נרגשת, החלה להתנועע, נפנפה בידיה, וניסתה לסובב את ראשה בשביל לראות את החדר על כל צדדיו ופינותיו.

לפתע נעלמה הגב' ראפה מאחורי הווילון שהיה תלוי למרגלות המיטה. היא נטלה סדין מן הארון והתעטפה בו, לראשה חבשה את סיר המרק, ששלושת רגליו הקצרות והמעוקלות הזדקפו מעליו כשלוש קרניים, בידה הימנית אחזה מטאטא, ובידה השמאלית, דלי פח שאותו זרקה בפתאומיות באוויר על מנת שייפול בחבטה, וישמיע רעש נוראי. השומרת טִפסה על כיסא, הפשילה את הווילון, והופיעה לפני הגוססת, מנפנפת בזרועותיה, מתופפת ברעש מחריש אוזניים על קרקעיתו של סיר המרק שהסתיר את פניה, וכמו השטן בתיאטרון בובות, איימה במטאטא שבידה על האיכרה, ודחפה אותה לקץ חייה.