הגשרים של מחוז מדיסון

ז'אנר: פרוזה, סיפורת תרגום: שלי גרוס עמודים: 168 תאריך יצאה לאור: 09-2019 "יש לי דבר אחד לומר. רק דבר אחד. אני לא אגיד את זה שוב לאף אחד, אף פעם: 'ביקום של אי בהירות, סוג כזה של ודאות מגיע רק פעם אחת. זה לא יקרה שוב לעולם, ולא משנה כמה גלגולי חיים אתה חי'". הגשרים של מחוז מדיסון מאת רוברט ג'יימס וולר ראה אור לראשונה ב-1992, והיה לתופעה. בתוך זמן קצר, הפך לאחד מרבי המכר הגדולים של המאה העשרים: 60 מיליון עותקים נמכרו ממנו ברחבי העולם, ב-40 שפות שונות. הספר כיכב במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, ונותר בה שלוש שנים ברציפות. והיה כמובן גם הסרט המצליח, בכיכובם של קלינט איסטווד ומריל סטריפ. קרוב לשלושה עשורים חלפו מאז, אך סיפור האהבה של פרנצ'סקה ג'ונסון ורוברט קינקייד ממשיך לרגש ולשבור את הלב גם היום. אנו שמחים להוציא את הספר לאור שוב, בתרגום עדכני מאת שלי גרוס.

ההתחלה

בצדו השני של הקו נמצא מייקל ג'ונסון, תושב איווה לשעבר. היום הוא מתגורר בפלורידה. חבר מאיווה שלח לו את אחד הספרים שלי. מייקל ג'ונסון קרא את הספר, גם אחותו, קרולין, קראה אותו. יש להם סיפור שהם סבורים שיעניין אותי. הוא זהיר מאוד ומסרב להסגיר פרטים לגבי הסיפור, פרט לכך שהוא וקרולין מוכנים להגיע לאיווה ולשוחח איתי עליו.ש שירים שמקורם בשדות מכוסים פרחי איריס זעירים, באבק שיוצרות אלפי דרכים החוצות את האזורים הכפריים. זה אחד מהם. בשעות אחר הצהריים המאוחרות ביום אחד בסתיו של 1989, אני יושב אל שולחן הכתיבה שלי, בוהה בסמן המהבהב בראש העמוד הריק שעל מסך המחשב שמונח לפני, והטלפון מצלצל.

נכונותם להטריח את עצמם במאמץ כזה מסקרנת אותי למרות הסקפטיות שלי כלפי הצעות כאלה. אז אני מסכים לפגוש אותם בדה מוין בשבוע הבא. אנחנו נפגשים בהולידיי אין הסמוך לשדה התעופה, ואחרי סבב ההיכרות המתבקש המבוכה מתפוגגת. הם יושבים מולי. בחוץ יורד הערב, שלג קל צונח.

הם מחלצים ממני הבטחה: אם אחליט לא לכתוב את הסיפור, אני מתחייב שלא לחשוף אף פרט על ההתרחשויות שהתחוללו במחוז מדיסון באיווה בשנת 1965, ועל האירועים הקשורים שאירעו בעשרים וארבע השנים שחלפו מאז. בסדר גמור, זה נשמע הגיוני. אחרי ככלות הכול, זה הסיפור שלהם, לא שלי.

אז אני מקשיב. אני מקשיב בריכוז, ושואל שאלות קשות. והם מדברים. הם מדברים ומדברים. מדי פעם קרולין בוכה, מייקל נאבק שלא לבכות. הם מראים לי מסמכים וגזירי עיתון ממגזינים וכמה יומנים שכתבה אמם, פרנצ'סקה. אנשי שירות החדרים באים והולכים. אנחנו מזמינים עוד קפה. הם מדברים, ותמונות מתחילות לעלות לנגד עיני. אתה חייב להתחיל מהתמונות, המילים יגיעו אחר כך. ואני מתחיל לשמוע את המילים, מתחיל לראות אותן כתובות על דפים. מתישהו אחרי חצות אני מסכים לכתוב את הסיפור. או לפחות לנסות.

ההחלטה להפוך את המידע לפומבי לא היתה קלה לאף אחד מהם. הנסיבות רגישות ומערבות את אמם ובעקיפין גם את אביהם. מייקל וקרולין הבינו שחשיפת הסיפור עלולה לגרור רכילות זולה ולפגוע באופן שבו אנשים זוכרים את ריצ'רד ופרנצ'סקה ג'ונסון.

ועם זאת, בעולם שבו נראה שכבר אין ערך למושג המחויבות האישית ואהבה הפכה לעניין של נוחות, שניהם חשו שחובה לספר סיפור יוצא דופן כל כך. האמנתי להם, ועכשיו אני מאמין אפילו יותר. ההנחה שלהם היתה מוצדקת.

במהלך התחקיר והכתיבה ביקשתי לפגוש את קרולין ומייקל שלוש פעמים נוספות. בכל אחת מהפעמים הם נסעו לאיווה בלי להתלונן, להוטים לוודא שהסיפור יסופר באופן המדויק ביותר. לפעמים בקושי דיברנו. לפעמים נסענו באטיות בכבישים של מחוז מדיסון והם הראו לי את המקומות שהיה להם תפקיד חשוב בסיפור.

בנוסף לעזרה שסופקה לי על ידי מייקל וקרולין, הסיפור שאגולל כאן מבוסס על מידע מיומניה של פרנצ'סקה ג'ונסון; מחקר שערכתי בצפון–מערב ארצות הברית, בעיקר בסיאטל ובבלינגהם, במדינת וושינגטון; מחקר שנעשה בחשאי במחוז מדיסון באיווה; מידע שנאסף מהתמונות בכתבותיו של רוברט קינקייד; עזרה שסיפקו עורכי המגזינים; פרטים שסיפקו יצרני סרטי צילום וציוד לצלמים; ושיחות ארוכות עם הקשישים הנהדרים של ברנסוויל, אוהיו, שזכרו את ימי ילדותו של קינקייד.

למרות המאמצים הרבים שהושקעו במחקר, נותרו פערים.

במקרים האלה השתמשתי בדמיוני, תוך הישענות על ההיכרות האינטימית שיצרתי עם פרנצ'סקה ג'ונסון ורוברט קינקייד בזכות המידע הרב שהיה לי. אני בטוח שהצלחתי לכתוב את האירועים בקירוב רב לכפי שאכן קרו.

פער גדול במיוחד נוגע לפרטיו המדויקים של המסע שערך קינקייד לרוחב צפון ארצות הברית. ידענו שהוא יצא למסע כיוון שפורסמו תמונות ממנו, הוא מוזכר בקצרה ביומנים של פרנצ'סקה ג'ונסון והוא הותיר רשימות בכתב ידו לאחד מעורכי המגזינים. הבסיס הזה שימש לי מדריך לשרטוטו של מה שאני מאמין שהיה המסלול שהביא אותו מבלינגהם למחוז מדיסון בחודש אוגוסט, 1965. כשנסעתי למחוז מדיסון בסופם של מסעותי, הרגשתי שבדרכים רבות הפכתי בעצמי לרוברט קינקייד.

עם זאת, הניסיון ללכוד את המהות של קינקייד היה האתגר הגדול ביותר של המחקר ושל הכתיבה שלי. הוא דמות חמקמקה. לפרקים הוא נראה כאדם רגיל. ברגעים אחרים הוא נראה שמימי, דומה אולי אף לאור עצמו. בעבודתו הוא היה מקצועי להחריד, אבל ראה בעצמו בעל חיים ממין זכר המשתייך לזן נכחד בעולם שנכנע לתרבות הארגונית. הוא הזכיר פעם את "הקינה חסרת הרחמים" על הזמן המתחוללת בתוך ראשו, ופרנצ'סקה ג'ונסון תיארה אותו כאדם החי ב"עולם משונה ורדוף, הרחק מההיגיון של דארווין."

שתי שאלות מרתקות נותרו ללא מענה. ראשית, לא הצלחנו לגלות מה עלה בגורלו של מאגר הצילומים של קינקייד. בהתחשב באופיה של עבודתו, היו אמורים להיות אלפים, קרוב לוודאי אף מאות אלפים של צילומים. אין להם זכר. הניחוש הטוב ביותר שלנו, בהתחשב בדרך שבה הוא ראה את עצמו ואת מקומו בעולם, הוא שהוא השמיד אותם לפני מותו.

השאלה השנייה קשורה לחייו משנת 1975 עד 1982. על התקופה הזו יש בידינו מידע מועט מאוד. אנחנו יודעים שהוא הרוויח סכומים זניחים כצלם פורטרטים בסיאטל במשך כמה שנים והמשיך לצלם את אזור מצר פּיוּגֶ'ט. מעבר לזה, אין לנו כלום. מעניין לציין שכל המכתבים שנשלחו אליו מהביטוח הלאומי ומארגון יוצאי הצבא סומנו במילים "להחזיר לשולח" בכתב ידו ונשלחו בחזרה.

התחקיר וכתיבת הספר הזה שינו את הדרך שבה אני רואה את העולם, שינו את אופן החשיבה שלי, ובעיקר הפחיתו את הציניות של תובנותי לגבי מה אפשרי במערכות יחסים בין אנשים. היכרותי עם פרנצ'סקה ג'ונסון ורוברט קינקייד במהלך המחקר, לימדה אותי שגבולות של מערכות יחסים כאלה יכולים להתרחב יותר משחשבתי. אולי יקרה לכם דבר דומה במהלך הקריאה.

זה לא יהיה קל. בעולם שנעשה יותר ויותר קשוח, אנחנו מסתובבים עטופים בשריון שמכסה על מה שנשאר מהרגישות שלנו. אני לא בטוח מתי בדיוק פינתה התשוקה הגדולה את מקומה לסנטימנטליות. אבל נטייתנו לזלזל בעצם האפשרות לקיומה של הראשונה, הצורך שלנו לצמצם רגשות כנים ועמוקים ליללנות, מקשים עלינו את הכניסה לממלכת העדינות הנדרשת כדי להבין את סיפורם של פרנצ'סקה ג'ונסון ורוברט קינקייד. אני יודע שאני הייתי חייב להתגבר על הנטייה הזו אצלי לפני שיכולתי להתחיל לכתוב.

למרות כל זאת, אם תיגשו לספר מתוך נכונות להשעות את הספק — אם לצטט את סמואל טיילור קולרידג' — אני בטוח שתחוו את מה שחוויתי אני. אולי, כמו פרנצ'סקה ג'ונסון, תצליחו למצוא באחד מחדרי הלב שלכם, מקום לרקוד שוב.

קיץ 1991

הגשרים של מחוז מדיסון

רוברט קינקייד

בוקר השמונה באוגוסט, 1965, נעל רוברט קינקייד את דלת דירתו הקטנה בת שני החדרים בקומה השלישית של מבנה רעוע בבלינגהם, וושינגטון. הוא נשא תרמיל גב מלא בציוד צילום ומזוודה במורד מדרגות עץ ולאורך מסדרון לעבר היציאה האחורית, שם חנתה המכונית שלו, טנדר שברולט ישן, בחניה השמורה לדיירי הבניין.

תרמיל גב נוסף, צידנית בגודל בינוני, שתי חצובות, קרטונים של סיגריות קאמל, תרמוס ותיק מלא פירות כבר היו בפנים. בארגז המטען הפתוח היה תיק של גיטרה. קינקייד ארגן את תיקי הגב על המושב והניח את הצידנית והחצובות על הרצפה. הוא טיפס אל ארגז המטען של הטנדר, דחף את תיק הגיטרה והמזוודה לפינה, קיבע אותם בעזרת גלגל רזרבי שכוב על צדו, והידק את הציוד אל הצמיג בעזרת חבל כביסה ארוך. מתחת לגלגל השחוק תחב ברזנט שחור.

הוא התיישב מאחורי ההגה, הצית סיגריה ועבר בראשו על הרשימה: מאתיים גלילי סרט צילום מסוגים שונים, מרביתם מתאימים לחשיפה אטית; חצובות; צידנית; שלוש מצלמות וחמש עדשות; ג'ינס ומכנסי חאקי; חולצות; את וסט הצלמים הוא כבר לובש. אוקיי, כל דבר אחר, אם שכח משהו, הוא יוכל לקנות בדרך.

קינקייד לבש ג'ינס ליוויס דהויים, נעלי שטח שחוקות, חולצת חאקי וכתפיות כתומות. אל חגורת העור הרחבה שלו הוצמד אולר שוויצרי, על כל צרה שלא תבוא.

הוא הביט בשעון: שמונה ושבע–עשרה דקות. הטנדר התניע בניסיון שני והוא יצא בהילוך אחורי, החליף הילוכים, ונע באטיות בסמטה באובך השמש. הוא נסע ברחובות בלינגהם, פנה דרומה בכביש וושינגטון 11, שהשתרע לאורך קו החוף של מצר פיוג'ט למשך כמה קילומטרים, ואז עקב אחרי מסלול הכביש המהיר שפנה מזרחה קצת לפני ההתחברות לכביש 20.

הוא פנה לעבר השמש, והתחיל בנסיעה הארוכה וסחופת הרוח של רכס קסקייד. הוא אהב את חבל הארץ הזה ומכיוון שלא הופעל עליו שום לחץ הוא עצר מדי פעם כדי לסמן לעצמו אפשרויות מעניינות לחקירות עתידיות או כדי לצלם "תמונות לזיכרון" כפי שקרא להן. מטרת התמונות החפוזות הללו היתה להזכיר לו מקומות שאולי ירצה לחזור אליהם ולהתייחס אליהם ברצינות רבה יותר. בשעות אחר הצהריים המאוחרות הוא פנה צפונה בספוקיין, ועלה על כביש מספר 2 שייקח אותו חצי מהדרך לרוחב צפון ארצות הברית, עד דולות', מינסוטה.

הוא הצטער בפעם האלף שאין לו כלב, אולי גולדן רטריבר, שילווה אותו בנסיעות כאלה ויחיה איתו כשהוא בבית. אבל הוא טס הרבה, ברוב המקרים ברחבי העולם, וזה לא יהיה הוגן כלפי הכלב. ובכל זאת הוא חשב על זה. בעוד כמה שנים הוא יהיה זקן מדי לעבודת שטח. "אולי אני אקח כלב אז," הוא אמר לנוף הירוק שחלף על פני חלונות הטנדר.

נסיעות מהסוג הזה הכניסו אותו תמיד למצב רוח דברני. הכלב היה חלק מזה. רוברט קינקייד היה לבד. הכי לבד שאפשר להיות בעולם — בן יחיד, שני ההורים מתו, קרובים רחוקים שאיבדו קשר איתו והוא איבד קשר איתם, בלי חברים קרובים.

הוא ידע את שמו של הבעלים של חנות המכולת הפינתית בבלינגהם ואת שמו של הבעלים של חנות הצילום שבה הוא קנה את הציוד שלו. היו לו גם יחסים רשמיים מקצועיים עם כמה עורכי מגזינים. פרט לאלה, הוא לא הכיר היטב אף אחד, ואף אחד לא הכיר אותו. לאנשים רגילים קשה להיות חברים של צוענים, והוא היה סוג של צועני.

הוא חשב על מריאן. היא עזבה אותו לפני תשע שנים אחרי חמש שנות נישואים. הוא בן חמישים ושתיים עכשיו, מה שאומר שהיא כמעט בת ארבעים. מריאן חלמה להיות מוזיקאית, זמרת פולק. היא הכירה את כל השירים של הוִויבֵרְז, ושרה אותם יפה למדי בבתי קפה ברחבי סיאטל. בימים ההם, כשהוא היה בבית, הוא הסיע אותה להופעות וישב בקהל בזמן שהיא שרה. ההיעדרויות הארוכות שלו, לפעמים לחודשיים־שלושה, הקשו על חיי הנישואים. הוא ידע את זה. היא ידעה מה הוא עושה למחייתו כשהם החליטו להתחתן, ולשניהם היתה תחושה מעורפלת שזה יצליח איכשהו. זה לא הצליח. כשהוא חזר הביתה מצילום של כתבה באיסלנד, היא לא היתה. היא השאירה פתק: "רוברט, זה לא עובד. השארתי לך את הגיטרה. תהיה בקשר."

הוא לא שמר על קשר. גם היא לא. הוא חתם על מסמכי הגירושים כשהם הגיעו שנה לאחר מכן, ולמחרת טס לאוסטרליה. היא לא ביקשה ממנו כלום חוץ מהחופש שלה.

הוא עצר ללילה בשעה מאוחרת בקליספל, מונטנה. המלון הקטן והחמים נראה לא יקר, וכך היה. הוא העביר את הציוד שלו לחדר שהיו בו שתי מנורות שולחן, הנורה באחת מהן היתה שרופה. כששכב במיטה, קרא את "הגבעות הירוקות של אפריקה" ושתה בירה, הוא היה יכול להריח את מפעלי הנייר של קליספל. בבוקר הוא רץ במשך ארבעים דקות, עשה חמישים שכיבות סמיכה והשתמש במצלמות שלו כמשקולות קטנות להשלמת הסט. הוא נהג לרוחב מונטנה ומשם לדקוטה הצפונית, אזור מישורי שריתק אותו בדיוק כמו ההרים והים. היה יופי פשוט וצנוע במקום הזה והוא עצר כמה פעמים, הציב חצובה, וצילם כמה תמונות בשחור־לבן של בתי חווה עתיקים. הנוף הזה התאים לאופיו המינימליסטי. השמורות האינדיאניות דיכאו אותו, מכל הסיבות שכולם מודעים אליהן ומתעלמים מהן. אך היישובים מהסוג הזה לא היו טובים יותר בצפון–מערב וושינגטון, או בכל מקום אחר שבו ביקר.

בבוקרו של ארבעה–עשר באוגוסט, שעתיים נהיגה מחוץ לדולות', הוא חתך לכיוון צפון־מזרח ונסע בדרך אחורית לעבר היבינג ומכרות הברזל. אבק אדום ריחף באוויר, ובשטח היו משאיות עצומות ורכבות שעוצבו במיוחד להובלת המחצבים אל אוניות המשא בטו–הרבורס על גדת ימת סופריור. הוא העביר את אחר הצהריים בשוטטות סביב היבינג וגילה שלמרות שמדובר בכור מחצבתו של בוב צימרמן־דילן, האזור לא לטעמו.

השיר היחיד של דילן שהוא באמת אהב היה "בלוז לנערה מארץ הצפון". הוא ניגן ושר אותו, והמהם לעצמו את המילים בזמן שהותיר מאחוריו את חבל הארץ המלא בבורות אדומים. מריאן לימדה אותו כמה אקורדים בסיסיים כדי שיוכל ללוות את עצמו בגיטרה. "קיבלתי ממנה יותר ממה שהיא קיבלה ממני," הוא אמר פעם לנתב שתוי של מעבורת נהרות במקום שנקרא הבר של מק'אלרוי, איפשהו באמזונס. זה היה נכון.

היערות בפארק הלאומי של סופריור היו יפים, ממש יפים. ארצם של הסיירים. כשהיה צעיר, הצטער שזמנם של הסיירים חלף, אחרת היה מצטרף אליהם. הוא חלף על פני שדות, ראה שלושה איילים אמריקניים, שועל, והרבה איילים. הוא עצר ליד אגם וצילם כמה תמונות של השתקפויות במים שנוצרו על ידי עץ שענפיו השתרגו בצורה משונה. כשסיים הוא התיישב על הפגוש של הטנדר, שתה קפה, עישן סיגריה והקשיב לאוושת הרוח בעצי הליבנה.

"היה טוב אילו היתה איתי מישהי. אישה," הוא חשב, והתבונן בעשן הסיגריה שהיתמר מעל האגם. "זה אחד מסימני ההתבגרות, התחושה הזו." אבל הוא נוסע הרבה כל כך. זה קשה למי שנשאר מאחור. הוא כבר למד את השיעור הזה.

כשהיה בבית, בבלינגהם, הוא יצא מדי פעם עם מנהלת הקריאייטיב במשרד פרסום בסיאטל. הוא פגש אותה במסגרת עבודת צילום מסחרית שעשה. היא היתה בת ארבעים ושתיים, מבריקה, נעימה, אבל הוא לא אהב אותה, לעולם לא יאהב אותה.

אבל לפעמים שניהם הרגישו בודדים, והם היו מעבירים ערב יחד, הולכים לסרט, שותים כמה בירות וגומרים את הערב במיטה. היא הבינה משהו על החיים — היתה נשואה פעמיים ועבדה כמלצרית בכמה בארים בזמן הלימודים. בכל פעם ששכבו יחד במיטה אחרי שעשו אהבה, היא היתה אומרת לו, "אתה הכי טוב, רוברט. אין מקום להשוואה בכלל."

הוא הבין שזה משהו שנעים לגבר לשמוע, אבל לא היה לו כל כך הרבה ניסיון ולא היתה לו שום דרך לדעת אם היא אומרת את האמת. פעם אחת היא אמרה משהו שרדף אותו: "רוברט, עמוק בתוכך יש יצור שאני לא מצליחה להוציא. אני לא מספיק טובה או חזקה כדי להגיע לשם. לפעמים יש לי תחושה שאתה נמצא פה כבר המון זמן, יותר מתקופת חיים אחת, חווית עומקים ששאר האנשים בכלל לא חולמים עליהם. למרות העדינות שלך, אתה מפחיד אותי. אני מרגישה שאם לא הייתי נלחמת לשלוט בעצמי כשאני איתך, הייתי מאבדת איזון ולא מצליחה לחזור."

הדברים שהיא אמרה נשמעו לו מוכרים, אבל גם הוא לא הצליח לשים את האצבע על הנקודה המדויקת. אפילו כנער בעיירה קטנה באוהיו, היו לו מחשבות שבאו והלכו, רגישות עגמומית לכל מה שטרגי, בשילוב עם כוח פיזי ושכלי. כשהילדים האחרים שרו "חתור בסירה", הוא למד את המילים והמנגינה של שיר קברט צרפתי.

הוא אהב מילים ודימויים. "כחול" היתה אחת המילים האהובות עליו. הוא אהב את התחושה של המילה בשפתיים ובלשון כשהגה אותה. הוא זכר איך חשב עוד בילדותו שלמילים יש השפעה גופנית, לא רק משמעות. הוא אהב עוד מילים, כמו "מרוחק", "עשן עצים", "כביש מהיר", "עתיק", "מעבר", "נוסע" ו"הודו" בזכות הצליל שלהן, טעמן והתמונות שהן העלו בראשו. הוא ניהל רשימות של מילים שהוא אהב ותלה אותן בחדרו.

ואז הוא צירף את המילים למשפטים ותלה גם אותם:

קרוב מדי לאש.

הגעתי מהמזרח עם קבוצה קטנה של טיילים.

קולות השריקה הבלתי פוסקים של אלה שיצילו אותי, ושל אלה שימכרו אותי.

קמע, קמע, הראה לי את סודותיך. נווט, נווט, קח אותי הביתה.

לשכב עירום במקום שבו לווייתנים כחולים שוחים.

היא איחלה לו רכבות קיטור שיצאו מתחנות חורפיות.

לפני שנהייתי גבר, הייתי חץ. זה היה מזמן.

והיו המקומות שאת שמם הוא אהב: זרם סומליה, הרי הצ'ט, מצר מלאקה ועוד רבים אחרים. גיליונות נייר עם מילים, משפטים ושמות של מקומות כיסו בסופו של דבר את קירות חדרו.

אפילו אמו הבחינה שמשהו בו שונה. הוא לא הוציא מילה לפני שמלאו לו שלוש, ואז התחיל לדבר במשפטים שלמים. בגיל חמש כבר ידע לקרוא היטב. בבית הספר הפגין אדישות ותסכל את המורים.

הם בחנו את רמת האיי־קיו שלו ודיברו איתו על הישגיות, על מיצוי הפוטנציאל שלו, על כך שהוא יוכל להיות כל מה שירצה להיות. אחד ממוריו בתיכון כתב באחד מגיליונות ההערכה: "הוא מאמין שמבחני איי־קיו הם דרך עלובה לבדוק יכולות של אנשים, כיוון שהם לא מביאים בחשבון דברים כמו קסם, שהוא בעל חשיבות גם בפני עצמו וגם כשהוא משלים חשיבה לוגית. אני ממליץ על שיחה עם ההורים."

אמו נפגשה עם כמה וכמה מורים. כשהמורים דיברו על המרדנות השקטה לאור יכולותיו, היא אמרה "רוברט חי בעולם משלו. אני יודעת שהוא הבן שלי, אבל לפעמים נדמה לי שהוא הגיע אלי ואל בעלי ממקום אחר ושהוא מנסה לחזור לשם. אני מעריכה את ההתעניינות שלכם בו, ואני אנסה שוב לעודד אותו להיות מעורב יותר בלימודים."

אבל הוא היה מרוצה מקריאת כל ספרי ההרפתקאות והמסעות שבספרייה המקומית ומהשהייה עם עצמו. הוא העביר ימים שלמים לאורך הנהר שהקיף את העיירה, והתעלם מהנשפים וממשחקי הכדורגל ושאר האירועים ששעממו אותו. הוא דג ושחה והלך ושכב בעשב הגבוה והקשיב לקולות הרחוקים שהיה נדמה לו שרק הוא שומע. "יש מכשפים שם בחוץ," הוא נהג להגיד לעצמו, "אם אתה מספיק שקט ופתוח לשמוע אותם, הם שם." והוא הצטער שאין לו כלב לחלוק איתו את הרגעים האלה.

לא היה כסף לשלוח אותו לאוניברסיטה. וגם תשוקה ללימודים לא היתה לו. אבא שלו עבד קשה והיה טוב אל אמו ואליו, אבל העבודה במפעל השסתומים לא אפשרה מותרות, גם לא כלב. הוא היה בן שמונה–עשרה כשאביו מת, ובעקבות השפל הגדול שתקף את האזור הוא התגייס לצבא כדי להתפרנס ולתמוך באמו. הוא נשאר שם ארבע שנים, אך ארבע השנים האלה שינו את חייו.

בשל התנהלות צבאית מסתורית, הוא הוצב כעוזר צלם אף שלא היה לו אפילו מושג קלוש איך מכניסים סרט צילום למצלמה. אבל בעבודה הזו הוא גילה את המקצוע שלו. היה לו קל להשתלט על הפרטים הטכניים. בתוך חודש לא רק שהוא סייע לשני צלמים בעבודה בחדר החושך, כבר נתנו לו לצלם בעצמו פרויקטים פשוטים.

ג'ים פיטרסון, אחד הצלמים, חיבב אותו, והקדיש שעות נוספות מזמנו כדי ללמד אותו את נפלאות הצילום. רוברט קינקייד שאל מהספרייה של פורט מונמאות' ספרי צילום ואמנות ולמד אותם. מההתחלה היא אהב במיוחד את השימוש שעשו האימפרסיוניסטים הצרפתים ורמברנדט באור.

לבסוף הוא הבין שמה שהוא מצלם הוא האור עצמו, לא אובייקטים. האובייקטים היו רק דרך לשקף את האור. אם האור היה טוב, הוא תמיד היה יכול למצוא מה לצלם. מצלמות של 35 מ"מ התחילו לצוץ אז, והוא קנה לייקה משומשת בחנות מצלמות מקומית. הוא לקח אותה לקייפ מיי, ניו ג'רזי, והעביר שם שבוע מהחופשה שלו בצילום החיים לאורך החוף.

בפעם אחרת הוא נסע באוטובוס למיין ותפס טרמפים לאורך החוף, עלה על אוניית הדואר שיצאה עם שחר מסטונינגטון אל האי או הוט והעביר שם לילה, אחר כך עלה על המעבורת שהקיפה את מפרץ פנדי לעבר נובה סקוטיה. הוא התחיל לנהל רישום של הגדרות המצלמה ושל המקומות שרצה לבקר בהם שוב. כשהשתחרר מהצבא בגיל עשרים ושתיים הוא היה צלם טוב למדי ומצא עבודה בניו יורק כעוזר צלם של אחד מצלמי האופנה הידועים. הדוגמניות היו יפהפיות, הוא יצא עם כמה מהן והתאהב למחצה באחת לפני שעזבה לפריז ודרכיהם נפרדו. היא אמרה לו: "רוברט, אני לא יודעת בוודאות מי או מה אתה, אבל בבקשה בוא לבקר אותי בפריז." הוא אמר לה שיבוא, הוא התכוון לכך כשאמר זאת, אך מעולם לא הגיע לשם. שנים לאחר מכן כשצילם כתבה על חופי נורמנדי, הוא מצא את שמה בספר הטלפונים הפריזאי, התקשר, והם שתו קפה בבית קפה פתוח ברחוב. היא נישאה לבמאי קולנוע והיו להם שלושה ילדים.

הוא לא הצליח להתלהב מתחום האופנה. אנשים זרקו בגדים שמישים לגמרי או החליפו אותם בחיפזון בהתאם להוראות של דיקטטורי אופנה אירופאיים. זה נראה לו טיפשי, והוא הרגיש שהצילום מחליש אותו. "אתה מה שאתה מייצר," הוא אמר כשעזב את העבודה.

אמו מתה בשנתו השנייה בניו יורק. הוא חזר לאוהיו, קבר אותה, ואז ישב אצל עורך הדין והקשיב לקריאת הצוואה. לא היה הרבה. הוא לא ציפה שיהיה משהו בכלל. הוא הופתע לגלות שחלק קטן מהבניין הזעיר ברחוב פרנקלין שבו גרו כל שנות נישואיהם, היה בבעלות הוריו. הוא מכר את הבית והשתמש בכסף לקניית ציוד צילום איכותי. כששילם למוכר המצלמות, הוא חשב על השנים שאביו עבד בשביל הדולרים האלה ועל אורח חייהם הפשוט של הוריו.

כמה מהעבודות שלו התחילו להופיע במגזינים קטנים. ואז התקשרו מהנשיונל ג'יאוגרפיק. הם ראו צילומי לוח שנה שהוא צילם בקייפ מיי. הוא דיבר איתם, קיבל משימה ויצא לדרך.

ב־1943 הצבא קרא לו לחזור. הוא הצטרף למארינס ונגרר איתם לאורך חופי האוקינוס השקט, מצלמות מתנדנדות מכתפו, נישאות על גבו, והוא צילם את הגברים מגיחים מהנחתות. הוא ראה את האימה על פניהם, הרגיש אותה בעצמו. הוא ראה אותם נקרעים לשניים מפגיעת מכונות ירייה, ראה אותם מתחננים לאלוהים ולאימהות שלהם לעזרה. הוא קלט הכול, שרד, ולרגע לא התמכר לרומנטיקה ולתהילה המדומה של צילום קרבי.

עם השחרור ב־1945, הוא התקשר לנשיונל ג'יאוגרפיק. הם היו מוכנים לקראתו, מתי שירצה. הוא קנה אופנוע בסן פרנסיסקו, רכב עליו דרומה לבִּיג סר, עשה אהבה על החוף עם צ'לנית מכרמל, ואז הסתובב צפונה כדי לחקור את וושינגטון. הוא אהב את המקום והחליט להתמקם שם.

עכשיו, בגיל חמישים ושתיים, הוא עדיין בחן את האור. הוא היה ברוב המקומות שקישטו את הקיר שלו כנער, והתפעל מכך שהוא באמת שם כשהגיע אליהם. לשבת בבר במלון ראפלס, לשוט במעלה האמזונס בסירת נהר מטרטרת ולהיטלטל על גמל במדבר רג'סטאן.

חופה של ימת סופרייר היה נהדר בדיוק כמו ששמע. הוא סימן כמה מקומות להתייחסות עתידית, צילם כמה תמונות שישמשו לו תזכורת, והמשיך דרומה לאורך המיסיסיפי לכיוון איווה. הוא מעולם לא היה באיווה קודם לכן, והוקסם מהגבעות שבחלקו הצפוני של הנהר. הוא עצר בעיירה קטנה בשם קלייטון, לן במלון דייגים והעביר שני בקרים בצילום גוררות ואחר צהריים על סיפונה של אחת מהן בעקבות הזמנה של נתב שפגש בבר מקומי.

הוא עלה על כביש 65, חלף על פני דה מוין ביום שני בבוקר, שישה–עשר באוגוסט 1965, נסחף מערבה לכביש איווה 92, והמשיך לעבר מחוז מדיסון והגשרים המקוּרים שאמורים להיות בו על פי הנשיונל ג'יאוגרפיק. והם אכן היו שם. האיש בתחנת הדלק של טקסקו אישר את קיומם וסיפק הוראות הגעה סבירות למדי לכל השבעה.

את השישה הראשונים היה קל לאתר, זה היה ברור כבר בשלב המיפוי ותכנון ימי הצילום. השביעי, אתר הקרוי גשר רוזמן, היה חמקמק. מזג האוויר היה חם, הוא עצמו היה חם, הארי — הטנדר שלו — היה חם, והוא תעה בדרכי עפר שנדמה היה שאינן מובילות לשום מקום מלבד לדרך העפר הבאה.

בארצות זרות הכלל שלו היה, "שאל שלוש פעמים." הוא גילה ששלוש תשובות, גם אם שלושתן שגויות, יצליחו להנחות אותך בהדרגה אל הכיוון המבוקש. אולי פה יספיקו פעמיים.

הוא זיהה תיבת דואר בהמשך הדרך, בקצה שביל שנמשך לאורך כמאה מטרים. השם שעל התיבה היה "ריצ'רד ג'ונסון, RR 2." הוא האט והטה את הטנדר לעבר השביל, בחיפוש אחר הכוונה.

כשהגיע לחצר, אישה ישבה במרפסת הקדמית. המרפסת נראתה קרירה והיא שתתה משהו שנראה קריר אפילו יותר. היא ירדה מהמרפסת והתקרבה אליו. הוא יצא מהטנדר והביט בה, הביט בתשומת לב, ואז בתשומת לב רבה אף יותר. היא היתה נפלאה, או שהיתה בעבר, או שתהיה שוב בעתיד. ומיד התחיל לחוש את אותה גמלוניות נושנה שסבל ממנה בנוכחות נשים שהרגיש כלפיהן אפילו צל של משיכה.