הכול התחיל אתמול בלילה.
עמד העולם על צוקי שפיותו ובכה על עצמו.
במנוסה ניסה לפרוק מחשבתו
אך לא הועילה לו הסליחה -
הסליחה מעולמו שלו.
פקח עיניו
ראה נפלאותיו אשר עשה ואת מציאותו העכשווית
הניף גופו וקפץ
איבד את שפיותו.
כבר לא מרגיש, לא מאמין.
הכול הפך ליציר דמיון, פיקציה רקובה.
עולמנו התאבד,
נכנס דרך שערי אי שפיות עולמו שלו, שלי.
קורס עתה אט-אט
ואני מתחתיו מקבלו בברכה
עוצם עיניי ולוחש בתחינה:
“קח גם אותי איתך”.