הוא, היא, הם - אהבה

 

היא

הגלים הכו חלושות בקדמת ראשה ובכתפיה, בעוד היא חותרת בתנועות מדודות וקצובות לעבר החוף. הים היה שקט ורפה גלים, כמו כשל, מעד ועייף מחומו המעיק של סוף קיץ. בין הנפת יד אחת לאחרת היא העיפה מבט לעבר החוף הצבעוני שנדמה בעיניה לתזזיתי, שנראה כמי שהזמין אותה לסגור במהירות את מאות המטרים שנותרו לפניה ולחמוק אל קפליו הזהובים והלוהטים. היא התהפכה על גבה, ובתנועות איטיות של זרועותיה הרזות והארוכות שנמתחו מעבר לראשה, המשיכה לנוע מזרחה ואפשרה לרותם חברתה ששחתה מאחור להדביק את המרחק ממנה.

 

היום, לפני שלושים שנים, היא הפציעה לאוויר העולם בבית היולדות בקריה, בתל-אביב. היא הגיחה מרחם אימה כעוסה, צווחנית ובועטת, ואפילו המיילדת הוותיקה והמנוסה טרחה לציין כי צרחנית כזו כבר מזמן לא יילדה.

 

מוקדם יותר הבוקר היא השתיקה בטפיחה עצבנית את השעון המעורר ונתנה לגופה הנוקשה להתעורר ביקיצה טבעית, מתוך כוונה שעליה החליטה אתמול - להעביר את היום הזה רק בדברים שהיא אוהבת ועם האנשים שהיא אוהבת. היא הניפה מעליה את השמיכה הדקיקה והמיושנת, בעטה בה לעבר הרצפה ועטתה על גופה הכחוש, שעוטר בכתונת לילה לבנה וקצרה שאותה רכשה בפריז בשנה שעברה, את החלוק הדהוי שהיה מונח על מסעד המיטה. את המיטה רכשה לאחרונה בשוק הפשפשים ביפו. זו הייתה מיטה זוגית, והיא אהבה להתרווח עליה ולפרוס לאורכה את גופה הדק. היא פסעה בינות לפריטי הלבוש שהיו מוטלים על רצפת החדר, תוך שהיא מסיטה אותם מדרכה אגב צעדיה. במודע לא תכננה מאומה ליום זה ונתנה לאירועים המזדמנים לנתב את הזמן. דרכה ההלומה לאמבטיה הופרעה על-ידי צלצול הטלפון, והיא אספה בידה את המכשיר האלחוטי ובקול לאה פלטה לתוכו "הלו" קצר רוח.

 

"אלונה, זאת אימא, מזל טוב, זה כל מה שרציתי לומר לך הבוקר."

 

"ותודה לאימי שהביאה אותי עד הלום. הרגע התעוררתי, ואני זקוקה לזמן להתאושש," ענתה אלונה.

 

"אני לא מתכוונת להטריד אותך היום. רק רציתי שתדעי שבישלתי את מה שאת אוהבת, ואם יתחשק לך, אשמח שנאכל יחד צוהריים. ביי."

 

הוריה התגרשו כשהייתה בת שלוש-עשרה והותירו בנפשה המתבגרת מורסה שלא הגלידה עד היום. מאז, נותרה אימה בגפה, כשעולמה חג סביב עבודתה כמורה-מחנכת בבית הספר היסודי "עליית הנוער" בצפון תל-אביב, בשלושת ילדיה, ובמיוחד בקטנה שבהם, אלונה. אחיה הבכור ואחותה אשר טיפחו משפחות משלהם, התרחקו ממנה עם השנים והקשר בינם לבינה דמה לרכבת הרים. מאז בחרותה תהתה למה דווקא היא קיבלה את הצבעים הכהים של שערה ועיניה של אימה, את תווי הפנים החדים ואת התמירות של אביה, בעוד אחיה ואחותה זכו בגנים של האב ולשניהם שפע שיער חום בהיר ועיני התכלת הרכות שלו. לאחר שהשיבה את הטלפון למושבו, הבעירה להבה קטנה של הגז, העמידה פינג'ן ובו חלב ומיהרה לאמבטיה לצחצח את שיניה ולהספיק לכבות את האש טרם יגלוש החלב. לתוך כוס זכוכית גדולה ועבה שפכה את החלב הרותח ואל שוליו המוקצפים הוסיפה כפית גדושה של סוכר חום וכפית וחצי של קפה נמס שצף על פני החלב וחלחל באיטיות לתוכו. בעזרת סכין ארוך להב בצעה פלח עוגת שוקולד שחורה, ואל מול צג המחשב הפתוח לגמה בהנאה מופגנת את המשקה הרותח. מדי כמה לגימות טעמה פיסה של עוגת השוקולד בכפית ארוכה והמיסה אותה בפיה באמצעות הקפה. אגב עיון במסך שלפניה, התקשרה לרותם חברתה מאז שנתם הראשונה ב"תיכון חדש", בית הספר התיכון בצפון הישן של תל-אביב הנושק לדרך נמיר בואך לעיר. החברות נוצרה בין שתי נערות דחויות חברתית שמצאו מפלט בקשר ביניהן, שנשמר עד היום.

 

"ניפגש בים?" שאלה. "חוף מנדרין?" שתיקה צפויה השתררה. "אני בהלם. אם החלטת לפתוח את חגיגות השלושים שלך בים, מי אני שלא אזרום איתך?" החל משנתה הראשונה בתיכון הדירה אלונה את עצמה מהים משתי סיבות. האחת, היותה באותה עת צנומה וכחושה שזה עתה החלו שדיה להבליח, ומשום כך הפכה ללעג שנשמע רחוק מטווח אוזניה אך לא נעלם מחושיה החדים והנשיים. והשנייה, היותה בהירת עור להחריד, כך שגם לו הייתה מורחת את עצמה בשמנים או במשחות הגנה, לא יכלה למנוע צריבות שמש מכאיבות שסופן בשלפוחיות מכוערות ובעור מקולף. שוב שתקו השתיים. "תכננת לאן נמשיך משם?" שאלה רותם. "לא, נראה למה יכוון אותנו הגורל. ניתן לו להוביל אותנו היום." "או-קיי, אני שמה עליי ג'ינס, לוקחת מונית וניפגש בחוף הצוק, את יודעת איך להגיע?" "כן, כן, נתראה בעוד שעה."

 

היום האחרון של חודש ספטמבר היה סופו של גל חום קיצוני שהבריח את האנשים לחופי הים או למאווררי המזגנים. היום התחיל בבריזה נעימה שאיידה את הזיעה מגופי האנשים והסבה להם תחושת נינוחות. אלונה צעדה מהוססת בשביל המבוטן היורד אל החוף, מגניבה מבטים חפוזים לעבר היושבים על הספסלים שבסמוך לקיוסק הנושק לחוף הים ומיישירה מבט אל כיסאות הנוח הצבעוניים שעל החוף כדי לאתר את רותם. לא קשה היה לה לזהות את חברתה, שניצבה בין שורות הכיסאות בבגד הים האדום שלה, ונופפה אליה בשתי ידיה בנמרצות האופיינית לה. אישה ממוצעת קומה היא רותם, שכל חייה נאבקת בקילוגרמים עודפים שהופכים אותה בתקופות מסוימות לשמנה, ובמקרה הטוב למלאה. בתיכון סבלה בנוסף להשמנת יתר גם מפנים זרועות פצעי בגרות שאיתם התמודדה בעזרת משחות רפואיות שקיבלה מרופאת המשפחה ומתרופות סבתא שליקטה ממי שהיה מוכן להציע לה אותן. פניה היו נאות ונעימות סבר, ועיניה החומות השתלבו בהרמוניה מושלמת עם שערה החום והגלי. היה אך טבעי שרותם ואלונה תמצאנה זו את זו, משום שלחבורות הנערים והנערות שהתקבצו לקבוצות בעלות רקע דומה ופעילויות חברתיות משותפות, הן מעולם לא הוזמנו. אלונה התמירה נטולת החזה סבלה גם מהעובדה שלא נמצא בזמן ההוא בן כיתה אחד שיהיה גבוה ממנה, ולכן הוצמד לה הכינוי המעליב "לוקש", שממנו לא השתחררה עד לסיום תקופת לימודיה במגמה הריאלית. גם הצטיינותה במקצועות הריאליים וחריצותה בהכנת השיעורים לא סייעו לשפר את מעמדה וקשריה. רק לקראת סיום התיכון החלו הנערים המתבגרים להבחין בדמותה המיוחדת. היא ניחנה בתווי פנים עדינים ונעימים ובמראה גוף שהחל להתעגל במקומות הנכונים ונתן בה סימנים ראשונים של נשיות מעניינת. היא רכנה ונישקה קלות את לחייה של רותם, ולאחר שהגניבה מבטים סביב שמא מישהו מביט בה, הסירה את מכנסי הג'ינס וחולצת הפרחים רבת הכפתורים וחשפה את גופה הצחור, שבפעם הראשונה מזה חמש-עשרה שנים עטתה עליו בגד ים שחור ומבריק בשני חלקים שהבליט את לובן עורה. גם הפעם ציינה אלונה לעצמה את חוכמתה של אימה אשר זיהתה את הבעיות שמעיבות על התבגרותה ודאגה לצייד אותה בכלי עזר לחיים, כמו חמש שנים של שיעורי שחייה בבריכת השחייה העירונית בקצה הדרומי של שכונת רמת אביב. אליהם התווספה חברות קבע בקאנטרי קלאב השכונתי, שבריכת השחייה המחוממת והמקורה שבו אפשרה לה לשחות במשך ימות השנה, וכן בכעשר שנים של לימודי נגינה על גיטרה שעליה הטיבה לפרוט. זאת, מתוך תקווה שאלה יסייעו בידה להשתלב חברתית, למרות השוני בינה לבין חברותיה לכיתה ולתנועת הנוער.

 

עתה פסעו שתיהן באיטיות ובהיסוס-מה אל החוף כנגד המים, מסלקות מגופן צמחי מים ירוקים, ארוכים ומציקים שדבקו לגופן. הן אצו אל הכיסאות להימלט מחומו הלוהט של החול ומיהרו להתעטף במגבות ענקיות כדי לייבש את גופן. אלונה משכה מראשה את כובע הים וחילצה את הסיכה ששמרה את פקעת שערה הדוקה, ולאחר מכן הניעה את ראשה מצד לצד על מנת לשחרר אותו. הן מרחו, האחת את רעותה, במשחה שתגן עליהן מפני צריבת השמש ונתנו לגופן הלאה לצנוח אל הכיסא. לרגע הייתה לאלונה תחושה כי מביטים בה והיא ייצבה מחדש את גופה בכיסא, מנסה לאתר מבעד למשקפי השמש הכהים והגדולים את המתבונן בה. היא זיהתה בחור צעיר, קצוץ בלורית לבוש במדי צה"ל, גבוה וכפוף שעמד בקצה הסככה הגדולה, מסתתר מקרני השמש ומעמיד פנים כמו בוחן את קהל הנוכחים בחוף. כהרף עין סיכמה לעצמה כי כל הקדשה נוספת של תשומת לב אליו היא מיותרת לחלוטין. היא שבה והתכנסה בכיסא, כיסתה את גופה במגבת ועצמה את עיניה. בטרם תתעלם מהגיגיה של רותם איך ימשיכו את היום ותשקע בנמנום נעים, נזכרה בהנאה כיצד טיפלה אתמול בחיזוריו הגמלוניים של המנהל האדמיניסטרטיבי בחברה שבה עבדה, איך הדפה אותו בנמרצות והבהירה לו כי עדיף שיפנה אותם לאשתו, ולטובתו יפסיק להטרידה ויניח לה.

 

לרגע לא ידעה את מקומה עד שחזרו אליה חושיה, ולפי רצף דבריה של רותם שיערה כי נרדמה לכמה דקות בלבד. היא הזדקפה בכיסאה ואמרה, "בא לי היום סושי." רותם הביטה בה ותהתה, "עכשיו? ככה עם המלח והחול על הגוף?" שאלה. אלונה היססה כי ידעה שתחוש שלא בנוח ללא מקלחת ראויה שתסיר מעליה את השרידים שמותיר אחריו הים. "צודקת, נעבור דרך הבית, נשטוף את עצמנו ונמשיך משם לרחוב הארבעה." בעודה פוסעת במעלה השביל, ובמבט מרחוק, הבחינה כי מכוניתה נוטה על צידה באופן מחשיד. כשהתקרבו, התברר להן כי תקר בגלגל קדמי הוא הבעיה. הביטו השתיים ברכב חסרות אונים כאשר נשמעה מאחור השאלה, "אני יכול להציע את עזרתי?" הן הסתובבו. מולן עמד קצין צעיר, גבה קומה ורזה, ואלונה נזכרה בחייל שעמד בסככה ונעץ בהן את מבטו. "כן," אמרה רותם. "לא," ירתה אלונה. הן הביטו אחת בשנייה ופרצו בצחוק, והוא עמד מולן, חולצתו סתורה מעל מכנסיו, מבויש ומתלבט מה לעשות בידיו הארוכות ואיך להמשיך מכאן. "אני לא מומחה להחלפת גלגלים, אבל נחוץ כאן קצת ניסיון וקצת כוח לשחרר את הברגים, וזה בעצם מה שיש לי להציע."

 

רותם הפצירה במבטי תחינה באלונה כדי שזו תסכים לקבל את העזרה המוצעת. אלונה נראתה זעופה כאשר פלטה, "נו טוב, בוא נתחיל להזיז את העניינים, שלא ניקלע לחשכה." הוא התקרב אליהן. גמלוני בצעדיו המהוססים, הושיט ידו כדי לקבל את מפתחות המכונית, פתח את מכסה תא המטען והביט פנימה. כל דבר שלא היה לאלונה מה לעשות איתו בדירתה, מצא את מקומו בתא המטען. ביגוד והנעלה שמאסה בהם ותכננה למסור לנזקקים, עגלת קניות וכמה סלים, ספרי קריאה שייעדה למסור לספרייה, קלסרים עם חומר שהיה עליה להעביר לארכיב בעבודה וכלי עבודה ייעודיים לגינה כולל מספר עציצים משומשים. היא כעסה על עצמה שהותירה את הכבודה הזו בתא המטען, שמא תצטייר כאישה לא מאורגנת, וניסתה לסייע לו להסיט את הדברים ולחשוף את הגלגל הרזרבי ואת מנוף ההרמה המכני.

 

"לדעתי, צריך תחילה לשחרר את הברגים ורק אחר-כך להרים את המכונית," אמרה. "נראה לי שאת צודקת," השיב בעודו מוציא את המפתח בעל ארבע הזרועות ומגשש באצבעותיו אחר הברגים בגלגל בניסיון לשחררם. ניכר בידיו העדינות כי המלאכה זרה לו ומאמציו לשחרר את הברגים כשלו בעוד פניו וצווארו האדימו מהמאמצים שהשקיע. "ראיתי פעם שפותחים את הברגים עם הרגליים," העירה אלונה. "נראה לי שגם בזה את צודקת," ענה, ובעזרת משקל גופו הצליח סוף-סוף לשחרר את הברגים. בחלוף מחצית השעה, הוחלף הגלגל. הוא השיב את הכלים ואת הגלגל התקול לתא המטען, הושיט אליה את המפתח והניף יד מרושלת לחצי הצדעה. "הרכב ערוך ומוכן לשירותכן," ניסה להתחכם. "אנחנו לא יודעות איך להודות לך," מלמלה אלונה. הוא האדים וענה, "אני דווקא כן יודע." סמוק, כמו נטען בתעוזה בלתי מוכרת אמר, "מה דעתך לתת לי את מספר הטלפון שלך?" "לשם מה נחוץ לך מספר הטלפון שלי?" היא השיבה. "חשבתי אולי על ארוחה משותפת, אולי הצגה או אפילו סרט." היא הביטה בו, והוא השפיל את עיניו הבהירות ובידו הלחה והמוכתמת הסיט את שערו הבהיר ממצחו המיוזע. "בן כמה אתה חבוב?" שאלה. הוא השתהה ואז השיב, "בחודש הבא ימלאו לי עשרים ושתיים." היא חייכה אליו ואמרה, "היום מלאו לי שלושים. אז, אתה בוודאי מבין שמה שהצעת אינו בר מימוש." היא פנתה לעבר הדלת הקדמית של המכונית כששמעה אותו אומר, "למה לא? לי זה לא מפריע. אצלך עניין הגיל אקוטי? כל מה שאני מבקש זה פגישה אחת." היא טרקה בהינף יד את הדלת, הניעה את הרכב, חגרה את חגורת הבטיחות, הביטה ימינה כדי לוודא שרותם לידה, ובעודה משלבת הילוך, התלבטה קלות ודקלמה במהירות את מספר הטלפון שלה. היא לחצה על דוושת המאוץ, משאירה מאחוריה אבק קל ובחור ששינן, חזר ושינן את המספר ששמע.

 

הוא

בבוקרו של אותו יום, יום ראשון בשבוע קיצי זה, פסע חייל בעל דרגות קצונה של סגן לאורך רחוב קפלן לעבר שער ויקטור על מנת להיכנס לתחום מחנה הקריה השוכן בליבה של תל-אביב. צעדיו היו כבדים ותאמו את מצב רוחו האפרורי כתוצאה מסוף שבוע משעמם וממוחזר שעבר עליו. השוטר הצבאי שעמד בשער המחנה הרים את עיניו אל הבחור הגבוה והרזה, הציץ בחוסר עניין בתעודה שהוצגה לו ולאחר שזיהה התאמה בין הקצין שמולו לבין התמונה שבתעודה החווה בראשו לאישור כניסה.

 

הוא לחץ על המתג, ודלת הכניסה השמיעה חרחור צורם ונפתחה לאחר שנהדפה בידי הקצין. הוא ייצב את הכומתה שעל ראשו, וידא כי נעליו אינן מאובקות, יישר את חולצתו לתוך מכנסיו שאמרו לנשור ממנו לולא נצמדו לגופו באמצעות החגורה. חסר לו היום, במצב רוחו הנוכחי, להיתקל ברס"ר ויקטור ולספוג עונש של ריתוק. בזריזות גמלונית חמק פנימה אל פתחו של בניין ישן שנצבע עשרות פעמים במשך עשרות השנים האחרונות ושימש פתח הכניסה ללשכת הרמטכ"ל. הלשכה מוקמה מימין למסדרון ואילו הוא פנה שמאלה. בפסיעות מהירות הוא נכנס לאולם מוקד השירות הטלפוני, מאיץ צעדיו אל עמדתו, שכללה כיסא שחור ומרופד שקרעים מכוערים נוצרו בריפוד הפלסטיק שלו במהלך השנים בשל כיבוי סיגריות, שולחן עץ חום שרוט ועליו משטח זכוכית סדוק אשר תחתיו הושמו באי-סדר פתקים ובהם שמות, מספרים אישיים, כתובות ומספרי טלפון נחוצים ונחוצים פחות. על המשטח ניצבו עציץ ובו שתיל נבול, כלי כתיבה אלמנטריים, טלפון ירוק בעל אפרכסת לבנה וצג רבוע עם מסך ירוק שעליו ריצדו מספרים ואותיות שדיווחו לו את תוצאות הפעילות של החיילים הסרים למרותו. טרם השיב את הסדר לעמדתו, ובעודו מוציא ממגירה תחתונה כוס מזכוכית עבה, כפית כפופת זרוע, שקית קפה "לנדוור" כחולה ושתי קוביות סוכר, וכבר זמזם הטלפון הירוק שעל שולחנו וקול נשי דק ומשועמם נשמע מהפומית.

 

"אילן צווייג?" "כן, מי מדברת?" "אסף רוצה אותך אצלו." אסף הוא סגן אלוף אסף דביר, מפקד האגף ביחידה שבה הוא, אילן, משרת, ואשר הייתה מופקדת על הקמת תקשורת בין יחידות הצבא השונות. "עכשיו?" שאל. "נו, כן, בטח עכשיו," ענתה בקוצר רוח. "זה יכול לחכות עד שאסיים להכין כוס קפה?" "מציעה שתנסה לשתות אצלו." הוא התרומם מכיסאו והחל צועד מעמדתו שהייתה מוצבת ראשונה, כשהוא חולף על פני שאר העמדות ושבהן ישבו חיילים וחיילות שהוא היה מפקדם הישיר. הוא הנהן לשלום אל פקודיו, סימן להם כי הוא ישוב במהרה ויצא מהאולם שמצוי היה במרתפו של בניין הקרוי בניין הרמטכ"ל או בניין 22, שניצב במרכזו של המחנה. לעיתים, כשנכנס או יצא מהבניין, חלף על פניו הרמטכ"ל דן שומרון. אז, היה אילן נסוג בבהלה צעד לאחור, נמתח ומצדיע. האישיות שמולו נהגה לחייך, משיבה בהצדעה מרושלת מעט ונעלמת בלשכתה. כעת, התקדם בהמשך המרתף הטחוב והאפלולי ופתח דלת ברזל כחולה שהובילה אותו אל אולם מוארך נוסף ובו מסגרות מתכת גבוהות, שאליהן היו צמודים סולמות נגררים וקצותיהם של כבלים עבים, רבי חוטים צבעוניים, שדרכם נותבו כל השיחות הפנים צבאיות ואלה בין יחידות הצבא לבין העולם החיצון האזרחי, התלכדו. שם, במרכז האולם, בתוך חדר חסר חן וייחוד, הייתה ממוקמת לשכת המפקד. מבעד לווילונות בד בהירים, יכול היה לסקור מעת לעת, דרך קירות הזכוכית, את הנעשה באולם. שורות ארוכות וגבוהות של סיימי כבלים בגדלים שונים אשר הקצה השני שלהם מצוי היה הרחק קילומטרים רבים פרוסים לרוחבה ולאורכה של הארץ בצנרת תת-קרקעית או נמתחת על כבלים עיליים המתוחים בין עמודי עץ עגולים לאורך רחובות וכבישי המדינה, נמצאו שם. השיחות למחנות הצבא הארעיים והקבועים חייבים היו לעבור דרך צומת זה תחת שליטה, בקרה והאזנה של ביטחון שדה. שם חוברו מכשירים אלקטרוניים ואמצעי האזנה לשיחות, ושם הוצפנו שיחות שאותן רצה הצבא לשמור בסודיות עליונה מפני האזנה של האויב.

 

אסף דביר, מפקדו של אילן, נחשב לגאון בעולם התקשורת. ענף, שהפך להיות לאחרונה אחד התחומים שבהם נעשתה התקדמות עצומה, עד כדי כך שקשה היה לאדם מן השורה לעקוב אחר ההתפתחויות בתחום. משהחל אסף להתעניין במישור הזה, ובהמשך לעסוק באלקטרוניקה ובתקשורת בבית הספר התיכון המקצועי "אורט", היה ברור לכולם שהוא יגיע רחוק. אין פלא שכוכבו זהר כמטאור, ובכל שלב של פעילותו או רכישת השכלתו, זכה לשבחים ולתוארי הצטיינות שכיסו את קירות לשכתו. אולם, דמותו הגוצית, ראשו העגול והמקריח ותנועותיו החדות והעצבניות היו ניגוד מוחלט לדמות המפקד שאפיין עד לעת האחרונה את הצבא. אבל לא אסף ואף לא אילן היו יוצאי דופן ביחידתם. בצבא עם מסורת של לוחמים ללא חת וסיפורי צל"שים שמסופרים בכל יום זיכרון, הם סומנו ה"יורמים" שנחבאו אל הכלים, ורק לאחרונה החל הפיקוד הבכיר להבין את חשיבות חיל הקשר והשפעתו העתידית על שדה הקרב. אילן נכנס לחדר של מפקדו והמתין עד שאסף יסיים שיחה טלפונית. הוא סימן לאילן בניד ראש לעבר הכיסא שמולו. "אני צריך ממך שם של חייל או חיילת שלך שאתה ממליץ עליהם כי הם ראויים להשתתף באירוע חיילים מצטיינים בבית נשיא המדינה ביום העצמאות," אמר אסף כשסיים את השיחה. "כמה זמן יש לי?" "אני מצפה לקבל ממך שם עד סוף השבוע." "תקבל." אילן היסס, ואז שאל, "אני יכול לקבל חצי יום חופש?" "מה, שוב?" אילן חשב לוותר, אבל כמו נדחף על-ידי רצון בלתי נשלט אמר, "כן. חייב חצי יום." "טוב, מאשר."

 

הוא יצא משער הבסיס והחל צועד מערבה ברחוב קפלן. בהגיעו לאבן גבירול פנה צפונה והחיש צעדיו, חולף על פני בניין העירייה. ברחוב הדסה עצר. הוא הרים את מבטו לקומה השנייה, שם התגורר עם אימו, אחותו ואחיו התאום. כשהבחין כי תריסי האזבסט מוגפים, ויתר על המחשבה הראשונית לעלות הביתה. הוא פתח את המחסן, הוציא את אופניו והחל לדווש, כשהוא שם את פעמיו אל חוף הים. חוף הצוק ליד מלון מנדרין היה חביב עליו על פני שאר חופי תל-אביב. מזה כמה שבועות חש אובדן דרך. ביחידה גברו אצלו השיעמום וחוסר העניין, וכל מה שנותר הייתה ציפייה לסיומו של היום, בתקווה שמשהו ישיב לו את חדוות חייו. בבית הגיעו יחסיו עם אחיו התאום למבוי סתום. תאומים הפכים הם היו. כל מה שאהב האחד, השני סלד ממנו, וכל סיפורי הקשרים המיוחדים בין אחים תאומים כמו פסחו עליהם. את אחותו הקטנה הוא אהב מאוד, אבל בזמן האחרון, כשהחלה לחוות את פגעי הבגרות שאליהם נקלעה, התקשה להבליג על התפרצויות הכעס שלה והחל להימנע מלפגוש בה, עד יעבור זעם.

 

בניין מלון מנדרין הזדקר מולו, תמיר ובודד, בחופו של ים כחול וקוצף גלים. מצפון ומדרום למלון הצהיבו גבעות חול ים מכוסות אי פה אי שם בשיחים ירוקים שטרם נואשו מהיעדר מים בקיץ הלוהט. הוא הגיע לקצה הצוק והחל גולש בשביל היורד אל החוף. ליד סככת חוף, שעמודיה חלודים והיא נוטה ליפול, קשר את אופניו והתיישב על קרע של כיסא שננטש. החום היה כבד והוא התקשה לנשום. הוא פרם את כפתורי חולצתו והרים מבטו אל הים וגליו, שהיכו קלות בגופי המתרחצים. היא משכה את תשומת ליבו בשונות שלה. גבוהה, רזה, עורה בהיר עד חיוור שבלט עוד יותר על רקע בגד הים השחור שעטתה על גופה. הוא עקב אחריה במבטו. לאחר ששקעה בכיסא החוף, חשק בשלגון, מיהר אל הקיוסק, רכש קרחון צהוב וליקק ממנו בהנאה רבה וחזר אל הסככה.

 

אילן עמד והביט במכונית המתרחקת של אלונה ולא האמין שאזר אומץ והעז לבקש את מספר הטלפון מהבחורה שעוררה את התעניינותו. מצב רוחו היה מרומם, והוא מיהר אל אופניו ושב לביתו. הבית היה ריק. הוא חימם לעצמו בסיר מתכתי שאריות תבשיל ואכל מתוכו בכף, בעודו ניצב במרפסת. הוא השקיף ממרום הקומה הרביעית אל בניין גן העיר. הוא נזכר בערגה כי רק לפני זמן לא רב השתרע למטה גן החיות של תל-אביב, ואילו כעת הועבר מיקומו. אפילו לניחוחותיו של גן החיות הוא התגעגע וחשב לעצמו אולי כדאי שיקפוץ פעם לספארי. הוא הביט בכפות ידיו וראה את מספר הטלפון שרשם בחיפזון. בטרם יתחרט, ניגש אל הטלפון שהיה תלוי על קיר פינת האוכל וחייג, כשהוא משוכנע בכך כי אין סיכוי שהשיחה תיענה. "הלו?" נשמע קול נשי. הוא נאלם. "הלו?" "כן, כן, שלום מדבר אילן, החייל מהחוף, זוכרת?" שקט השתרר בצד השני, ואז שמע, "כן, זוכרת. מה אתה רוצה?" "אני יודע, חשבתי להכות בברזל כשהוא עוד חם ולנצל את זה שהזיכרון עדיין טרי ולזכות לפגוש אותך הערב. זה אפשרי?" "שמע, אתה נועז. היום אני חוגגת יום הולדת וחשבנו, רותם ואני, לסעוד ארוחת סושי. אז אם בא לך, תפגוש אותנו ברחוב הארבעה." היא טרקה את הטלפון והוא נותר המום. מקלחת קרה ולבוש קיצי ואוורירי, והוא כבר פוסע לכיוון רחוב הארבעה.

 

צינת המסעדה השיבה את רוחו מחום הערב, והוא סקר את חלל המקום שבמרכזו ניצב שולחן בר כשעל הכיסאות המוגבהים ישבו סועדים. המטעמים הוגשו להם מידיהם של טבחים אסייאתים שניצבו מולם. הטבחים הכינו את מבוקשם של הלקוחות לפי סוג הצלחות שבחרו, כשכל צלחת מכוונת לסוג אוכל אחר. הוא לא ראה את אלונה ולכן סקר במבטו את המרחב. בפינה, ליד שולחן נמוך, היא ישבה עם חברתה. הוא מיהר אליהן. "אפשר להצטרף?" שאל בהיסוס. אלונה הרימה את מבטה. "אני לא מאמינה שבאת." הוא הושיט אליה את ידו ואמר, "אילן." "אלונה, וזו רותם." הוא לחץ את ידה של אלונה ואחר-כך את ידה של רותם, הסיט את הכיסא לאחור והתיישב בעודו מסמיק עד שורשי שערו. בפעם הראשונה, הביטה בו אלונה בתשומת לב ולא מצאה סיבה מיידית "לנפנף" את הבחור בתום הארוחה. היא הבחינה כי הוא מתרגש ונסער ולא מוצא מה לומר ומה לעשות עם ידיו, וליבה נצבט. "אתה קצין? איפה אתה משרת?" "אני קצין קשר ומשרת בקריה, כאן לא רחוק, כאחראי על מוקד טלפוני. זה לא תפקיד מעניין כל כך, אבל קרוב לבית ובתוך תל-אביב, וזה יתרון גדול." הם התבוננו בתפריט, ביקשו מהמלצר המלצות ופרטים על מנת השף של היום, חככו בדעתם, ולבסוף העבירו לו את בקשתם. רותם שאלה למקום מגוריו והוא אמר, "לא רחוק, ליד העירייה." כשחיכו להגעת המנות הראשונות, הוא הרשה לעצמו להגניב לעברה מבטים ולהתפעל מיופייה. אצבעותיה הארוכות שהשתעשעו במקלות היפניות הסעירו את דמיונו בלי שידע לתת לכך הסבר.

 

הם

הסכום שהופיע בחשבון שנמסר להם הימם אותו. אלונה הציעה שיתחלקו בתשלום, והוא לא התעקש, רק שאל, "לאן מכאן?" לאחר הרהור קצר אמרה, "'כליף'." רותם הרגישה שהיא מיותרת ואמרה, "לי הספיק להיום. אני פורשת ומשאירה אתכם, ילדים לסיים כראוי את יום ההולדת שלך." אילן המתין מעט ואז שאל, "'כליף'? מה זה?" היא הרגישה נינוחה להיישיר מבט מבלי להשפילו, כפי שחשה מדי פעם כשהביטה בבחורים נמוכים ממנה או שווים לה בגובהם. "זה מועדון לילה ביפו שאפשר לשתות בו משהו חריף ולחזות במופע של בדרנים או להאזין למוזיקה יוונית, טורקית או אותנטית ישראלית." היא המשיכה להביט בו ושאלה, "מוכן לנסות?" "כן, למה לא, מה כבר יכול להיות מזיק במשקה, מוזיקה ונערה מהממת." היא חייכה קלות וחזרה על דבריו, "נערה." הם יצאו מהמסעדה, ובשולי המדרכה היא הרימה את ידה לעבר מונית חולפת שעצרה בחריקת בלם. היא גלשה בקלילות פנימה והוא אחריה. "נבוך ואמיץ, זה מוצא חן בעיניי, אבל בלי לטפח תקוות, או-קיי?"

 

מועדון "כליף" ניצב בשיפולי גבעה, בקצה הצפוני של יפו. בניין ישן, אולי מימי הטורקים ואולי אף קודם לכן, שעבר שיפוץ והתאמה לייעודו כמועדון לילה. בטרם צעדת לכיוונו, יכולת להשקיף אל תל-אביב ולהזין את עיניך בחוף הים של העיר ובגלישתה לכיוון מגדל שלום דרך שכונות שבזי וכרם התימנים. בהמשך, לאורכו של החוף, ניצבו במלוא הדרם המלונות המפוארים "שרתון" ו"הילטון" והאירו כשני מגדלורים את צפונה של העיר. בכניסה למועדון היא הזמינה שולחן לשניהם, וגבר רחב גרם עם חליפה שחורה ופפיון מגוחך הוביל אותם לקדמת האולם, כשמלצרית מפורכסת באה לקבל מהם הזמנה. אלונה הזמינה שתי כוסיות שמפניה, בקבוק סודה וצלוחית בוטנים קלויים. על הבמה לימינם ניגנה להקה מוזיקה שקטה של לחנים ידועים ממחזות זמר מפורסמים. אילן סרק את המקום ונראה כמו ילד שקיבל זה עתה במתנה צעצוע מרתק. אלונה התקשתה להאמין איך עד עתה אילן לא ביקר ב"כליף" ולא ידע על קיומו. בכל ביקור שלה במקום או ב"חמאם" שהיה מצוי מרחק הטלת אבן מכאן, פגשה לא מעט בחורים בטווח הגילים של אילן. אלא שבגלל שלא רצתה להביכו, נמנעה מלשאול אותו על כך. המשקה ערב לחיכו ועקצץ מעט את אפו. "אז זה שמפניה?" שאל. "כן," ענתה אלונה. "טעים?" היא הבחינה שפניו וצווארו מאדימים לפני שענה, "כן." "פעם ראשונה?" שאלה. "כן," הוא ענה. "אז, בבקשה אל תגזים עם זה, כי זה עולה לראש ואז או שתשתטה או שתירדם, ואני לא רוצה אותך לא כזה ולא כזה." "או-קיי," ענה. אל הבמה הוזמן זמר שהם לא הצליחו לקלוט את שמו, אבל לפי קבלת הפנים של הקהל הם התרשמו שהוא מוכר ופופולרי. משנשמעו הצלילים הראשונים של התזמורת וקולו הצלול, הגבוה והנעים הדהד באולם, הם, כמו כל הקהל, נשבו בקסמו של הזמר הצעיר וטוב המראה ובשיריו והם נעו מצד לצד לקצב המנגינה. "נשבע, בחיי אני נשבע," שר הזמר ואלונה לא התאפקה ושאלה מישהו שישב בסמוך אליה לשמו של הזמר. "חיים משה," הוא ענה. "נפלא," אמרה וחשבה שעליה לרכוש את הקלטת של הזמר ולהאזין לה בביתה. הבילוי שלהם במועדון הסתיים. כשירדו מהמונית ליד הבניין שבו התגוררה ברחוב יהושע בן נון, מיהרה להיפרד ממנו והוא סמוק כולו ביקש כמעט בתחינה, "נעשה זאת שוב?" "לא עדיף שנשאיר את היום כזיכרון נעים?" "זה יהיה יותר מדי אם אבקש הזדמנות נוספת?" "הזדמנות למה?" שאלה אלונה. "לשכנע אותך שכדאי לתת סיכוי לקשר בינך לביני." היא הייתה עייפה, חשבה לרגע קל, חייכה ואמרה, "תנסה להתקשר בשבוע הבא. ואם יישאר בי טעם של עוד, נדבר." "אסתפק בזה, אני מודה לך על היום הזה." היא הושיטה יד ולחצה את ידו ברפיון נעים, הסתובבה ופסעה לעבר חדר המדרגות, ושנייה לפני שנבלעה בו, הסבה ראשה והביטה בו כאילו היא מנסה לצלם במוחה את תמונתו.

 

דירת אימו הייתה קרובה, ותוך דקות ספורות הוא נכנס אליה ונוכח כי בחדרו של אחיו התאום האור דלק. בחזותם של האחים אי-אפשר היה לזהות כי הם תאומים. אילן היה גבוה ורזה, שערו בהיר סתור וקופצני ועיניו ירוקות רכות ונוגות. ואילו אחיו, יותם, היה מוצק ושרירי, נמוך מאילן, שערו שחור ומקורזל ועיניו חומות ונמרצות. גם הקשר בין האחים לא תאם את הנהוג לספר באגדות כי תאומים חשים אחד את השני, אוהבים אותם צבעים או טעמים. יתרה מכך, מערכת היחסים ביניהם כללה עליות ומורדות, קנאה והערצה, שיחות נפש מצד אחד, ותקופות של ברוגז מוחלט מצד שני. אכפתיות ודאגה מחד, וטינה וכעס מאידך. בעיקרון, הייתה ביניהם חלוקה ברורה. אילן היה הילד החושב, החולם, ויותם איש הפעולה והנמרצות. הפעם שמח אילן לגלות כי אחיו בבית והוא ער, למרות שהשעה הייתה אחת וחצי אחר חצות. הוא הקיש קלות על דלת חדרו ולאחר ששמע כן חלוש, פתח כסדק את הדלת. כשהבחין כי אחיו שקוע בצפייה במשחק כדורסל בארצות-הברית, נכנס פנימה והתיישב לצידו על הספה והמתין. "מה?" שאל יותם, תמה לכניסתו של אחיו אליו בשעה כזו. "הכרתי בחורה והייתי חייב לשתף מישהו." אחיו הפנה אליו את מבטו." נו, מה, ספר." "פגשתי אותה הבוקר בים ויצאנו יחד בערב ל'כליף' ואני מתרגש, וגם נהניתי שם." יותם שתק. "'כליף'," אמר אילן, "מכיר?" "נו, באמת, בטח שמכיר. הייתי שם כמה פעמים." "היית?" "למה אתה מופתע?" "לא יודע, חשבתי שאתה לא מכיר. על חיים משה שמעת?" "הזמר? בטח מכיר, יש לי אפילו קסטה שלו." "אז, זהו. היינו שם, שתינו שמפניה, ראינו הופעה שלו, אכפת לך לתת לי את הקסטה שלו?" "אין בעיה. אבל מה עם הבחורה?" אילן הזדקף, פסע לכיוון הדלת ופלט אגב פסיעה, "מדהימה, מדהימה." "אפשר עוד פרטים?" "מדהימה."

 

היא

מוקדם בבוקר התעוררה אלונה מצלצול טלפון טורדני וחשבה לעצמה מי מנסה להשיג אותי כל כך מוקדם, ומה כבר יכולה להיות הסיבה לכך. היא הרימה את האפרכסת ולחשה, "כן, בוקר טוב," כשהיא מנסה לא להעביר את כעסה למטלפן. "אלונה, מצטערת שאני מצלצלת בשעה כזו. מדברת עטרה. חשבתי שתרצי לדעת שאיתמר ואשתו נפצעו הלילה מיריות, והם מאושפזים בבית חולים בבריסל." היא הייתה המומה. איתמר היה בן זוגה האחרון במשך שנתיים, והם נותרו ידידים טובים גם כאשר הקשר הרומנטי ביניהם הסתיים. היא רצתה למסד את הזוגיות ולהפוך למשפחה, והוא ביקש להמתין. הרצון להתחתן גבר על האהבה, ולבקשתה, הם לקחו פסק זמן שסימן את סיום הקשר. "מה? למה? מה מצבם?"

 

"מה שידוע לנו שהוא פצוע קשה ונשקפת סכנה לחייו והיא פצועה בינוני ואין נזק לעובר." עובר, איזה עובר. היא כלל לא ידעה שאיתמר מצפה לילד. היא מיהרה לסיים את השיחה וביקשה מעטרה שאם תדע פרטים נוספים שתעדכן אותה, ואם היא מתקשה להשיג אותה שתשאיר לה הודעה במזכירה האלקטרונית. היא נשמה נשימה עמוקה, הכינה, כפועלת על אוטומט, כוס קפה עם חלב, פתחה קופסה צבעונית שרכשה בשוק הפשפשים והוציאה מתוכה שתי עוגיות בראוניז שהכינה אימה, והחליטה שאין טעם שתלך היום לעבודה כשהיא עמוסה ברגשות ובמחשבות על אירועי אתמול והבוקר. היא התקשרה לעוז, העוזר האישי שלה, וביקשה ממנו שיעבור על היומן שלה וידחה את הפגישות שתוכננו לה לאותו יום למועדים אחרים ושיודיע גם ללשכת המנכ"ל כי היא נאלצת להיעדר היום ותשוב למשרד מחר. היא התקשרה לאימא שלה וביקשה להיפגש איתה בקפה הקבוע שלהן, ליד קולנוע "גת" ברחוב אבן גבירול. היא תמיד ישבה בפינה הקבועה שלהן בבית הקפה החביב עליהן. חביב, לא בשל איכות הקפה או ייחוד הכריכים והעוגות, אלא בגלל האווירה, השירות, ובעיקר מיקומו של בית הקפה, המצוי במחצית הדרך מהדירות של האם ובתה. הריהוט היה כבד ומגושם כיאה לריהוט עץ ישן. גילופי הכיסאות והשולחנות היו מעשה ידי אומן וצופו בפוליטורה חלקה בצבע חום בהיר. מתוך חלל המסעדה, מבעד לזכוכיות הענקיות, ניתן היה לראות את הכיכר ואת בניין העירייה. עתה, הביטה דרכן וקלטה את אימה שפסעה פנימה נמרצות. בתוך כך הסירה את המעיל הקצר שהיה מונח על כתפיה. אישה תמירה בעלת עיניים יוקדות וערניות בחנה אגב הנחת המעיל על מסעד הכיסא את בתה, התיישבה והניחה יד רכה על ידה של אלונה. "מה קרה, יפה שלי? אני מזהה עצבות בעינייך דווקא ביום שאחרי יום ההולדת שלך. קרה משהו?" "איתמר נפצע קשה." "איך? מה פתאום איתמר, חשבתי שהפרק הזה בחייך נסגר." "נכון, אבל אי-אפשר למחוק את מה שהיה ביני לבינו. אגב, ירו בו ובבת זוגו בבריסל."

 

"ירו? למה, אירוע טרור?"

 

"לא יודעת, אני מחכה לקבל יותר פרטים מאחותו." שתיקתן נקטעה על-ידי מלצרית שניגשה לקבל את הזמנתן. אלונה הזמינה קפה עם חלב ועוגת גבינה ואימא שלה ביקשה קפה שחור עם כריך אבוקדו. אלונה הביטה באימה בהערצה מופגנת ונתנה לדמעה גדולה להשתחרר ולזלוג על לחייה ולחרוט קו רטוב עד סנטרה. האם הביטה בה ותהתה ממתי אלונה שלה הפכה להיות כה רגישה וסנטימנטלית. "אימא, מה דעתך על כך שיהיה לי רומן עם בחור בן עשרים ושתיים?" שאלה אלונה. האם הביטה בה ארוכות. "יש משהו כזה על הפרק? ממתי גיל הופך להיות פרמטר חשוב בשיקול של בחירת בן זוג ואהבה?" היא הוסיפה, "את יודעת שאבא גדול ממני בעשר שנים, וזה אף פעם לא נבחן. לא אצלי ולא אצל הוריי. כשהתחלנו לצאת, אבא ואני, אני הייתי חיילת והוא גרוש." "גם הוא חייל." "הוא, מי זה הוא?" "אתמול נפגשנו בים. רותם ואני וחייל, שעקב הנסיבות, הכרנו. הסיפור התגלגל ויצאנו לארוחת ערב ואחר-כך למועדון לילה." "מה זה אומר 'התגלגל הסיפור'? אני מכירה אותך מספיק טוב כדי לדעת שאין אצלך דבר כזה. הכול אצלך מחושב ושקול." "נכון, היה לי פנצ'ר והוא עזר לנו להחליף גלגל, ומפה לשם הוא סחט ממני את מספר הטלפון וזה הוביל לצלצול, יציאה ובילוי." היא הרהרה קלות, ואז הוסיפה, "אני סתם מדמיינת. סביר להניח שלא יצא מזה כלום." השתיים לגמו מהקפה ונגסו במנות שהוגשו להן. אלונה ואימה אמרו יחד, "בואי לסנטר." "תראי מה זה, אנחנו חושבות אותו דבר. בא לי לקנות מכנסי ג'ינס חדשים ואולי איזה חולצה או שתיים." "קדימה, לסנטר". שתי הנשים יצאו מבית הקפה חובקות ידיים וצועדות מערבה, לכיוון דיזנגוף.

 

במקרר היו שאריות של נתחי עוף עם מג'דרה ופלפלים קלויים שקנתה בשוק בצלאל יומיים קודם. היא הוציאה מהמקרר וחיממה במחבת, מזגה סודה קרה לתוך כוס גבוהה ויצאה למרפסת. מזג האוויר היה חם אך לא שרבי, והיא השתרעה על כיסא הנוח והניחה את הצלחת והכוס על שרפרף עץ ששימש אותה כשולחן. הטלפון צלצל, והיא פסעה פנימה לסלון דירתה והרימה את הטלפון האלחוטי. זו הייתה רותם. "היי אלונה, מה שלומך? מה קרה? ניסיתי להשיג אותך בעבודה ואמרו שלא הגעת." "כן, כזה יום הפוך. קמתי בבוקר לבשורה עצובה והחלטתי לא ללכת לעבודה." "איזה בשורה? מה קרה?" "איתמר נפצע." "מה נפצע?" "ירו בו בבריסל ומצבו קשה." השתררה שתיקה מעבר לקו. "איתמר? מה שוב איתמר? חשבתי שהפרק הזה סגור אצלך סופית." "הוא סגור אבל לא נעול." רותם החליטה לדלג על הבעת דעתה בעניין ועברה לנושא אחר. "איך היה המשך הערב עם הילד?" "היה דווקא נחמד. ב'כליף' היה ערב מהנה והבחור מעניין, אבל לא צריך להתחיל לבנות רומן רומנטי. לא נראה לי שתהיה לזה המשכיות, לא מצידו וכנראה גם לא מצידי." "נו, לי נראה שדווקא כן תהיה המשכיות, ודווקא מצידך." "יו נוור נו," ענתה אלונה. "לפחות לעכשיו, הסצנה שאני אצא לזוגיות רצינית עם בחור בן עשרים ושתיים נראית לי הזויה ומתאימה לרומן זול שמוכרים בעשרה שקלים בתחנה המרכזית." כוס מיץ תפוזים התאים לה ביותר כעת. היא נטלה ארבעה תפוזי שמוטי מסלסילת קש שעמדה על השיש, חצתה אותם וסחטה במסחטה, מזגה לכוס גבוהה נטולת ידית, שאליה הוסיפה שלוש קוביות קרח. היא שבה למרפסת, הניחה את כפות רגליה היחפות על המעקה ולגמה את המשקה הצונן. היא חשבה על אילן, על ביישנותו ועל עקשנותו לראות אותה. הטלפון שב וצלצל. היא קירבה אותו לאוזנה ושמעה קול גברי רך. היא זיהתה מייד את קולו של אילן.

 

"אלונה? זה אילן, פנויה לדבר?" היא הוקסמה מהתום שזרם מהשפופרת אליה. "כן," השיבה. "אולי תסכימי להצטרף אליי לטיול בשבת?" "טיול? לאן?" היא חייכה לעצמה. "אין לי רעיון, אבל אולי יש לך מקום שבא לך לבקר, או שהמליצו לך עליו." "תגיד, לא עדיף שתרכז את חיזוריך בבחורה בת גילך, חיילת? אגב, אתה מתקשר מהבסיס?" "כן." "תן לי לחשוב על זה, תתקשר מחר, עד אז אחליט. על המקום, תיאלץ לחשוב לבד."

 

הוא

בבוקר החליט אילן לוותר על האופניים וצעד רגלי למחנה הקריה. שלוש התלבטויות הגיעו לשלב ההחלטות שהיה עליו לקבל. הראשונה הייתה קלה יחסית, והפור נפל די מהר - סלמוויט. היא הייתה החיילת שעליה החליט להמליץ בפני אסף. החיילת הצנועה, בת העדה האתיופית בלטה מעל כולם ביעילות, אחריות, מסירות ותפוקה, והוא היה בטוח שלא תהיה תרעומת ביחידה שבפיקודו אם יבחר בה. החלטה שנייה שקיבל הייתה להירשם להשתתפות בתחרות אליפות צה"ל בשחמט. מגיל צעיר למד מאימו לשחק. מאז, ניצח בקלות את כל חבריו, עקב אחרי פרסומים, התחרה במסגרת החוג לשחמט של בית הספר העממי, תנועת הנוער הצופים והפנימייה הצבאית, שבה השלים את לימודי התיכון, ובכל התחרויות זכה במקום הראשון. את הקפיצה המשמעותית עשה לאחר שהאם, שהבחינה בכישרון של בנה, צירפה אותו לחוג שהתקיים במועדון "ביכורי העיתים", שברחוב הפטמן שש בתל-אביב. בו, בהדרכת משה צ'רניאק ויאיר קריידמן, שהיו אז אלופי הארץ בשחמט, התנהל חוג איכותי אשר כלל קבוצה של שחמטאים מצטיינים שהתמודדה בליגת השחמט הבכירה בארץ, שהוציאה מתוכה אלופים בכל הגילים. הוא היה אחד מהם. מסלול חייו, ובעיקר תקופת לימודיו בפנימייה, הסיטו אותו מתחום השחמט והוא נאלץ לאבד את הניקוד שקובע את מיקום המשתתף, הן ברמה הארצית והן בזו העולמית. רק הגביעים והמדליות שקיבל והוצגו לראווה על המדף בחדרו יכלו לספר את סיפורו. ההחלטה הקשה מכולן הייתה לאן יציע לאלונה לנסוע לטייל. האם יבחר באתר תל אביבי מעניין או שמא יעדיף מקום מרוחק. או-אז, ייאלץ לבקש מאימו סכום כסף. הוא סיכם איתה, בעת גיוסו, שאת משכורתו הצבאית יחסוך ויפדה את הכספים רק כשישתחרר. בנוסף, יהיה עליו לבקש את המכונית של אחיו.

 

אסף קיבל מאילן את טופס ההמלצה, הביט ברשום בו וחייך בשביעות רצון. "יש לי הרגשה שהיא תעבור את כל הסינונים ותגיע לנשיא ביום העצמאות." "גם לי," אמר אילן, המשיך ושאל, "לאן היית אתה ממליץ לקחת לטיול אורחת שלי?" "תיירת? פעם ראשונה בארץ?" "לא, לא." "בעיר או מחוץ לעיר?" "אין לך המלצה על מקום מעניין שעדיין לא נהרו אליו כל בית ישראל?" "יש משהו. קח אותה למערת הנטיפים. היא נחשפה לפני כמה שנים והמוני ישראל עדיין לא חירבנו אותה." "זה רעיון מעניין, תודה. אגב, השארתי בדואר נכנס שלך בקשה שלי להשתתף באליפות צה"ל בשחמט." אסף הרים אליו את מבטו. "מה, אתה בעניין הזה?" "כן, אני אוהב את המשחק." "טוב, מאשר, ושיהיה לך בהצלחה. יאללה, תן לעבוד."

 

בערב התקשר לאלונה. לשמחתו היא ענתה. "היי, זה אילן, בא לך לצאת לסרט?" שקט מביך שרר מעבר לקו והוא המתין, חושש שמא עשה טעות בלי להבחין. "איזה סרט חשבת שכדאי שנראה?" "שמעתי בבסיס את הקצינים בחדר האוכל מדברים על 'איש הגשם'. לא יודע עליו כלום אבל הזכירו את השם דסטין הופמן וזה שם של שחקן שכבר שמעתי עליו דברים טובים." "אתה מצליח להפתיע אותי, כך שקשה לי לסרב סתם. מה גם שאני ממש מעריכה את השחקן הזה." שוב שקט. "איפה מקרינים אותו?" "אני כבר בודק," אמר ועלעל בעיתון, מנסה לאתר בחיפזון את העמוד של בתי הקולנוע והסרטים לפני שתשקול שוב את ההצעה ותתחרט. כמו להכעיס, הוא התקשה למצוא את העמוד, והיא שמעה מבעד לאפרכסת את רחש רשרוש דפי העיתון ואת נשימותיו המואצות וחייכה. "'צפון', קולנוע 'צפון'. יש הקרנה בשבע ויש בתשע וחצי." שוב שקט ושוב המתין בחוסר שקט מתופף באצבעותיו על השולחן. "טוב, בוא לאסוף אותי בשמונה." הטלפון נטרק והוא היה מאושר. הוא שרק, אסף מהארון לבנים, גרביים, חולצה תכולה ומכנסי ג'ינס ונכנס להתקלח. בדרכו החוצה פגשה בו אימו. "לאן?" שאלה. "לסרט," ענה. "עם מי?" הוא האדים. "יש לו חברה," צעק אחיו מהחדר הסמוך. לא כך תכנן לבשר זאת למשפחה. "כן, נכון יש לי ידידה שהכרתי לא מזמן." אחיו שוב התערב, "מה לא מזמן, הוא הכיר אותה השבוע בים." הוא הביט באימו בתחינה והיא חייכה, ליטפה את פניו, שלפה מכיס החלוק שלה כמה שטרות כסף ותחבה אותם לכיס מכנסיו. "לך, חמוד, תיהנה. אשמח לשמוע כשתרצה לספר." הוא הודה לה ללא מילים והרגיש חמימות מתפשטת בפניו וכעס על עצמו שגם ליד אימו הוא עד