כְּשֶׁנִכְנְסָה אִמָּא לַחֶדֶר שֶׁל נֹעָה,
עָמְדָה כֻּלָּהּ מְבֻלְבֶּלֶת וַהֲמוּמָה.
כָּל הַצַּעֲצוּעִים הָיוּ פְּזוּרִים עַל הָרִצְפָּה,
וּמֵרֹב בָּלָגָן נֹעָה לֹא נִרְאֲתָה.
קָרְאָה אִמָּא:
"אֵיפֹה אַתְּ, נֹעָה?"
הוֹצִיאָה נֹעָה אֶת רֹאשָׁהּ מִתּוֹךְ הַשְּׂמִיכָה,
"אֲנִי כָּאן, אִמָּא", אָמְרָה.
פָּרְצָה אִמָּא בִּצְחוֹק גָּדוֹל וְשָׁאֲלָה:
"מָה קָרָה לַחֶדֶר הַיָּפֶה שֶׁלָּךְ, נֹעָה?
הַאִם עָבַר פֹּה פִּיל גָּדוֹל מֵהַיַּעַר...?
אוֹ שֶׁהַיַּעַר נִכְנַס לַחֶדֶר שֶׁלָּךְ?
מָה קָרָה לַחֶדֶר הַיָּפֶה וְהַנָּעִים שֶׁלָּךְ?
וְאֵיפֹה הָאוֹר שֶׁנִּכְנַס מֵהַחַלּוֹן, יַקִּירָה?
הַחֶדֶר שֶׁלָּךְ מְבֻלְגָּן כָּל-כָּךְ,
כְּאִלּוּ גֵּרֵשׁ אֶת הָאוֹר וְאֶת הָאַהֲבָה."