פרק ראשון
פרק 1
ואז היא אמרה לי: “אין בחורה שלא נותנת, יש גבר שלא יודע לקחת”
הם לא מפסיקים לצחוק. אחת מחזיקה את הבטן, השנייה צוחקת אל תוך ידיה שמסתירות את הפה והאף, עיניה דומעות מעט. מאור צוחק בקול בזמן שהוא מכה קלות עם ידו על הבר, רשף טורק צ’ייסרים כדי שנראה שהוא מפנק אותנו גם הפעם. הפעם ביקשתי קמפרי. סופי נרגעה מעט, ניגבה את עיניה באצבעותיה וביקשה שימזוג לה רק חצי צ’ייסר. רשף הרים את הצ’ייסר שלו, מדרבן אותנו להרים את שלנו, אבל מאור שהיה עסוק בלצחוק אמר, “האקוסטיקה בגוף”. “זהו, איבדנו אותם”, אמר רשף, והם שוב התגלגלו מצחוק. מדי פעם מאור חזר ואמר, “האקוסטיקה בגוף” מה שגרם לצחוק שלהם להתחזק. “האקוסטיקה בגוף” זה פאנץ’ של אחת הבדיחות שסיפרתי להם מקודם. סופי שוב מנגבת דמעה, ובזמן שהיא צוחקת נפלט לה בטעות “האקוסטיקה בפוף”. ברגע הזה מאור דפק חזק על הבר כשיד אחת שלו מחזיקה את הבטן, ובין צחוק לצחוק הוא אומר, “הפוף, הפוף”. כולם מסביבנו מסתכלים עלינו, מקשיבים לשיחותינו, ומדי פעם זורקים מילה שקשורה למה שדיברנו. את חלקם אני מכיר ויש שם כמה אנשים שלא ראיתי מימיי, אבל מבדיחה לבדיחה הם מרגישים יותר בנוח לצחוק איתנו, לדבר עלינו, ואפילו להשתתף בחלק מהשיחות שלנו. אחת מהבחורות שישבה יחסית קרוב אלינו שאלה את מאור מה אמרה סופי, מאור השיב לה “הפוף” בזמן שהוא צוחק. סופי מובכת מעט, מרימה את שתי ידיה לצדדים ואומרת בפרצוף נבוך, “פוף? מה פוף? איך הגעתי לפוף?”
“הייתה לך טעות כתיב בדיבור”, אמרתי לה. ברגע הזה הצחוק נכח ברדיוס מרשים מסביבי, ואני, אני נראה אדיש במקצת, אבל אני חי בשביל הרגעים האלו. הידיעה שכולם צוחקים ונהנים בגללי תמיד עושה לי טוב.
בואו נעשה קצת סדר. אנחנו יושבים עם שתי בנות שהכרנו הערב. לאחת קוראים סופי ואת השם של השנייה אני לא זוכר, רק זוכר שהוא נאמר. אנחנו מבלים ביחד כבר קרוב לשעתיים, שָתינו בלי סוף הלילה, אנחנו שיכורים, ואני יודע שהגיע הזמן לכוון על אחת מהן. שתיהן יפות ומרשימות, אבל במוחי בחרתי בסופי, ולא בגלל החזה המרשים שלה, אלא בגלל שאת השם שלה אני כן זוכר. מאור קם והרים את הצ’ייסר שלו במהירות, מעט נשפך ממנו על הבר. הוא נקש איתו קלות באחד מהצ’ייסרים שלנו שעוד היו מונחים שם ואמר, “לחיים, אני חייב להשתין”, ופשוט הלך. זה הרגע לעבור לכיסא של מאור, חשבתי לעצמי, כי סופי יושבת קרוב אליו. אני מנסה לחשוב על סיבה טובה לעבור לכיסא שלו, ופתאום חברה שלה קמה גם היא ואמרה שהיא הולכת לשירותים. באותו הרגע התיישבתי במקומו של מאור וישר התחלתי לדבר.
“אני אספר לך על עצמי כי את לא שואלת. קוראים לי עדן, אני הבן של שני ההורים שלי, אני חצי תימני וחצי תימנייה, שזה הצד של אימא שלי”. סופי צחקה בקול מהבדיחה האחרונה. “הטרגדיה הכי גדולה שעברתי בילדות הייתה כשגיליתי שהאימא האמיתית שלי נפטרה ארבע שנים לפני שנולדתי, וחשוב לציין שאם תפגשי את האימא שיש לי עכשיו, אל תגידי לה דבר על זה, כי היא לא מודעת לזה בכלל, ועדיין חושבת שהיא אימא שלי, אבל היא עושה עבודה כל כך טובה שאני כבר קורא לה אימא מרצון. החלום הכי גדול שלי הוא להסתכל במראה כשהראש שלי ישר ואז להביט ימינה ולחזור להסתכל על עצמי ממש מהר, כי אני ממש רוצה לראות את עצמי מביט ימינה...” סופי צחקה ואמרה שיצא לה לעשות את זה בעבר, היא הוסיפה שיש סיכוי גדול שהיא תנסה שוב. חייכתי את מלוא החיוך שלי לכבודה ואהבתי שהיא אהבה את זה. “תגיד, תמיד היית כזה מצחיק?” שאלה אותי בזמן שלגמתי מהבירה.
מאחורי סופי ישב בחור שפנה אלינו וביקש מצית, סימנתי לו על המצית שעל הבר ועל הקִרבה שלו אליה עם חיוך קטן שמאפשר לו לבצע את זממו במצית, וכל זה בזמן שאני משיב לסופי על השאלה שלה. “אני לא אשקר לך, לא קל להצחיק, צריך הרבה ביטחון עצמי כדי לקבל במה. אני אוהב לדמיין את כולם ערומים כל הזמן ואז קל לי יותר, ובגלל שאני עושה את זה כל כך הרבה, אני כבר ממש טוב בלדמיין את כולכם ערומים. אבל אותו אני לא מצליח לדמיין בלי משקפיים”, החוויתי קלות בראשי לכיוון הבחור שביקש מצית. הוא בתגובה הוריד אותם ועשה פרצוף מצחיק. “את רואה, הייתי בטוח שיהיו לו קרניים גדולות וזיפים בני יומם”, אמרתי לה. הצחוק שלה היה שונה הפעם, היא גיחכה והביטה בי אל תוך העיניים. עיניה ירוקות וגדולות, המבט הממוקד הזה שלה הפתיע אותי. למאית השנייה איבדתי את הביטחון שלי ואישוניי נפלו כמו סלעים אל הרצפה. כך ראיתי שכפות רגליה מושטות לכיווני. פעם קראתי כתבה על קריאת שפת גוף שכללה הרבה טיפים מרשימים. אחד מהם הסביר שאם הרגליים שלה פונות לכיוונך, זה מסמן שהיא מעוניינת בך.
מאור ולא זוכר איך קוראים לה חזרו מהשירותים. הוא הניח את ידו הימנית על כתפיי ושאל אם להזמין חשבון או עוד בירה, בזמן שלא זוכר איך קוראים לה כותבת את מספר הנייד שלה על ידו השמאלית של מאור באודם סגול. רשף הרים את הכוס הריקה של מאור ושאל, “עוד בירה?” אמרתי לו שיזמין חשבון. נתתי את כרטיס האשראי שלי למאור ואמרתי לו, “הפעם עליי”. “טוב”, הוא ענה ובכל זאת שילם מכספו. כשיצאנו מהפאב מאור אמר לי שהוא חוזר עם רונית הביתה. נכון, קוראים לה רונית, חשבתי לעצמי. “תיהנה, אח”, השבתי לו.
נעמדנו בכניסה לפאב למשך דקה וכולנו אמרנו שלום. רונית ומאור חצו את הכביש מהר כשהבחינו ברכב שמתקרב לכיוונם. סופי ניגשה וחיבקה אותי. “היה נעים להכיר”, אמרה לי. היא נעמדה מולי עוד רגע קצר ואז הסתובבה והתחילה ללכת. משהו בגוף שלי אמר לי לעצור אותה. מבלי לחשוב הרבה התחלתי ללכת מהר לכיוונה כשאני קורא לה, “סופי! סופי!”. היא המשיכה ללכת, וכשהתקרבתי אליה היא הסתובבה מופתעת ואמרה “היי” בקול חמוד. חייכתי ואמרתי לה, “סופי, את רוצה אולי להמשיך את הערב?” היא צחקה ואמרה לי, “שמעתי מישהו צועק ‘סופי, סופי’, מצחיק שזה היה לכיווני, בפעם הבאה כשאתה רואה אותי תקרא לי קרן!, אני מגיבה לשם הזה יותר טוב, מצטערת, אבל אני נאלצת לוותר הפעם, עייפה מדי”, אמרה תוך כדי פיהוק קטן. זה מיד צלצל לי מוכר. נכון, קוראים לה קרן, נזכרתי. “איך הגעתי לסופי בכלל?” אמרתי בקול. “זה אפילו לא קרוב, אין לי מושג למה המוח שלי פשוט החליט שקוראים לך סופי, זה באמת לא בסדר. אל תדאגי, אני אכעס על עצמי בשבילך”. בחצי חיוך מאולץ היא נתנה לי מפית מקווצ’צ’ת שעליה כתוב מספר הנייד שלה. “לכתוב על זה קרן? או שכבר הבנת?” שאלה אותי בעוקצנות. הרגשתי את המבוכה בפניי ואמרתי לה שאני מבטיח שלא אשכח ושאדבר איתה. נפרדנו לשלום בחיבוק קצר והמשכנו כל אחד לדרכו. בדרך לתחנת המוניות שצמודה לפאב תהיתי מתי במהלך הערב הזה היא כתבה את המספר שלה על מפית ואיך הגעתי לסופי לעזאזל.
קר בחוץ. אני סוגר את רוכסן המעיל כשאני חולף ליד שלוש בנות שיצאו גם הן מהפאב. הן ישבו יחסית קרוב אלינו על הבר והיו חשופות לחלק מהבדיחות שלי הערב. אחת מהן הסתובבה אליי, פתחה את דלת הרכב ואמרה לי, “בוא איתנו לאכול”. לא אמרתי דבר, פשוט נכנסתי לרכב עם שלוש בנות שאני לא מכיר והתחלתי לדבר עם זאת שישבה לידי מאחורה. במהלך הערב כשישבנו בבר יצא לי לחייך אליה והיא צחקה מדברים שאמרתי. היא נראתה לא רע, חשבתי לעצמי. חברה שלה הגבירה את המוזיקה, החלה לשיר בקול ומדי פעם צרחה. גלי הקול שלה הסבירו לעור התוף שלי למה אין לה עתיד כזמרת ועל הדרך עברתי גם קורס מזורז על איך אלכוהול בגוף הלא נכון יכול להיות סכנה לאוזניים. בינתיים באוטו, השנייה נוהגת במהירות, אני כמעט בטוח שהיא עברה רמזור אדום אחד בדרך. לא אמרתי דבר. אני שיכור מדי, ויש מצב שאני טועה. אחרי אין לי מושג כמה זמן של נסיעה, הרכב נעצר בצמוד למדרכה. הגענו לאזור של המסעדות שעובדות טוב בשעות האלו של הלילה. “המבורגר! זה מה שאוכלים”, אמרה הנהגת. הדלתות מקדימה נפתחו, חברות שלה יצאו מהרכב ושאלו אותנו אם אנחנו באים. “בטח”, אמרתי לזאת שנהגה והוספתי שקר שהיה צבוע לבן באותו הרגע בעיניי. “תיכנסו, אנחנו כבר באים”, אמרתי לנהגת. נשארנו רק שנינו בחלק האחורי של הרכב. היא לא מורידה ממני את העיניים, אני רואה שהיא מוקסמת ממני, וזה מניע אותי, גורם לי לשחק את עצמי טוב יותר. אני מתמיד לחייך כדי שגם הגומה שלי תהיה יחד איתנו בחלק האחורי של הרכב. אני בטוח שהיא רוצה את זה יותר ממני, ואני בטוח שמיותר לציין כמה אני רוצה בזה; אבל אני גם מזהה שהיא מהססת, לא בטוחה בעצמה. עור הצוואר שלה מהפנט אותי והעיניים שלי חלשות מולו. הוא חלק ומבריק וממשיך להופיע בפניי גם לאורך בית החזה המרשים שלה, הודות למחשוף מפנק שמעצב השמלה שלה עיצב. אומנם הוא כנראה לא חשב על מצב של ישיבה כפופה לפני ששלח להדפסה, אבל אני לא אחד כזה שיתלונן על זה. אני בוחן אותה במהירות, ובלי לחשוב הרבה שאלתי אותה, “למה את עדיין שם?” והיא, היא פשוט התקרבה והתיישבה עליי. “פה זה בסדר?” שאלה. “פה זה מעולה”, השבתי, ובאותה נשימה אמרתי לה שאני חושב שהשמלה שלה מיותרת בעיניי. היא מתחילה לפשוט אותה ותוך כדי אני מוריד את המכנסיים עד לברכיים. על הדרך אני נהנה מהצחוק שלה שמפגין נוכחות נעימה באוזניי. החזה שלה זקוף, גופה צר, שערה חלק ושחור, איבר מינה צר מאוד, מה שגרם לה לקחת פיקוד על הכניסה שלי אליה, באיטיות... עד שהחיכוך הנכון נזכר להגיע; וכשהגיע, ראיתי שגם היא עודכנה על כך שהגיע כשבירכה אותו על בואו בחיוך קטן ובגניחה שברחה לה בפתאומיות מעומק גרונה עקב תופעות הלוואי של החדירה. היא הניחה את ידיה על כתפיי והחלה לעלות ולרדת. בהתחלה הרגשתי כאילו רוכבת עליי שחקנית פורנו מנוסה בעלת ניסיון רב. אבל לא עבר זמן רב עד שזה הרגיש לי כמו סקס מחאה. היא מנסה להוכיח משהו ואני לא מבין מה. תנועות גופה דרמטיות מדי, היא גונחת זיופים ועולה ויורדת בקצב לא אחיד בהגזמה.
עיניה עצומות, אני יודע שהיא מדמיינת מישהו אחר במקומי כרגע, ולא רק שזה לא מפריע לי, אני גם דואג לא להפריע לה. אני פשוט יושב שם שיכור, בוחן אותה בזמן שהיא רוכבת במערב הפרוע הפרטי שלה ורק מניח את ידיי בעדינות בצידי גופה, מנסה ללמוד את הקצב המוזר שלה בלי להפריע לה.
לא הספקתי להתלהב מהרגע הזה ומהקלות שבה זה קרה לי, ודלת הנהג נפתחה בפתאומיות. שנינו נבהלנו. היא קפצה מעליי כמו חתול מבוהל ואני מיד לבשתי את המכנסיים, מנסה לחשוב איזה פרצוף עליי לבטא ברגע כזה. כך או כך אני מעדיף להיות בכל מקום אחר כרגע ואני בטוח שכך גם רואים עליי. חברה שלה עמדה שם עצבנית וצעקה, “אני לא מאמינה שאת מזדיינת ברכב של אבא שלי, מה עובר עלייך? יש לך חבר שאוהב אותך בבית!”. זאת שהייתי איתה הרכינה את ראשה ושתקה. אני לא סגור על איך זה קרה, אבל השמלה שלה כבר הייתה עליה והיא נעמדה בחוץ. כשיצאתי מהרכב בדקתי אם כל הדברים שלי עליי ושמתי לב שהארנק שלי איננו. כנראה נפל ברכב שלה, חשבתי. נכנסתי בחזרה לרכב למרות שכבר ידוע לי שאני פחות רצוי בו כרגע. “אתה מוכן בבקשה להעיף את התחת שלך מהרכב?” פנתה אליי מועמדת לירושת הרכב בכעס והדגישה את המילה ‘בבקשה’. “נפל לי הארנק”, אמרתי בזמן שאני מושיט את היד ומפשפש ברצפת הרכב. היא אמרה משהו על משטרה ותוך כדי שמעתי משהו מתנפץ על רצפת הרכב. הפעם היא פנתה אליי בקול תקיף יותר וביקשה שאצא לה ‘בבקשה’ מהרכב. גם הפעם הדגישה את המילה. אני מחפש את הארנק באגרסיביות וחושב לעצמי שאם הייתי במקומה לא הייתי אומר ‘בבקשה’ בסיטואציה כזו... אני כבר הרבה אחרי שריקת הסיום. לפתע הרגשתי כאב קל באצבעותיי, משהו שם דקר אותי. הרמתי את מה שיש שם כדי לראות מהו הדבר שדוקר אותי, הבנתי ששברתי בטעות תמונה ממוסגרת של ההורים שלה, נראה לי... לא בטוח שאלו ההורים שלה, אבל את המסגרת מזכוכית בטוח שברתי. החזרתי במהירות את התמונה והשברים למקומם, ואת הארנק מצאתי בסוף על המושב. יצאתי מהרכב והן מיד נכנסו אליו ונסעו בלי להגיד שלום. שוב הרגשתי כאב בכף ידי. זכוכיות התמונה השבורה חתכו אותי בכמה מקומות ביד וירד לי כל כך הרבה דם... הוצאתי את המפית היחידה שהייתה לי בכיס ולחצתי איתה על הפצעים כדי לעצור את הדם. נהג מונית שעבר באזור פתח את חלונו ושאל אם אני צריך את שירותו, בלחן עממי יותר, כמובן. “אני אשמח”, אמרתי לו ונכנסתי למונית.
ריח רע של סיגריות יוצא מפתחי האוורור של המזגן.הנהג שומע מוזיקת דיכאון ושולח הודעות בנייד בזמן נהיגה. כשאנו מגיעים לרמזור הראשון הוא מנמיך את מוזיקת העצב והבוזוקי ושואל, “מה קרה?” כשהוא רואה את המפית הספוגה בדם שלי. אני יושב שם שיכור, לוחץ על פצע עם המפית ומספר לנהג את כל מה שעברתי הלילה. לא עבר הרבה זמן עד שהוא נתן לפרצוף הרציני והדואג שלו לנוח, והניח לצחוק שלו לשמש לי ככפיים במופע שלי. הוא הניח את הנייד והנמיך את מכשיר הקשר. הרגשתי שהבדידות שלו מרוצה מהרגע, והעיניים שלו הראו לי שזה בדיוק מה שהוא היה צריך. הוא לא מפסיק לצחוק ומרבה לשחרר שאלות לאוויר כדי שאמשיך לדבר, ואני, אני חי בשביל הרגעים האלו שצוחקים בגללי. כשהגענו לחנייה מתחת לבית שלי הייתי באמצע הסיפור, לכן נשארנו במונית כמה דקות נוספות שבהן אני מספר על הערב שלי והוא צוחק. “המפית שלך ספוגה בדם”, אמר ונתן לי נייר טואלט. את המפית זרקתי בתוך כוס חד פעמית שהייתה בין המושבים מקדימה.נשאר בה רק בוץ של קפה שחור. כשהתכוונתי לשאול על מחיר הנסיעה קיבלתי הודעה משקד. “איפה אתה?” כתבה. כתבתי לה שאני במונית מתחת לבית שלי. היא מיד התקשרה ואמרה לי שבדיוק סיימה לעבוד ושאבוא עם המונית לאסוף אותה אליי. משם אני לא זוכר כל כך הרבה. אני רק זוכר שאספנו אותה, וכשהגענו שוב לחנייה שמתחת לבית שלי, נהג המונית אמר לי שהנסיעה על חשבונו.
שמעתי הרבה אנשים שדיברו על היום הזה, ולא פעם יצא לי להשתתף בכמה שיחות שהתנהלו סביבו. אמרו לי שהיום הזה יפתיע גם אותי בדפיקות חזקות על הדלת, שאותן אין מצב שלא אשמע. אבל בכל פעם ששמעתי על היום הזה, גם כשהייתי מלא באנרגיות, תמיד הייתי אדיש מאוד לעניין, הרביתי לשנות נושא ולהתעסק בלהצחיק את מי שהיה סביבי. וכשלא נתנו לי לשנות נושא והמשיכו לדבר על היום הזה, תמיד חשבתי שאולי לי זה לא יקרה, או נכון יותר לומר שלא באמת השקעתי הרבה מחשבה בנושא. אולי בגלל שהיום הזה עוד לא הגיע, אולי בגלל שהייתי עסוק מדי בהנאה מופרזת, בלשתות הרבה שתייה חריפה בערבים, אולי בגלל הבחורות בלילות או הצחוקים שהעסיקו אותי במשך היום. אבל בסופו של דבר, היום הזה הפתיע גם אותי...
“הבוקר” שלי מתחיל בשעה 14:00 מרעש של שעון מעורר אכזרי במיוחד. את העיניים אני מנקה בדרך לקומקום, ממנו אני חוזר עם קפה שחור ומתיישב על אדן החלון לסיגריה. משם אני ממשיך לצחצוח שיניים ומתחיל לשיר בקול צרוד של בוקר במקלחת. אחרי המקלחת אני מתנגב מול המראה, רואה שאני עדיין תימני שחום ומגלה פצעון מעצבן שגדל לי באמצע המצח שגורם לי לשכוח לחייך עד שאני מגיע בחזרה לחדרי. שקד ישנה במיטה שלי, מחבקת את השמיכה. גופה העירום גורם לי להיות מרוצה מעצמי ולשכוח מהפצעון. אני מעיר אותה בעדינות, מתחיל להתלבש ועוזר לה למצוא את הבגדים שלה, מסמן לה שהחולצה שלה זרוקה ליד המיטה. אנחנו לא אנשים של בוקר, ככה שאנחנו לא מדברים הרבה בשעות האלו. התארגנו זריז והקפצתי אותה הביתה, בדרך המוזיקה הנעימה את אוזנינו במשך 15 דקות של שתיקה, עד שמצאנו את עצמנו בחנייה שמתחת לבית שלה. היא נישקה אותי בלחי, חייכה ואמרה שאדבר איתה מאוחר יותר. “המאוחר יותר” שלי ושל שקד מתייחס לשעות הקטנות של הלילה, מתי שמתחשק לאחד מאיתנו סקס. אנחנו יכולים להעביר גם שלושה ימים בלי לדבר בכלל, נראה לי שבחיים לא דיברתי איתה כשהיה אור בחוץ. הקשר שלנו בנוי על סקס נטו. הכרתי אותה לפני חודשיים, כשחזרתי לארץ אחרי טיול מטורף באירופה. הכרנו בבר והפכנו להיות ברירת המחדל של השני.
אני רואה שהיא חצתה את הכביש בשלום וממשיך לנסוע, מגיע לעבודה בעשר דקות איחור כרגיל, אומר שלום לעידן, ואוכל קצת זיתים ירוקים, עגבנייה ותירס, מהתוספות שאנחנו מכינים איתן את הפיצות. עידן מעדכן אותי שיש לנו משלוח לשעה חמש של חמישה מגשים שצריך לחתוך ל-12 משולשים, ומדגיש שאסור לנו לאחר. אני מסמן לו עם הראש ששמעתי. הוא משנה נושא ומספר לי שהרבה אנשים אמרו לו שהחתונה שלו ושל אחותי מלפני כמה ימים הייתה החתונה היפה והמושקעת ביותר שיצא להם לראות, ואז נעצר ושתק. הוא מביט בי לרגע, ואז אומר לי בחיוך, “אתה קולט? אני נשוי”, ושוב חוזר על המשפט “אני נשוי!” בקול רם יותר ובפרצוף של “אתה מבין מה אני אומר לך?”. אני מחייך אליו בחזרה ומספר לו שקרה לי קטע דומה כשעבדתי לפני כמה חודשים בפסטיבלים בדנמרק. המשטרה המקומית עצרה אותי שם על עבודה לא חוקית, ומצאתי את עצמי בתא קטן בלי חלונות בכלא למשך 21 שעות. בארבע השעות הראשונות המוח שלי עוד ניסה להרגיע אותי וגרם לי להיות בטוח שאחד מהחברים שלי תכף ייכנס ויגיד לי שהוא עבד עליי ונצא משם כשאנחנו מתגלגלים מצחוק. אבל ארבע שעות עברו וכלום לא קרה. המוח שלי הבין שהוא צריך להיפגש עם האמת – ורק אז הבנתי שאני בכלא! בשלב הזה גם הפרצוף שלי ביטא מבט של “אתה מבין מה אני אומר לך?” בזמן שאני חוזר על המילים האחרונות בקול רם יותר “אני בכלא!” עידן נדנד את הראש מצד לצד, אמר שרק לי זה יכול לקרות והוסיף גם גיחוך קל. הסכמתי עם דבריו בנדנוד ראש והמשכתי לספר לו על החוויה. סיפרתי לו שלפני שנכנסתי לכלא, שוטר אחד לקח אותי לחדר מיוחד, שם ביקש ממני להתפשט ולהראות לו שאין עליי שום דבר מסוכן לפני הכניסה שלי לתא. עמדתי בחדר ערום ונבוך, הסתובבתי אליו כדי שיראה שהכול תקין אצלי, וכשהשלמתי את הסיבוב ראיתי שהוא מנסה להחביא את החיוך שלו ממני. הסתכלתי עליו במבט מושפל ושאלתי אותו אם הוא נהנה לראות אנשים במצב הזה. באותו הרגע הוא שחרר את חיוכו לחופשי ואמר לי, “גבר, יש לך קעקוע של סמיילי על התחת!” שנינו צחקנו והוא נתן לי לשבת עוד רגע בחדר, לעשן סיגריה ולהירגע. עידן צחק. המשכתי לספר לו שהשוטרים באירופה הם לא האנשים הכי חכמים בעולם, רמת האנגלית שלהם גרועה משלי והתמימות שלהם משחקת תפקיד ראשי בדמותם. הספיקה לי חקירה אחת בבוקר בשביל לצאת משם עם מכתב התנצלות מממשלת דנמרק ועם חרדה חדשה משוטרים שטסה איתי גם לארץ. מאז הגוף שלי מחסיר פעימה בכל פעם שאני רואה ניידת או שוטר במדים, גם אם אני יודע שבאותו הרגע הכול בסדר ותקין אצלי. על הדרך הראיתי לעידן שתי תמונות שצילמתי ובהן רואים את השוטרים נוסעים בניידת כשהם ללא חגורות בטיחות. ציינתי שצילמתי אותם בלי שהם הבחינו ושלא באמת עשיתי משהו עם התמונות חוץ מלהראות אותם לאנשים, לצחוק על זה, ולהיות גאה בעצמי על האומץ. השיחה שלנו נקטעה כשהטלפון של עידן צלצל ואנשים חיכו לשירות בדלפק.
בדלפק עמדו שתי בחורות שחיכו לשירות. פניתי אליהן כדי לשאול איך אני יכול לעזור להן, אבל אז נכנסה אישה מבוגרת מעצבנת במיוחד, אחת כזו שחושבת שכל העולם מגיע לה. היא אפילו לא חשבה לתת “זכות קדימה” לבנות שהיו שם לפניה; אחת כזאת שיכולה לגרום לך לרצות לעזוב הכול ולברך אותה בברכת “לכי לעזאזל”, אבל בשל נחמדות יתר והפגנת כבוד לאדם המבוגר ממני, החלטתי לא להתייחס אליה והפגנתי התעלמות מוחלטת מקיומה בחנות. רק אחרי שעזרתי לבנות שברתי את הדיסטנס איתה ועזרתי גם לה. היו לה המון בקשות מעצבנות, על כל דבר היה לה מה לומר ולי, על כל דבר היה מה לענות. היא רצתה את המשולש הכי גדול במגש, עם הכי הרבה זיתים, ושאני אוסיף עליו גבינה; היא רצתה את המשולש חם, אבל לא חם מדי כדי שהיא תוכל לאכול אותו עכשיו, ואז התחרטה ורצתה שאארוז לה אותו. בשלב מסוים כמעט בירכתי אותה בלב שתקבל פעמיים מחזור החודש, אבל אז היא שילמה סוף-סוף והלכה. נשארתי שם, מוודא שהיא לא חוזרת כדי שאוכל לספר על זה לעידן. אבל עידן עדיין דיבר בטלפון והיה רציני מאוד בשיחה. בינתיים המשכתי לעבוד ולשרת אנשים. כשעידן סיים את השיחה הוא ניגש אליי ואמר לי שהשליח לא יכול להגיע היום לעבודה ושאין לו את מי להקפיץ במקומו. עקב כך הוא הפך להיות השליח, ואני הייתי צריך לעבוד בקצב של שלושה עובדים. זה היה יום מתיש במיוחד, כל היום לא אכלתי, בקושי שתיתי, לא עישנתי אפילו סיגריה אחת עד הסגירה... פשוט התרוצצתי במקום. כשנגמר היום ברחתי משם בלי לדבר יותר מדי. נסעתי הביתה מותש, הבגדים שלי מכוסים בקמח, ואין לי כוח לענות לטלפון שמצלצל כבר שעה. כשהגעתי הביתה החברים שניסו להשיג אותי כבר התייאשו והפסיקו לצלצל. נכנסתי למקלחת חמה ומשם נזרקתי על המיטה. הדלקתי סיגריה, וכשכיביתי אותה הבנתי שזה היום הזה שכל כך הרבה אנשים דיברו עליו, זה היום שהתחמקתי ממנו – היום הזה שמזהה שאין שום בחורה במיטה שלך, ושאתה לבד בחדר בסיומו של יום ארוך ומתיש; היום הזה שנכנס לך לחדר באלגנטיות ומודיע לך בגאווה שהוא הגיע, ואתה ממש לא רוצה לפגוש אותו; היום הזה שבו אתה מבין שאתה מבזבז את הזמן שלך ושאתה לא עושה כלום עם עצמך, ושאתה בעצם לא מתקדם לשום מקום... ואז אתה מתחיל לחשוב על החברים שלך, על האנשים שסביבך ביום-יום, על זה שכבר לומד לתואר, על ההוא שמשלים בגרויות, על זה שפתח עסק משלו, ועל ההוא שמבלה עכשיו בדרום אמריקה כי אבא שלו מיליונר והוא מסודר כבר שנים. אתה חושש מכך שאתה “התפוז הירוק” היחיד שנשאר על העץ, בזמן שכל התפוזים שגדלו איתך כבר כתומים ובשלים, נמצאים כל כך קרוב אליך ונראים כל כך טוב ממך. חלקם אפילו נתנו לעולם את מה שיש להם להציע, חלקם נקטפים ממש עכשיו. ורק אתה מרגיש שבזבזת זמן יקר, זמן שבו כבר יכולת לשאוב מים מהשורש, לגדול, לצבוע את עצמך בצבע שיבדיל בינך ובין העלים, למלא את המיץ שלך במתיקות, להיקטף, לגדל זרעים ולפזר אותם ברחבי הארץ, ולא להישאר התפוז הירוק והחמוץ היחיד על העץ. המחשבה שצעדת במקום כל הזמן הזה מעיקה עליך, ועל המחשבה הזו שולט האיבר היחידי בגוף שנוטה להגזים, האיבר היחידי בגוף שמרבה לחשוב על הקיצוני ביותר ומתעתע בך – המוח. הוא והמחשבה על הנושא לא ייתנו לך לישון בלילה הזה. המוח יציג לך כותרת בכתב גדול ומודגש שבה כתוב “כסף קל ומהיר”, אבל לא ייתן לך אפילו פתרון אחד מציאותי. בשלב מסוים הוא ישנה ויעלה את הכותרת “הלימודים”, ומשם תעלה ותבוא הכותרת הידועה: “מה אתה רוצה לעשות עם עצמך?”
המוח ממלא אותך בהמון שאלות שמשגעות אותך, אבל אפילו מקצוע אחד לא ידפוק לך על הגולגולת ויגיד לך: “היי אתה, תלמד אותי”. אתה מסתובב חסר אונים בתוך הראש שלך ומרגיש שאתה נשען על דברים שנוטים ליפול. כך, אחרי לילה ארוך, המוח שלי החליט לעשות “כסף קל”, ושלח אותי להמר על משחקי כדורגל. עם הרגשת הביטחון שנכחה בי באותו רגע, הגעתי למוכר עם הטופס וידעתי שאני חוזר הביתה מורווח. ככה הפסדתי את האלף שקל הראשונים, ומשם זה רק התדרדר. הפסדתי עוד חמש מאות פה, עוד שש מאות שם, עוד שישים וארבעה שקלים על לוטו, ועוד שלוש מאות ש”ח על כרטיסי גירוד. בקושי נשאר לי כסף לדלק לחזור הביתה, ובטח לא בשביל לצאת היום בערב לפאב עם חברים. יום שישי כזה שאני לא יוצא בו לא ביקר אותי מאז שנשארתי בריתוק בצבא או שסגרתי שבת. עכשיו באמת מחניק בגרון, והבנק בכל מקרה ירצה את הכסף בשביל חברת האשראי, אחרי כל השטויות שעשיתי החודש עם הכרטיס. נוסף לזה, המחשבה שרֶבֶּקָה מגיעה בעוד שבועיים לבקר אותי בארץ מגרמניה הרחוקה, מוסיפה עוד נגיעות של חנק לגרוני ומשקל על הכתפיים. אני לא יכול לאכזב את רבקה, אני צריך להראות לה את הארץ כמו שהבטחתי לה. איך אעשה זאת בלי שקל בכיס... אני יודע שהיא מתרגשת לקראת בואה לארץ. סיפרה לי שהיא רוצה לראות את ים המלח, את הכותל, את הכינרת; לבקר בתל אביב, בירושלים ובאילת, ובעיקר לראות את הים הפתוח שאין אצלה בגרמניה. אם נוסיף לזה מסיבות, פאבים, מסעדות, במיוחד אחרי שדיברנו כל כך הרבה על האוכל בארץ, מרגיש שהספונטניות הכלכלית שלי עוד תגרום לי להצטייד במצנח עקב עבודות חפירה שמתבצעות בבור הכלכלי שבאחריותי, שמעמיק מרגע לרגע. כשהייתי במדינה שלה, בסביבה שלה, ליד השפה שלה, וכשנשמתי את האוויר בגרמניה, היא זאת שהייתה שם והראתה לי את המדינה שלה. בזכותה עולה בי חיוך בכל פעם שאני חושב על זה, ומרוב הזיכרונות שצברנו הייתי צריך למחוק זיכרונות ישנים. המחשבה על כך גרמה לי לקחת עוד הלוואה מהבנק, כדי לפרגן לי קצת שקט נפשי למשך הביקור שלה.
את רבקה הכרתי בגרמניה בפסטיבל החמישי שעבדתי בו. עבדתי בדוכן של קעקועי חינה והיא עבדה בדוכן צמוד שבו מנקבים ומוכרים עגילים. בפסטיבלים האלו, המים וכל שתייה קלה אחרת לא היו באופנת השתייה שלנו ממש. אתה נושם אלכוהול, חי אלכוהול, הולך לישון עם אלכוהול ומצחצח שיניים בבוקר עם בירה. אחרי השעה תשע בכל ערב כבר אין באמת עם מי לדבר בדוכנים שלנו, כולם כבר בעולם אחר. ערב אחד בשעה תשע ורבע ראיתי את רבקה עומדת מחוץ לדוכן שלה ומעשנת סיגריה. ניגשתי אליה, אמרתי לה שלום ופשוט החזקתי את ידה. הושבתי אותה בכיסא והסברתי לה יפה שאני עושה לה קעקוע חינה. היא מיד שלחה את ידה לכיווני ואמרה שאין שום בעיה, אבל גם דאגה לסגור איתי עיסקה, אם אני מקעקע אותה, היא מקעקעת אותי. עשיתי לה על היד קעקוע חינה של ילד מצחיק עם התחת בחוץ, והיא עשתה לי קעקוע חינה של “טינקרבל הפיה”. דיברנו וצחקנו עוד כמה דקות ואז כל אחד המשיך לדרכו. אחרי שעה בערך היא חזרה לדוכן שלנו, משכה אותי מהיד, הושיבה אותי בכיסא בתוך הסטודיו שבו היא עובדת והסבירה לי יפה שהיא עושה לי פירסינג. ואני, שלא ממש בהכרה, מסכים וסוגר איתה עסקה. “את עושה לי, אני עושה לך”.
היא עשתה לי פירסינג באמצע היד. זה יצא מזעזע, לא שגרתי בעליל, די דוחה ומזוכיסטי. כשקמתי היא התיישבה בכיסא, לקחה עט, סימנה שתי נקודות על ידה והושיטה לי אותה. “עכשיו תורך”, אמרה לי. “אין מצב שאני עושה לך את זה”, אמרתי לה. היא כל כך יפה ועדינה, יש לה ידיים מטופחות, רזות וקטנות, אבל אין ספק שהיא ידעה לשכנע. אחרי שלוש שניות עשיתי את זה, והיא, היא אפילו לא צייצה. זאת הייתה חוויה שונה ומעניינת. משם הלכנו קצת והסתובבנו במתחם, דיברנו וצחקנו המון. היא הייתה הבחורה היחידה שדיברתי איתה באירופה מעל חמש דקות מבלי לנסות לשכב איתה. היה בה משהו שונה, מרשים ומעניין. אומנם התנשקנו באותו הלילה, אבל לא עשינו כלום מעבר לזה חוץ מלדבר ולצחוק. היה לי מדהים איתה, חייב לציין. בבוקר למחרת לא יצא לי לראות אותה. אני והצוות היינו מוכרחים להמשיך לפסטיבל אחר שנמצא בנורבגיה, ומשם המשכנו לעוד כמה פסטיבלים. בעקבות זאת לא ראיתי אותה קרוב לשלושה שבועות. אלו היו שלושה שבועות מדהימים של פסטיבלים מטורפים שכללו הופעות של זמרים גדולים, אנשים וחוויות מטורפות. אלכוהול בלי סוף, עשרות בחורות שביליתי איתן במיטה שלי בקרוואן, בזמן או אחרי העבודה, 21 שעות בכלא בדנמרק, 2000 קרונות דניות שהפסדתי בקזינו, נצנצים שהדבקנו על פטמות של בחורות, משטרות שעשו לנו בדיקות סמים בגלל צבע העור המושך שלי במדינה לבנה... נכנסנו להתקלח עם שמפו באגמים, שהינו במלון ברובע הסקס בהמבורג, אכלנו אוכל טוב, הסתובבנו בברים ומועדונים. מזג האוויר היה משתנה בשנייה, ולא פעם מצאנו את עצמנו מסתובבים בפסטיבל כשבוץ מגיע עד הברכיים שלנו. בנסיעות הארוכות שמענו מלא רוק, מטאל, היפ הופ, שאנטי ובוב מארלי שכיכב לא מעט ברכב. הטבע, הנופים ועוד לא מעט סיבות, גרמו לי כמעט לשכוח ממנה. ואז הגענו לפסטיבל בדרום גרמניה, בוואריה, שבו היו אלפי נאצים במקום אחד, רובם מגולחי ראש, שונאי ישראל, ואנחנו שלושה ישראלים שבטוחים שמשם אנחנו כנראה שלא נחזור.
בתוך כל הבלגן הזה ובין כל האנשים שלבושים שחור, אני רואה פרח קטן ויפה ששינה לי את כל הפסטיבל, רבקה. הפסטיבל היה מדהים בזכותה, לישון איתה בלילה, לקום איתה בבוקר, לאכול איתה, והסקס... פשוט מדהים. בלילה האחרון הפרזנו בשתייה ונכנסנו בין כל אלפי האנשים שצפו באחת מההופעות האחרונות של הפסטיבל הזה. אני ושני החברים הישראלים שעבדו איתי נעמדנו שם באמצע וצעקנו באנגלית: “אנחנו ישראלים ואנחנו עדיין בחיים!” תוך כדי שאנחנו צוחקים בהגזמה. רבקה וחברות שלה עמדו מאחורינו והחזיקו את הבטן מרוב צחוק ממושך... ומשם... משם סידרתי שאני אהיה עם רבקה בכל הפסטיבלים שנשארו. בין לבין, כשלא היינו ביחד, היינו מדברים שעות בנייד. אולי זה מסביר למה חיכה לי בארץ חשבון טלפון של 18 אלף שקל...
שעה ועשרים וארבע דקות עברו, המוח שלי שוב נכנס לתמונה והתחיל להגזים ולהציף אותי במחשבות. "היא לא תבוא, אתה סתם מחכה עם פרחים ביד בשדה..." כך הדהד במוחי. כל אחד שנכנס במעבר לארץ מקפיץ לי את הלב, אולי זאת היא? פתאום מבין כל האנשים אני רואה אותה. הרגשתי קצת מובך ולא ידעתי איך להחזיק את הפרחים ביד ולהיראות בסדר. היא קלטה אותי והחיוך שלה עזר למבוכה שלי להיעלם, היא השאירה את המזוודה שלה מאחור ורצה אליי. הרגשתי המאושר באדם. חיבקתי אותה חזק והתחלנו להתנשק שם במשך דקות ארוכות. משם המשכנו לדירה ששכרתי לכבודה ברחובות, ממש ליד הקניון, דירה די מלחיצה. הייתה בה מראה ענקית באמצע הסלון והמסגרת שלה הסגירה את העובדה שהיא עתיקה. היו בה רעשי דירה בלי שום הסבר הגיוני, דלתות שנסגרות לבד בלי חלון פתוח שיצדיק זאת... בכל מקרה, זה לא סיפור מפחיד אז אל תצפו לשמוע על רוחות רפאים וכדומה.
האושר שקורן מתוך הבחורה הזו הופך את כל מה שמסביב לתפאורה. ישבנו כל הלילה ודיברנו, יותר נכון היא דיברה ואני גמגמתי באנגלית. לימדתי אותה מילים בעברית ואפילו לימדתי אותה טקסט שלם שהמצאתי לכבודה. היא תמיד דאגה לדקלם אותו לאנשים זרים ברחוב: “שלום, אני רבקה, אני רעבה, יש לכם חזיר? אם אין, תביא לי ג’חנון, אין ג’חנון? יאללה ביי, שבת שלום”. בכל פעם שהיא אמרה את זה החזקנו את הבטן מרוב צחוק. היא, כאמור, רצתה לראות את כל הארץ, ולפני שהיא באה ישבתי ימים והכנתי רשימה ארוכה של כל המקומות שאני חייב לקחת אותה אליהם. אבל היה לנו קצת קשה לצאת מהמיטה בלילות ויותר קשה לקום בבקרים. גם התקופה הנוכחית לא הייתה לטובתנו ממש. “עמוד ענן” הגיע. ישבנו הרבה ודיברנו על המצב בארץ. מצד אחד הרגשתי טוב על שהבאתי מישהי שתראה את כל מה אנחנו עוברים, ומצד שני לא רציתי שהמצב יהרוס לה את הביקור שלה בארץ. גם ככה הקיץ כבר לא איתנו, בלילה ממש קר ובבוקר יורד גשם מדי פעם. ובכל זאת, את הים היא ממש רצתה לראות, אז בוקר אחד נסענו לחוף בראשון לציון. עיניה נפערו מהתרגשות כשהגענו והחיוך שלה לא ירד מפניה. היא פתחה את הדלת ורצה אל הים למרות הקור, נעמדה והביטה קדימה לכיוון האין-סוף של הים. הגלים הגיעו לה עד הברכיים, אני עומד שם מאחורה ובורח מהגלים. הבטתי בה דקות ארוכות. האושר שלה גרם לי לקפל את המכנסיים עד לברך ולהיכנס אחריה. אני עומד איתה שם ומחבק אותה מאחור. הים נראה לי קצת שונה פתאום כשאני איתה. היא גרמה לי להסתכל על הים שלנו אחרת. ואז נשמעה אזעקה. האנשים המעטים שהיו בחוף התחילו לרוץ, ובלי לומר מילה הצבעתי לכיוון השמים. ראינו ביחד משהו נופל מהשמיים אל תוך הים ומתפוצץ שם. היא הסתובבה אליי ושאלה אותי, “מה לעזאזל קרה כאן עכשיו?!” חזרנו אל החוף שהיה מלא בזבל פלסטיק לאכזבתי, מצאתי קשית שהייתה זרוקה שם וציירתי את מפת הארץ על החול. סימנתי בה איפה אנחנו נמצאים ומיקמתי את עזה. כך הסברתי לה מה קרה עכשיו. עיניה שוב נפערו ופיה נסגר, הרגשתי שהלב שלה פועם חזק. היא הביטה בי המומה ושאלה אותי למה אנחנו לא רצים או עושים משהו. לא עניתי, שתקתי והבטתי למטה. כל מה שחשבתי באותו הרגע היה מה אעשה אם יקרה לה משהו... בטח אשתגע. “עדן פשוט עמד שם ולא רץ לשום מקום, הוא הפגין ביטחון, אז הרגשתי בטוחה לידו”, אמרה לאימא שלי ולדודים שלי כשקפצנו לבקר אחרי המקרה. ראיתי על אימא שלי את הדאגה בעיניים, אז חייכתי חיוך קטן בשביל להראות לה שהכול בסדר. משם נסענו לקניות וחזרנו לדירה. בדרך הגברתי את המוזיקה כדי שלא נשמע אזעקות. פחדתי עליה, השקט הנפשי שלה היה חשוב לי.
כשהגענו לדירה הורדתי את החולצה והתחלתי להכין לנו אוכל. בזמן שחתכתי לנו כמה ירקות שמעתי צחקוק קל מאחוריי שהלך והפך לצחוק ארוך ומתמשך. כשהסתובבתי ראיתי אותה ערומה, דגל ישראל ענק כרוך סביב צווארה. אני לא ממש יודע מה אהבתי יותר, את העובדה שהיא ערומה מולי או את העובדה שדגל ישראל קשור עליה. בכל מקרה, ויתרנו על האוכל ותוך רגע קפצנו למיטה. שקד התקשרה כמה פעמים באותו הלילה אבל לא ממש יכולתי לענות. היא ממש התעצבנה כי בקושי הייתי זמין בשבילה בימים האחרונים. בבוקר אני ורבקה ביקרנו באחד האתרים בארץ. שקד התקשרה שוב, ושוב לא באמת יכולתי לדבר איתה. אפילו להודעות ששלחה עניתי בדיליי. היא כתבה לי שלא אכפת לה שאני עם ה’גרמנית מחמד’ הזאת, ושהיא רוצה שאני אקפוץ לבקר אותה. לא הבטחתי לה כלום אבל שמרתי על סטטוס פתוח ללילה הקרוב. עוד באותו היום לקחתי את רבקה לים המלח. אי אפשר להסביר את ההתלהבות שבערה בה בכל פעם שראתה עץ דקל או גמלים וחיות אחרות בדרך. היא צילמה כל דבר אפשרי. הגענו לים המלח. אגם באמצע המדבר, הכול שומם מסביב, השמש קשוחה מדי, מבעירה את עורנו, ואנשים מרחפים על המים. הסברתי לה לא לגעת בעיניים, לא לרוץ לים ולא לקפוץ, ושתיכנס למים לאט. “תשחררי את הגוף שלך והים יחזיק אותך בעצמו, את תצופי על המים ותרגישי שאינך יכולה לטבוע”, אמרתי לה. היא לא הבינה אותי עד שנכנסה, הופתעה לגלות שהיא צפה על המים, ואני לצידה. היא לא הפסיקה לצחוק ולא הצליחה להסביר את ההרגשה. העברנו שם שעות ארוכות, וכשהמלח התייבש על גופנו והבגדים נעשו קשים, החלטנו לחזור. הערב ירד במהלך הנסיעה, רבקה נשענה לאחור ונרדמה במושב לידי בפה פתוח. הייתי מאושר מהיום הזה וגאה בעצמי על שיצאנו מהמיטה לטייל. בדרך עופר ולירן התקשרו ואמרו שהם רוצים לצאת היום. שמחתי לחזור לעברית אחרי יום שלם של אנגלית משובשת מצידי. אהבתי את זה שאני יודע לדבר בשפה שהיא לא תבין גם אם היא תתעורר. לא פעם יצא לי להרגיש לידה כמו הורים שמשחילים מילים בשפה שהילד לא מבין. הסברתי להם על המצב עם שקד וציינתי שרבקה עייפה מאוד. סיכמנו שיש סיכוי שאצא איתם לבד היום ולאחר מכן אקפוץ לבקר את שקד. כשהגענו לדירה רבקה נכנסה להתקלח ומשם עברה למיטה. אמרתי לה שחברים שלי לוחצים עליי לצאת.
התארגנתי ויצאתי איתם. שתיתי המון אלכוהול בזמן קצר ומשם נסעתי לשקד. בהתחלה היה לי מאוד קשה לשבת שם שיכור בזמן שהיא מטיפה לי על זה שאני לא מדבר איתה ולא עונה לה... עצרתי אותה ואמרתי לה שאני כאן עכשיו. היא שתקה וקירבה את שפתיה לשפתיי, משם הכול המשיך במהירות. החולצה עפה לרצפה, שנינו מורידים את המכנסיים בזמן שאנחנו מתנשקים, הכלבים שלה נובחים עלינו ולא אכפת לנו מכלום, היא גונחת חזק, כמעט צועקת, אנחנו מתהפכים, עומדים ויושבים, והכל בקצב מהיר... היא מחזיקה אותי חזק, מצמידה אותי אליה, ממקמת את אצבעותיה בגב העליון שלי ומתחילה לשרוט את גבי בכל אורכו בכוונה, מעלימה את תחושת הצמרמורת הנעימה שחשתי מאצבעותיה לפני כן. הרגשתי את הרוח נוגעת לי בפצע, אך הכאב לא הפריע לי כמו המחשבה על איך אני מסביר את השריטות האלו לרבקה... נתקעתי במחשבה הזו כל שהותי שם וגם בדרכי חזרה לדירה. כשחזרתי לדירה התגנבתי בשקט למיטה וחיבקתי את רבקה כשהיא עם הגב אליי. היא החזיקה את היד שלי צמוד לחזה שלה והמשיכה לישון. נישקתי אותה בגבה ונרדמתי ברגע. בבוקר התעוררתי לבדי, חיפשתי אותה בכל חדר בדירה, בדקתי בחצר ואפילו ברחוב. אלו היו שעתיים ארוכות שבהן חשבתי על מה שקרה אתמול. הנחתי שהיא כועסת, אבל כשחזרה היא נכנסה מאושרת. סיפרה לי על הטיול שעשתה ואמרה שלא רצתה להעיר אותי כי ישנתי חזק. לבנה ענקית ירדה מליבי. היא אמרה שהיא ממש רעבה וחיכתה שאני אקום ושנלך לאכול ביחד. נסענו לאחת המסעדות הטובות באזור והזמנתי כל דבר אפשרי מהתפריט. היא חתכה חתיכה מהפיתה שהייתה בסלסילה בינינו וניגבה איתה חומוס, אבל לא ממש אהבה את המרקם שלו. כשאחזה בחצי השני של הפיתה, הפיתה נפתחה בידיה. רבקה הביטה בה כאילו גילתה משהו חדש. “תראה, זה לחם ממש מגניב. אפשר להכניס את האוכל לתוכו”, אמרה. באותו הרגע אני וכל מי שישב מסביב צחק. היא ישבה שם נבוכה ושאלה אותי איך זה שהלחם הזה עדיין לא הגיע לגרמניה... ואז מבין כל הצחוק מסביב נשמעה אזעקה. רבקה ישבה מולי ושאלה אותי בעיניה, “מה עושים?” מבלי להוציא מילה אחת מהפה. מלצר כיוון את כולם לחדר המדרגות ואנחנו הלכנו אחריו. הצטופפנו הרבה אנשים בחדר מדרגות קטן שהצפיפות בו מחבקת מכל כיוון. רבקה מביטה על כל האנשים מסביב, חלקם לחוצים, חלקם צוחקים, חלקם מחובקים, חלקם עצבניים, והיא שם בינינו, לא מבינה מילה. ראיתי את התסכול בעיניה, חייכתי לה והיא חזרה לחייך. לאחר כמה שניות היא ראתה שכולם חוזרים לחייהם כאילו לא קרה דבר. “איך אפשר לחיות ככה?” שאלה. מיד חשבתי שאם אנחנו נישאר בתסכול הזה וניתן לזה להשפיע לנו על הרגע הזה, אנחנו בעצם נותנים סיפוק לאותו אדם ששלח את הטיל מעזה. מבלי לדבר על זה יותר הזמנתי חשבון ועל בטן מלאה נסענו ליפו. בתים עתיקים מימין ומשמאל, העיניים המסוקרנות שלה רצות ומנסות לתפוס כל נוף בדרך. עצרנו ועישנו סיגריה מול הים הלא רגוע, גלים הכו בחוזקה על המזח. שנינו בורחים מטיפות המים שעפות באוויר ושוב היא גורמת לי להביט על המדינה שלי אחרת. היא מחזיקה לי את היד ואנו מתחילים לרקוד שם בין טיפות המים שבאוויר כאילו איש אינו רואה. בכל כמה דקות אחד מהגלים פוגע בחוזקה במזח, כבר קשה למצוא חלקים יבשים בבגדינו, אנחנו רוקדים מחובקים וצוחקים בקול. זהו אחד הרגעים שבחרתי לזכור לנצח, זיכרון קטן שיגרום לי לחייך בכל שלב בחיים.
אחרי חודשיים מדהימים איתה, הגענו לשעות האחרונות שלפני הטיסה שלה חזרה. היא ארזה מזוודה ונכנסה להתקלח, יצאה לבושה בתחתונים ובחזייה מתחרה שחורה. לרגליה היו צמידים מתחרה תואמת, מהם יצאו רצועות שחורות דקות שהתחברו לתחתונים. את כפות רגליה אחזו נעלי עקב גבוהות וסקסיות. היא פשטה את חולצתי ודחפה אותי למיטה. בחיים לא אשכח את הסקס האחרון הזה איתה, הוא היה עוצמתי ומלווה ברגש כבד. אני זוכר כל חלק מהגוף שלה, את מבנה האגן הרזה שלה, את החזה הקטן עם הפטמות הבולטות, את העיניים היפות שלה שהביטו בי כשירדה לי. הצחוק שלה חרוט לי בזיכרון ואיתו היופי האירופי המרשים שלה... בחיים לא אשכח את הרגע שבו עלתה למטוס. נסעתי חזרה הביתה והרגשתי שמשהו כבד יושב לי על הלב, הרגשת ריקנות ועצב. העברתי כל כך הרבה שירים ולא הצלחתי להיסגר על שיר שבאמת בא לי לשמוע.
במחצית הדרך עצרתי לקנות סיגריות בחנות הנוחות בתחנת הדלק. ברגע שנכנסתי ראיתי את קרן עומדת שם בתור בין הלקוחות. מבלי לחשוב יותר מדי נעמדתי מאחוריה, אמרתי לה שלום ושהיא חייבת לשמוע סיפור. עיניה נפערו בהפתעה כשראתה אותי. סיפרתי לה על הערב שבו בילינו בפאב, חסכתי ממנה פרטים על הבחורות שהיו שם בסיפור האמיתי ובמקומם הכנסתי לסיפור חברים. אמרתי לה שהייתי שיכור וששברתי בטעות תמונה של ההורים של חבר כשחיפשתי את הארנק שלי שנפל ברכב, מה שגרם לי לשלושה חתכים באצבעות; “וכשהכנסתי את היד לכיס מצאתי מפית שאיתה עצרתי את הדם, ורק כשהגעתי הביתה נזכרתי שעל המפית הזו היה את המספר שלך, אבל לפחות לא שכחתי שקוראים לך קרן”, אמרתי לה עם קריצה קטנה ובחצי חיוך מובך. “איבדתי את המספר שלך וזאת הסיבה האמיתית שלא התקשרתי אליך, אם יצא לך לתהות לגבי זה. חיכיתי לרגע שאפגוש אותך שוב”, אמרתי. היא חייכה ושאלה אם הכול בסדר איתי... לא קשה לראות שאני לא הבן אדם הכי שמח כרגע. “סתם יום ארוך”, השבתי לה והוספתי שאשמח לחברה אם בא לה לעשות משהו עכשיו. במבט של “חסר לך שתאכזב אותי שוב” היא
