הנשים בחייו

"אהבות גדועות שטבועות בנפשו כאוניות במצולות, צפו ועלו בראשו ללא קול. כעגבן מזדקן שמבכה את גבריותו שיורדת לטמיון, אלון בכה על אהובותיו. העננים שמאיימים להציף עולם על יושביו התנגחו בתוכו ברעם. הצעירה זירזה את צעדיה, והוא צעד אחריה בתקווה ששר הגורלות לא ינפץ את חלומותיה כפי שניפץ את חלומותיו. במהירות הוא חצה אחריה את הגשר ושב להפציר בעצמו כי עליו לתת אמון באישה כלשהי, מפני שלמעט איריס, הנשים שאהב היו נאמנות לו. ליתר דיוק, הוא זה שהפר את אמונן. מאידך, כל מי שנבגד מאבד פרופורציה, והוא חרד שכל אישה שיאהב, תבגוד בו. טראומה שהוא חייב להתגבר עליה ולתפוס בת זוג בלי דיחוי, אחרת ימשיך לעבור מאישה לאישה בלי שהאהבה תשתרש בו."

מאז ומעולם, האהבה הייתה סוד שעליו לפענח. פרשיית אהבה עם אשת איש לא רק שהובילה את אלון אלדן לגירושים מאשתו, אלא גם לשינוי קיצוני בהשקפת עולמו. לאחר מכן, חשב שמצא שוב את האושר כשנישא לאישה צעירה ממנו בשנים. אך המציאות הכתה בו שוב.
הנשים שאהב והציפיות שלו מהן, מעצמו ומהחיים, סתרו זו את זו.
בחיפוש נואש אחר זוגיות חדשה, הוא ידע נשים רבות, אבל לבסוף, אהבה בלתי נתפסת דחפה אותו לעבר הלא נודע.

בספרו השני, שמשון אבגיל טווה ביד אומן, מתוך המציאות הגועשת בארץ שמתקיימת תחת מלחמות ואיום הכחדה תמידי, עלילה נוגעת ללב על אנשים כמהים לאהבה, שמתגלגלים בשדות תקווה אינסופיים.

1
לראשונה הוא ידע אישה בחייו, במקום ובזמן לא צפוי. אלון אלדן
נחשף לאהבה הקושרת גבר לאישה, אותה אהבה שהגברים תמיד חותרים לחשוף מחדש, כאשר סטודנטית בשם איילת קזז התמסרה לו. הכול החל כשחברו בהשתלמות הצבאית ניקו הזמין אותו לחתונה של בת דודתו. ניקו הפציר בו בהומור הירושלמי שלו, שלחייל קרבי אסור להחמיץ הזדמנות להכיר מישהי כמו אחת משבע אחייניותיו 'המדליקות'. הוא התגרה בו מפני שהיה בטוח שאלון השמרן לא יפלרטט עם אחייניותיו בלי מחויבות, וטעה.
החתונה התקיימה בירושלים, במבנה מנדטורי רחב ידיים, מצופה אבן, מרוצף בשיש אדום מהרי אורל עם חלונות מקומרים וגזוזטרה מעוגלת. האורחים המבוגרים לבשו בגדים מסורתיים וענדו תכשיטים מכסף. הצעירים התהדרו בחליפות ובנעלי עור שחורות. ניקו הצביע על סבו ועל אביו שקיפצו על הבמה המאולתרת, מדלגים כאיילים מקצה לקצה. לדבריו, חרף גילם, שניהם מסוגלים לשתות כרבע חבית יין בלי להניד עפעף.
"האלכוהול לא משפיע עליהם?"
"בכלל לא. אתה יודע, החתן מבוגר מהכלה בארבע עשרה שנים. הוריו אמידים מאוד, וכמו שאומרים, כסף קונה לבבות."
"אחי רפי אומר שלא ניתן לקנות אהבה בכסף."
“אחיך חי בסרט. מי יכול לקבוע מהי אהבה? אם ניתן לשלוש בחורות לבחור בין צעירים תפרנים לבין מבוגרים עשירים, במי לדעתך הן יבחרו?"
“בעשירים?"
“איזו שאלה! תשמע, זה קורה גם להפך. אני לא שוביניסט אבל ככה זה בחיים. אלון, בוא נזיז את העצמות..."
“עם רגליים שמאליות כמו שלי אני אעשה רק בושות."
“אחי, כל ההפסד שלך!" אמר ניקו ופנה ללכת לעבר הצעירות שהיו לבושות בשמלות מהודקות, בעלות מחשוף עמוק שישבו בדריכות ליד רחבת הריקודים, ממתינות למחזרים.
ניקו הקים אחת מהן והם רקדו עד שהמוזיקה התחלפה. מתנשף, רץ לשולחן, גמע עוד כוס יין וחזר לרחבה. הפעם לא הזמין אף אחת, אלא עלה על הבמה, נטל את המיקרופון ופתח בשיר עממי בליווי התזמורת הקווקזית. קולו הצלול שִלהב את האורחים שעודדו אותו במחיאות כפיים.
“איזה קול בוקע מגרונו של הבחור הזה!" התפעל אלון באוזניה של אחת מהאחייניות שהתיישבה לידו.
“יש לו קול של זמיר."
“הוא כישרוני הבחור..." אמר אלון, "איך קוראים לך?"
“איילת קזז," ענתה, "ולך?"
“אלון אלדן... אוחיון במקור."
“עברתם לאלדן, זה שם יפה. אבל אתה נראה מה זה 'יורם' אשכנזי..." צחקה.
מכיוון ששמע מספיק הערות מהסוג הזה, שתק. אלון ידע עד כמה קשה לשנות דעה על המוצא ועל המראה. איילת התנצלה על כך שדיברה באופן כללי, מפני שההכללה גורמת לעוולה. בהעבירה נושא, השתעלה קלות והציצה לצדדים כשהיא מעירה שבסיום שנת הלימודים הזאת, היא נוסעת לניו יורק. אלון, שהבחין במבטיה, התערב בדבריה, "את מחכה למישהו?"
“אני לא מחכה לאף אחד," התגוננה איילת ונחיריה רטטו בהגניבה עוד הצצה לעבר קרוביה, "למה אתה שואל? יש לך חברה?"
“לא... אין לי," השיב.
איילת שלגמה כוס יין, הפכה נינוחה יותר וסיפרה שהיא מתגוררת במעונות הסטודנטים, וכי בסוף הסמסטר הזה היא תקבל תואר ראשון במדעי הרוח.
חיוכו התרחב והוא החמיא לה שהיא צעירה חכמה.
“היי חייל, אני לא כל כך צעירה. בת כמה אני נראית לך?"
“תשע עשרה..." זרק ניחוש זהיר.
“תודה על המחמאה, תוסיף לזה עוד שלוש שנים!" פקחה את עיניה בגאווה, "בניו יורק, אני אמורה להצטרף למישהו שאני נמצאת איתו בקשר. תבין, זה לא היה שידוך רשמי. פשוט הכירו בינינו כשהוא ביקר באוניברסיטה."
גופה המלא, שערה השחור, הארוך, ועיניה החומות ששלהבת הנעורים עדיין בוערת בהן, סחפו את אלון. הוא הזמין את איילת לרקוד בתקווה שרגליו לא יכשילו אותו. חום עז זרם מגופה לגופו. צלילי 'עגור הזהב' עוררו בהם תחושות שמתעוררות בגבר ואישה בריקוד 'סלואו'. המוזיקה התנגנה בנעימות עד שזמר אורח בגילופין עלה על הבמה ופתח בשירה עליזה שדרבנה את איילת לפתל את גופה בקלילות. אלון התנועע כאילו יצקו עופרת בנעליו. הזמר השתוי שזייף, הורד מהבמה והאורות עומעמו. נשימותיו של אלון הואטו כשאימץ אותה לחזה שלו על רקע הנעימה 'הים המכושף'. שלושה שירים רקדו, ובסיומם איילת מיהרה להתנתק ממנו.
“אני חייבת לזוז אחרת אפסיד את האוטובוס האחרון."
מחוגי שעונו הזרחני הצביעו על השעה עשר בערב, והוא ביקש ללוות אותה. איילת טענה שהנסיעה למעונות הסטודנטים לוקחת כמחצית השעה, ותהתה, מתי הוא צריך לחזור לבסיסו. אלון השיב שהוא חופשי עד יום המוחרת בצוהריים. איילת הנהנה, וקבעה להיפגש איתו בתחנת אגד המצויה בצד שמאל מהיציאה של האולם, במורד הרחוב.
ניקו חברו שהיה מצוי באטמוספרה אחרת, הזהיר אותו בלשון כבדה שאיילת בתולה.
“אתה באמת חושב שהיא עדיין..."
“חד משמעית כן. איילת ממוצא קווקזי, שכחת?" נזף בו בחיבה, וכשפני חברו נפלו, הוסיף, "אתה יודע מה, במחשבה שנייה, שווה לנסות. יש רק בעיה אחת, היא בקשר עם איזה דוקטור שמתגורר בניו יורק..." חייך ושלח את אלון לדרכו בקריצת עין רבת משמעות.
איילת לא חיכתה לו. היא עלתה לאוטובוס מהדלת האחורית, שילמה לקופאי וניגשה למושבים הקדמיים. אלון רץ אחריה, ולפני שהדלת המתקפלת נסגרה, השתחל פנימה והתיישב לידה. איילת תירצה ביובש שהאוטובוס עמד לנסוע. חרף הידיעה שרצתה לברוח ממנו, הוא חייך וגחן מעליה כדי להרים את חלון הגיליוטינה. האורות ברחובותיה של ירושלים היו כבויים, ורק הבתים שעל הפסגות נצצו כיהלומים. ביראת קודש נשם מרוחותיה כשחלפו על פני הר הבית והעיר העתיקה שמעבר לה ברושים עקלקלים כמו בציורי שגאל. הסמטאות הצרות העלו בדמיונו זיכרונות מהעיר שנכתשה אין ספור פעמים ממלחמות. בסערת רגשות, שלח יד לחבקה, וכתפה של איילת התקשחה. בפנים חתומות ישבה זקופה ולא אמרה דבר עד לשער המעונות. “כחובש כיפה, אינך נוהג בצניעות..." עקצה אותו בהסירה את זרועו מעל כתפה.
“אני דתי, אבל לא נזיר."
“שמתי לב לזה..." אמרה איילת וקמה לרדת מהאוטובוס.
מאז ומתמיד אלון אלדן חפר בשאלה, האם אי פעם הוא יפענח את 'הסוד המשותף' שיש לנשים עם החיים? אותו סוד שכמעט כל אישה התברכה בו. בלכתם בפרוזדור הארוך של המעונות הוא ביקש לשתות. איילת נעמדה והישירה אליו מבט, מתלבטת אם להזמין אותו לחדרה, ומשהחזיר לה מבט של 'אין לך מה לדאוג,’ נענתה לו.
ריח בושם חזק נדף בחדרה כפי שבדרך כלל נודף בחדריהן של נשים. מול הארון היה חלון מרובע ומתחתיו שידה חוצצת בין שתי מיטות. בסיבוב כפתור הדליקה רדיו ישן שהשמיע נעימות לילה שקטות. היא הציעה לו להעיף מבט בנוף כי אין עיר כירושלים.
איילת צדקה. עיר הקודש הפנטה אותו. ברקיע הסגלגל בלטו מגדל דוד המלך, חומת הר הבית וצריחי הכנסיות ומסגדים. פנסי הכביש הבזיקו אלומות אור לתוככי הוואדיות מאירות דמויות חצובות בסלע. איילת העמידה לידו שרפרף והניחה מעליו קנקן לימונדה וכוס, נטלה כותנת לילה והלכה להחליף בגדים בשירותים. בצאתה, צחקה שהכותונת הילדותית נוחה לה. בהתיישבה מולו על מיטת חברתה לחדר, העבירה ביקורת על הממשלה שאינה עושה דבר להשגת שלום. בלהט, ביקרה את מדיניות הסטטוס־קוו בטענה שגולדה מאיר וחבריה לממשלה לא טורחים לסכל את המלחמה הבאה.
אלון, שניסה לפייס את דעתה, עבר לשבת לידה וליטף את שערה.
“מה אתה עושה?" שאלה, מרחיקה את ידו.
“יש לך שיער רך," אמר בקול צרוד, "בשביל מה לקחת ללב דברים שאין לנו השפעה עליהם?"
“אתה טועה. יש לנו השפעה על מה שקובע את גורלנו... הֵי, הידיים שלך פעילות מאוד!"
“איילת, יש לי כוונות טובות."
“חייל שלי, אני יודעת לקרוא עיניים ועיניך זוממות מאוד. אני בטוחה שכוונותיך טובות לך!" צחקה, מסירה את ידו מעל ראשה.
מצטרף לצחוקה, הבטיח שבעוד רגע ילך. במקום זה האריך את שהותו ונימק מדוע אסור למסור שטחים, שלפי הכתובים והממצאים הארכיאולוגיים, שייכים ליהודים. איילת טענה שיש גם מממצאים מהתקופה המוסלמית. אלון רצה לעשות סדר בתקופות ההיסטוריות, אבל העדיף להניח לה לטעון ככל העולה על רוחה.
“הֵי חייל, אתה שתוי ושתויים לא עומדים במילתם," התנערה מידו שגלשה לעמוד שדרתה.
“אני מסוחרר ממך... ולא מהיין ששתיתי בחתונה," נטל את כף ידה הרובצת בחיקה והצמידה לליבו.
“יש לך לשון חבל על הזמן!" משכה ממנו את ידה תוך שהיא משמיעה בהתגרות, כי אחת מחברותיה התאהבה בצעיר ערבי ממזרח ירושלים.
אלון כמעט ופלט 'שמחת זקנתי', ובמקום זאת מלמל שחברתה עוד תצטער על כך שהרחיקה לכת.
“היי חייל חמוד, אתה חושב שאני שמאלנית נאיבית, אה?" שאלה תוך כדי מאבק בידיו הממששות.
“לדעתי חשיבתך טהורה מדי. איילת, לאף צד אסור להיסחף לקיצוניות, ובשביל לעשות שלום צריך שני צדדים."
“אוקיי, אתה מתחיל להתקרב לראש שלי וזה מוצא חן בעיניי."
“את מצאת חן בעיניי מההתחלה."
“אמרתי לך שיש לך לשון חבל על הזמן, אבל נחמד שאמרת את זה..." נצרד קולה, ובאופן מפתיע התכופפה לפנים ונישקה אותו. ניכר היה בפניה של איילת שהיא נמשכת אליו.
"מהרגע הראשון נדלקתי עלייך..." התנשם עמוקות, אוחז בה בשתי ידיו.
“תשמע, אתה גם דיפלומט וגם חרמן נורא! נכון שאני מעופפת קצת מהיין אבל אני שולטת בעצמי. אומנם אתה בחור 'מדליק', אך אל תאבד שליטה. אם אנחנו כבר מדברים בגלוי, אתם הדתיים די גזענים..."
“לא כל מי שחובש כיפה הוא גזען!" קרא במחאה, "מסוכן לבטוח באויב שחותר להכחיד אותנו. זה הכול."
“אבל אם לא נלך לקראתם, זה יוביל לעוד מלחמה ומי יודע איך היא תסתיים בפעם הבאה..."
“השלום, כפי שאת רואה אותו, עשוי לסכן את קיומנו," עמד על שלו, ואצבעותיו תרות אחר אבזם חזייתה.
“עזוב את החזייה שלי! הבטחת להתנהג יפה, אז יקירי, בוא נמשיך באקטואליה. שלום כזה חייב להיות מגובה בביטחונות. אתה בטח יודע..." פתחה בהרצאה פוליטית תוך כדי שהיא מתחמקת ממגעו, מחזיקה את תשוקתו על הסף.
נתון לחסדיה, התנשף כינשוף וידו גלשה מטה, מלטפת את בטנה. איילת הרחיקה את ידו בקריאה שהיא לא סובלת שנוגעים לה בבטן, ואלון נזכר בחתולת הרחוב שמדי פעם נהג להאכיל, שאף היא לא סבלה שמלטפים לה את הבטן. כמו קולות הברושים שמתנועעים במורד, קולה התעבה במחאה על התנהגותם של הישראלים שפוחדים לעשות שלום ופוחדים לחיות עם הערבים. עושים הכול כדי להישאר 'אירופאים' ורק לא להיטמע בתרבות המזרחית.
מגע ידו חש ברעדים שעברו בגופה והדבר דרבן אותו לדבר אליה בערגה, מודע לכך שככל שהוא מניח לה לדבר פוליטיקה, עד כמה שזה יישמע מוזר, תאוותה גואה. לבסוף, בלי להתאפק עוד, כרך את ידיו סביבה, הצמיד את שפתיו לשפתיה והופתע כשהיא חיככה את לשונה בלשונו.
איילת נשכבה תחתיו בעיניים עצומות, וידיה עונבות את צווארו. מרגע לרגע מגעיהם נהיו תובעניים יותר. בה בעת הסיר את מדיו, חלץ את נעליו, הפשיל מעליה את הכותונת שלה, וגהר מעליה בכל כובד משקל גופו.
"תפסיק, אתה מכאיב לי!" צעקה והדפה אותו לאחור. "אל תיגע בי!"
דקה ארוכה הסתכל עליה מובך. המגע המיני הראשון שלו היה רחוק ממה שהוא דמיין לעצמו. איילת התכדרה בתוכה כקיפוד והתייפחה. אלון המאוכזב נזכר באזהרתו של ניקו, שהיא בתולה חרף גילה המאוחר. התייפחויותיה סיפקו לו את התשובה, והוא ניסה לדבר אל ליבה, אך איילת הציצה אליו בכעס, התכסתה בשמיכה והתהפכה על צידה, פולטת שוב, שיקום וילך.
אלון החליק מהמיטה, אסף את נעליו ואת המדים שלו מהרצפה, וטעון אשמה, שמע אותה נאנקת בבכי.
“אל תדליק אור!" קראה.
לפני צאתו החוצה, הבטיח לה שינצור בליבו את מה שקרה ביניהם, ובתנועת יד רועדת היא זרזה אותו ללכת.
בחוץ, שחר כחלחל, עטוף ערפילים קיבל את פניו.
ארבע פעמים טלפן אלון למעונות הסטודנטים בלי הצלחה ליצור איתה קשר, ובצלצול החמישי איילת ענתה לו בטון קר ובמשפט קצר שלא יתקשר אליה יותר, וניתקה.
אחרי טקס סיום קורס חובשים קרביים, הוא נסע ללון אצל ניקו, המתגורר סמוך לרחוב 'עץ חיים' בירושלים. בבוקר, פיצוץ אדיר זעזע את העולם. אלון קפץ על רגליו ורץ עם ניקו למרפסת לצפות בכבאיות ובאמבולנסים שצפירותיהם החרישו אוזניים. ברדיו שמעו כי טרוריסט פלסטיני פוצץ מכונית תופת בשוק מחנה יהודה שאותה שעה המה בקונים. בהתפוצצות נהרגו שניים עשר אנשים ונפצעו עשרות. בגלל המהומה שהשתוללה בחוץ, אביו של ניקו סגר את חלון המרפסת.
בשובם לחדר ניקו סיפר שאיילת, אחייניתו, נסעה לאמריקה להינשא לאיזה דוקטור בתורת הקוונטים.
“שיהיה לה בהצלחה," אמר אלון.
“תגיד, בערב ההוא שליווית אותה לאוניברסיטה, היה משהו ביניכם?"
“אחי, לא היה כלום. צדקת, היא בתולה הרמטית!" ענה אלון את התשובה שניקו רצה לשמוע.
“אמרתי לך!" קרא מרוצה, "יש סיכוי שיציבו אותי במעוזים בתעלה סואץ. איפה אתה תהיה מוצב?"
“אני עוד לא יודע, כנראה בבסיס חיפה. אני רק מקווה שייצא לנו להיפגש בהשתלמות חובשים בעוד כארבעה חודשים," אמר אלון, בלי להעלות על דעתו שהם ישובו להיפגש רק כעבור כארבע שנים, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים.