"לכמה רגעים קופץ הקול של הפחד ולוחש לי באוזן: אל... תעלי... זה מסוכן. שתוק, אני פוקדת על הפחד. כבר הלכתי בדרך שלך. היא לא הובילה אותי לשום מקום."
כמה רעש יש בתוכנו, בליל של קולות, ערימות של סיפורים, של תרחישים, של שיחות פנימיות שלרוב לא מובילות לשום מקום ורק מזינים את הפחדים הכי גדולים שלנו. הסיפורים בראש מניח את השיח הזה על השולחן בלי הנחות, בלי להתייפייף. כי רק כאשר אנחנו מסכימים להסתכל על האפלה שבתוכנו, מתגלה לפנינו גם האור במלוא עוצמתו.
"... תגידי את, הוא אומר. הוא זז במהירות ובקלות מפתיעה, ואני פתאום מבינה שהוא כבר לא משקולת. אני פתאום מבינה את הגוון האחר שיש במשקולת הזו: משקולת = קלות = קש, מספר לי קול פנימי: אני כל מה שאת תבחרי שאהיה. ובפעם הראשונה אני מבינה שני דברים – הכאב אינו אויב, ואני בוחרת בו. ואם אני בוחרת, אני תמיד יכולה לבחור אחרת".