הַבָּלָדָה שֶׁלִּי עָלֶיךָ
הִיא לֹא מַנְגִּינָה עֲצוּבָה;
הִיא שָׁרָה אֶת אַהֲבָתִי אֵלֶיךָ
בְּדֶרֶךְ שׁוֹנָה.
יוֹם אֶחָד הִיא תִּתְנַגֵּן בָּרֶקַע
וְאַתָּה אֵלֶיהָ תֵּחָשֵׂף,
אַתָּה תַּעֲצֹר לְרֶגַע
אֲבָל לֹא תֵּדַע שֶׁאַתָּה בַּשִּׁיר מִשְׁתַּתֵּף.
אַתָּה הִכַּרְתָּ לִי אֶת הַחֹשֶׁךְ וְאֶת הָאוֹר,
וְגַם כְּשֶׁאַמְשִׁיךְ הָלְאָה אוֹתְךָ בְּלִבִּי אֶנְצֹר.
נָתַתָּ לִי אֶת הַחֹם וְהַקֹּר
וְתַמְרוּרִים מִפְּנֵי מָה אֶת לִבִּי אֶשְׁמֹר.
לְפָנֶיךָ הָיִיתִי אָדָם אַחֵר,
הֶרְאֵיתָ לִי שֶׁלִּפְעָמִים עָדִיף לְוַתֵּר,
לֹא עַל עַצְמִי, עַל הַדֶּרֶךְ אִתְּךָ,
כִּי יֵשׁ מַסְלוּל טוֹב יוֹתֵר בִּלְעָדֶיךָ.