אני עומדת מולך, עירומה ונטולת מסכות, הלב חשוף ופגיע, והנשמה מתביישת על כל מה שעשתה. מחכה לשמוע מילה, כל מילה. רק תגיד כבר משהו. אתה שותק כבר יותר מדי זמן.
תמיד אמרו לי ששתיקה שווה כאב,
אני לא רוצה להכאיב לך,
דבר אליי.
אני רואה אותך בוחן אותי, מכף רגל ועד הראש, צופה בכל מעשה שעשיתי אי פעם, מודד את כמות הנזק שהוא השאיר, חושב על אופציות איך לתקן אותנו, לתקן אותי.
אתה רואה אותי שבורה, מחפשת את הדרך הנכונה ולא מוצאת, עד שהגעתי אליך. הגעתי וכמעט התחננתי: תחבק אותי, תעטוף, אל תשאיר אותי חשופה לנגד כולם.
הבטחת שתקבל אותי איך שאני, הבטחת שתתקן, שנתקן, הבטחת לאחות את שברי ליבי השלם.
הבטחת להיות החצי השני שבי.
ובכל זאת, אני עומדת בראש מורם, חשופה בפניך.
יודעת שאתה אוהב אותי, שתמיד אהבת. שכמוני, חיכית יותר מדי זמן. חיכיתי יותר מדי זמן כדי שתוציא את זה החוצה.
בוא נשכח את העבר ונבנה את העתיד
שעתיד להיות שלך ושלי.
אני שלך אתמול,
שלך היום,
ושלך לנצח.