ילדה - לידה שקטה

עטרה השתתקה וניסתה לעכל את הידיעה המרה ואת הכאב שפילח את גופה. היא חיבקה את בטנה והאשימה את אלוקים על כך שגזל ממנה את ילדה. התהליך להפסקת ההיריון החל: סקירות והתייעצויות, בהן ועדה שחקרה ובדקה מדוע יש צורך להפסיק את ההיריון. מומחים שונים וסטז'רים לרפואה בחנו את התיק הרפואי ודנו בנושא המורכב כל כך.

לראשונה הכירו עטרה ובעלה את המושג "הלידה השקטה". הבידוד בבית החולים בזמן הלידה, קולות היולדות האחרות והבכי של תינוקות שיוצאים לאוויר העולם, היציאה עם ידיים ריקות מבית החולים, הרגשות המעורבים בנוגע לבחירה לסיים את ההיריון, שלא תרמו להקלה של הכאב הקשה מנשוא ושל תחושת האובדן והכישלון, הזיכרון המר שלא יימחק לעולם והחשש מהעתיד לבוא – כל אלה היו מנת חלקה של עטרה.

הספר מגולל את סיפורה של עטרה, שחוותה לידה שקטה פעמיים. הוא מתאר את דרכי ההתמודדות שלה ושל משפחתה עם הטרגדיה הכפולה, את המשברים ואת היציאה מהם, את המחשבות האינסופיות על שני העוברים שאיבדה, ואת החלל העמוק שנפער בליבה.

איך ממשיכים בחיים לאחר לידה שקטה?

הסיפור מבוסס על אירועים אמיתיים, ונועד להעלות למודעות הציבורית את הנושא של לידה שקטה, כדי שזוגות שעוברים את החוויה הקשה הזו יבינו שהם אינם לבד ושלמרות הכול החיים ממשיכים.

פרק 1

התחלות חדשות

"משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו..."

לא הצלחתי להירדם. כל הלילה התהפכתי מצד לצד במיטה, כשמחשבות טורדות את מוחי ולא מניחות לי. כשכבר הצלחתי להירדם קמעה, חלמתי חלומות ביעותים, ולא הבנתי את משמעותם. השעות נקפו, והשינה הלכה והתרחקה ממני. כל בני המשפחה ישנו שינה ערבה, תקתוק השעון נשמע בחלל הבית הדומם, ואני ניסיתי שוב להירדם, אך ללא הצלחה. מחר אני מתחילה עבודה חדשה, בית ספר חדש, מנהלת חדשה, התמודדות עם ילדים. איך אקום רעננה? הרהרתי בדאגה.

לפתע צלצל הטלפון הנייד. אט-אט פקחתי את עיניי, שפשפתי אותן בידיי, התמתחתי במיטה ופיהקתי פיהוק ארוך. אחר זינקתי במהירות מהמיטה, התארגנתי לתפילת שחרית, ובסיום מקלחת זריזה לבשתי את הבגדים שהכנתי יום קודם — מכנסי ספורט ומעליהם חצאית, למרות שאעבוד בבית ספר שאינו מחייב אותי ללבוש חצאית, אלא רק מעצם היותי דתייה והשמירה על לבוש צנוע ומתוך כבוד למשפחה. בדקתי גם שבתיקי נמצאים כל הדברים שאזדקק להם.

לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. הכנתי לעצמי תה והתיישבתי לשולחן במטבח. התה היה רותח, ואדי חום התעופפו מעלה. נשפתי לתוך הכוס כדי לקרר את התה המהביל. חשתי מהורהרת, ספק נרגשת, ספק חוששת. איך אתמודד עם כל כך הרבה חוקים ונהלים? איך אעמוד איתנה מול התלמידים? האם אצליח להגשים את חלומי?

כשהמחשבות עדיין חולפות במוחי, לקחתי את התיק ויצאתי לדרכי.

לא מזמן סיימתי את לימודיי בסמינר למורות, וכעת משהשלמתי את כל חובותיי, חשתי מוכנה ומזומנה לצאת אל העולם האמיתי. לא ידעתי למה לצפות. זוהי עבורי התחלה חדשה, ממש מבראשית, התחלה רבת-משמעויות.

חשבתי על המאבקים הרבים שניהלתי ועל הדרך הארוכה שעברתי כדי לעסוק בתחום שאותו אהבתי מגיל צעיר ושבו ראיתי את ייעודי. אבא לא הסכים כלל וכלל, כששמע מה אני רוצה ללמוד. נזכרתי איך ביום הראשון ללימודיי בסמינר נכנסתי לכיתת הלימוד מתוך ידיעה ברורה שאלמד חינוך כיתה. התיישבתי בפינת הכיתה, מקשיבה-לא מקשיבה לדברי המרצה, ולא מבינה מה אני בעצם עושה שם.

אבל משום שהבטחתי לעצמי לנסות וכיוון שהבטחתי לאימא ולאבא שאני הולכת ללמוד מקצוע לחיים נשארתי לשבת, שיעור ועוד שיעור. כך עבר לו יום שלם של התלבטויות, אם להמשיך ללמוד תחום שאיני אוהבת או למרוד וללמוד את מה שאני הכי מחוברת אליו — חינוך גופני. התלבטתי רבות ביני לבין עצמי, ונפשי הייתה מבולבלת. אם אחליף מקצוע, כיצד יקבלו זאת הוריי? חשבתי לעצמי בחשש.

לא הכרתי אף לא אחת מהסטודנטיות שלמדו איתי בכיתה, ולכן לא יכולתי לשתף אף אחת מהן בהתלבטויותיי.

בהפסקה ירדתי לקפיטריה לקנות שתייה. התיישבתי ליד שולחן סמוך לחלון ובהיתי במדשאה, שם ישבו סטודנטים רבים, צוחקים, מדברים ומשתפים זה את זה בחוויותיהם. שיחתם קלחה, וניכר היה שהם נהנים.

אולם מה שהכי שבה את עיניי ואת ליבי היה קבוצת סטודנטים מיוחדת במינה. הם היו לבושים בבגדים ספורטיביים מרהיבים בצבעיהם. חלק מהבנות היו לבושות בטייצים צמודים, עם כובע לראשן ונעלי ספורט לרגליהן, והבנים לבשו מכנסיים קצרים וחבשו כובעי מצחייה בגוונים שונים. כולם היו מגובשים כל כך. באחת נצרבה במוחי התודעה: לשם אני רוצה... עיניי נפקחו והתפקחתי בשנייה, החלטתי להילחם כדי ללמוד את שאהבה נפשי.

ידעתי שאיני רוצה לחזור למחרת לכיתה שבה מלמדים חינוך כיתה. החלטתי שאני רוצה ללמוד בכיתה המרעישה ומלאת החיים, הכיתה שבה לומדים חינוך גופני. זו הכיתה שרציתי להשתלב בה בכל מאודי.

בדרכי חזרה הביתה, בעודי מחכה לאוטובוס, גיבשתי במוחי את הדרך שבה אבשר להוריי על החלטתי. ידעתי שיהיה לי קשה מעט לשכנע אותם. לא ידעתי מה תהיה תגובתם, אבל הייתי נחושה לעמוד איתנה מולם.

אימא ואבא חיכו לי בסלון, ממתינים לשמוע איך עבר עליי היום הראשון במכללה. היה שקט מתוח. אמרתי שאני רוצה לעשות שינוי דרמטי, שאולי לא יתקבל בעיניהם בברכה, ושיתפתי אותם בהחלטתי.

אבא התנגד מייד. "מה? למה? אם תלמדי חינוך גופני, תצטרכי להיות פעילה פיזית כל היום, הדבר יקשה עלייך, ואני רוצה בשבילך שיהיה לך קצת יותר קל," הוא אמר בדאגה.

אימא שתקה והקשיבה. חששתי ממה שעומד להגיע, אך להפתעתי, אימא תמכה בי. הסברתי לאבא שאם אלמד חינוך גופני, אין זה מחייב שאהיה כל היום בתנועה. אבא נאנח ואמר, "טוב, עטרה, אם זו הבחירה שלך ואת שלמה עם זה, אני אתמוך בך, אבל אם יהיה לך קשה, את מבטיחה לחזור וללמוד את המקצוע של מחנכת כיתה?"

הנהנתי בראשי לאות הסכמה ונשמתי לרווחה.

יש! עכשיו אני שמחה ואעשה את כל תהליך השינוי במכללה ושיהיה לי בהצלחה! חשבתי לעצמי. למחרת בבוקר קמתי עם חיוך על פניי, ביצעתי את הטקס של ברכת השחר ושל נטילת ידיים, התלבשתי והתכוננתי בהתרגשות ליום נפלא מלא בפעילות. הייתי קצרת רוח להכיר את החבר'ה בכיתה של חינוך גופני.

דיקנית הסטודנטים קיבלה בהבנה את השינוי ואת הבחירה שלי. היא תמכה בי ועודדה אותי, וליוותה אותי לכיתתי החדשה. יצאתי לדרך חדשה. סיימתי את לימודיי בהצטיינות הודות למוטיבציה ולהתמדה שהפגנתי והודות להשקעתי הרבה בלימודים. הוריי הגיעו למסיבת סיום הלימודים והיו גאים בי. הם התפלאו על כך שאני מבצעת דברים שלא הכירו ושלא ידעו עליהם. ליבי שמח על שהצלחתי לסיים את לימודיי וגם על כך ששימחתי את הוריי.