כאן "זברה" עבור

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, כבר הייתי מילואימניק. מעולם לא חשבתי שההשתתפות במלחמה הבלתי צפויה הזאת תהיה נטועה בי באופן כל כך חזק לשארית חיי. חיי שלפני המלחמה וחיי שאחרי השתנו במהותם בתכלית. אומנם עיסוקיי לא השתנו, אבל הצורה שבה אני רואה את החיים השתנתה לחלוטין. הפכתי מישראל אריאלי ל-"זברה", הכינוי שזוהיתי בו כשדיברנו בקשר במהלך המלחמה. בסיפורי, השזור בסיפורה של קבוצת גניגר שבה אני חי ושל מדינת ישראל, אני מספר על הדרך הקשה שעברו הוריי שורדי השואה עד שהגיעו לארץ והצליחו להקים משפחה, על תקופת ילדותי בימי בית הספר היסודי והתיכון, על המשפחה היפה והאוהבת שבניתי עם רחלי בסיום מלחמת יום הכיפורים, על השירות בצה"ל בסדיר ובמילואים, על המלחמות ובעיקר על מלחמת יום הכיפורים. אני מספר גם על הימים שאחרי המלחמות, כשהמדים כבר בארון ואני הופך למפיק ובמאי של מאות אירועי תרבות ופסטיבלים ברחבי הארץ ובקיבוצים ואחראי להקמת להקות, ובהן להקת הבידור "שומבצל", להקת הזמר "פינה בעמק" ולהקת המחול "צוותא יזרעאל".   אני מקווה שתיהנו מקריאת סיפורי, ושהוא יעשיר ויעמיק את הידע שלכם על התקופות השונות בקיבוץ גניגר ובארץ ישראל של אותם הימים כאשר אתם פוגשים אותן בספר מנקודת מבטי. קריאה נעימה, שלכם, ישראל אריאלי, "זברה"

פרק 1

בראשיתי

1915, פולטוסק פולין, המקום שבו אימא שלי רחל נולדה. בגיל שנה היא עוברת עם משפחתה לגור בעיר הגדולה "מלאווה" השוכנת בפרובינציית "מזוביה" שבצפון פולין. זו עיר שידעה לכל אורך חייה מלחמות. ב־1659, היא נשרפה על־ידי פולשים שוודים. בשנת 1795, עם חלוקת פולין מחדש, נכללת העיר בשטחה של ממלכת פרוסיה, לאחר קונגרס וינה בשנת 1814 נכללת העיר בשטח האימפריה הרוסית, רק בשנת 1918, בתקופת הרפובליקה הפולנית השנייה, "מלאווה" חוזרת להיות חלק מפולין, אך מבוצרת היטב, בגלל קרבתה לגבול הגרמני.

סבא שלי – אבא של אימא שלי, היה מומחה לתפירת מגפיים מיוחדים עם ברזלים, המפעל שלו ייצר מגפיים ששימשו את הקצינים בצבא הפולני. סבא היה אחראי על הייצור וסבתא הייתה אחראית על הסחורה ומנהלת את העסק. כאשר מלחמת העולם השנייה פורצת, מגייסים את כל הגברים שהיו בעיר. מחליטים לגייס גם את אימא שלי שהייתה אז בהכשרה של השומר הצעיר בעיר "ביאליסטוק", ששוכנת על גבול פולין עם גרמניה. ליד העיר מתנהל "קרב מלאווה", ובו מפגין הצבא הפולני התנגדות לא שגרתית לצבא הגרמני. בלילה האחרון לפני שהעיר נכבשה בידי הגרמנים, הצליחה אימא שלי יחד עם שאר בני הנוער לברוח ברכבת לעיר "וילנה", שעדיין לא נכבשה על־ידי הגרמנים. ב"וילנה" התכנסו בני הנוער מכל רחבי פולין עד שהגרמנים התקרבו, ואז ראש העיר שלח אותם ברכבת צבאית לכיוון העיר "אדרק". משם, יחד עם אחרוני הפליטים, הצליחה אימא שלי לעלות ארצה לבדה בשנת 1938 דרך רוסיה, תורכיה, סוריה ולבנון. על מנת לקבל אישור עלייה ארצה התחתנה אימא עם יעקב סגל נישואים פיקטיביים, וכך עלתה.

כל משפחתה של אימא שלי נספתה בשואה במחנה "לובלין".

1913, "בודזנוב" פולין, המקום שבו אבא שלי דב נולד בתאריך ה־16 לאפריל, להוריו אריה ואלקה. כשהיה בן שנה, עברה משפחתו לעיר "חורוסטקוב" שבגליציה המזרחית. "חורוסטקוב" החלה ככפר, ורק באמצע המאה ה־18 קיבלה מעמד של עיר, היא שוכנת באזור חקלאי פורה, ובאותה תקופה התקיימו בה ימי שוק שבועיים וירידים שנתיים, שמשכו אליה המונים מאיכרי הסביבה שהביאו לשגשוגה.

בתקופה הזאת העיר נמצאת תחת שלטון האימפריה האוסטרו־הונגרית. רק בשנת 1919, לאחר ועידת השלום בפריז, היא עוברת לשליטה פולנית.

כשאבא שלי היה צעיר, הוא התייתם מאימו שחלתה ב"כולרה" – מחלה זיהומית הפוגעת בדרכי העיכול, וסבא שלי אריה – אביו, נושא כעבור זמן־מה אישה חדשה ששמה אלה. למזלו של אבי האישה החדשה טובה אליו ומשמשת לו ממש כאם. אבא שלי כל כך העריך את אימו החורגת והחזיר לה אהבה, בכך ששינה את שם המשפחה מאונגר לאריאלי, שם המורכב מהשמות של סבא אריה והסבתא החורגת אלה. מצבם הכלכלי לא היה טוב, ולכן אבא שלי נאלץ יחד עם אחיו הבכור לעזור בפרנסת הבית ולעבוד כעוזר לאיכרים במכירת סחורות בשוק.

סבא אריה היה יהודי אדוק וקפדן, הוא הקפיד שבניו יבואו מדי יום מוקדם הביתה על מנת ללמוד פרק בגמרא לפני השינה.

בנערותו אבא שלי מצטרף לתנועת "הנוער הציוני", ובה הוא פעיל ביותר עד לשנת 1938, השנה שבה הוא עולה לארץ. מייד עם עלייתו ארצה, הצטרף אבא לקיבוץ תל יצחק ושם לחם בעד הצטרפות הקיבוץ להסתדרות.

בשנת 1940, שנתיים אחרי שעלה ארצה, אבי מתגייס לחיל האוויר הבריטי ונשלח למצרים ולצפון אפריקה, שם שרת כחמש שנים ביחידה העברית. לאורך כל תקופת שירותו שימש אבא גם איש קשר בין הצבא הבריטי למוסדות בארץ והיה אחראי על הפעילות התרבותית של היחידה העברית והצליח לעזור לחבריו הודות לקשריו הטובים.

תפקיד נוסף היה לאבא שלי באותה התקופה – לדאוג ולספק את כל הדרוש ל"הגנה".

אימי ואבי מכירים כאשר שניהם מתארחים אצל ידידים ברעננה, שבה הוא ייסד לשכת עבודה כללית. זמן קצר אחר־כך, באחת מהחופשות של אבי מהצבא הבריטי, עורכים להם חתונה זריזה, מצומצמת וזמן קצר אחריה אני נולד.