כיסאות מוזיקליים

פרצופים שהכרתי לאורך חיי החלו להצטרף למשחק. כשהמוזיקה פסקה כולם התיישבו ותפסו כיסא, גם אני. חגתי במעגלים והתיישבתי, חגתי במעגלים והתיישבתי. קצב המוזיקה עלה ומספר הכיסאות ירד, הפרצופים החלו להיעלם. לא משנה באיזה כיסא התיישבתי, זה היה הכיסא הלא נכון, הזדמנות שפוספסה, משהו לא הסתדר. תמיד ראיתי משהו אפל, משהו רע, כל כך הרבה מוות, אכזבות, כישלונות, הרגשתי כאילו אני עובר שבעה  מדורי גיהינום. בלי אבא ובלי אימא, איך אוכל לדעת מהו הרגע הנכון, מהו הדבר  הנכון? איך אדע מהי אהבת אמת?

"אני איש של מספרים!" צעקתי כדי להתגבר על קולות המוזיקה. התשובה מונחת לפניי. היא תמיד הייתה שם.

כיסאות מוזיקליים הוא החלק הראשון בטרילוגיית דרמת המתח התקופתית מאת ירון שקדי. הטרילוגיה עוקבת אחר חייהם של עובדי פירמת בית השקעות בדרום תל אביב ובוחנת את חייהם האישיים והמקצועיים, על רקע השינויים החברתיים והתרבותיים  שהתחוללו בשנות התשעים בישראל, שבעקבותיהם שום דבר לא נותר כשהיה. כרמל לוין, סטז'ר בתחילת דרכו, נחשף לאורך העלילה כדמות מורכבת ורבת־פנים, עם עבר אפל  ומטלטל. הגבול בין הטוב לרע מיטשטש לאורך מדרון חלקלק של סיכונים ושריפת  גשרים ומוסכמות. זהו ספר סוחף, מרגש ומלא תפניות כבתוך רכבת הרים. כל הכלים כשרים  במלחמה. השאלה היא רק – את מי מקריבים.

ירון שקדי הוא מנהל השקעות ואנליסט בשווקים הפיננסיים. הוא הקים ומנהל את חברת "שקדי קפיטל מרקט". הספר כיסאות מוזיקליים מביא הצצה אל הדרמה, אל האדרנלין, אל התככים ואל המתח שמתחוללים מאחורי הקלעים והרחק ממסכי הבורסה.

זכוכית שבורה

הוא התיישב על אחד הכיסאות שבאזור הקבלה והמתין.

חדר המסחר, “האקווריום״, כפי שקראו לו כולם, היה ריק מאדם.

השעון הדיגיטלי, עם הספרות האדומות הבוהקות, הראה שמונה בערב זמן תל אביב ואחת בצוהרי היום בניו יורק. השיחה עם “פיליפס ושות׳״, חברת ההשקעות מניו יורק, התעכבה.

יומן המשרד שלה היה פתוח לרווחה בתאריך 29 ביולי 1993.

עקבי נעליה השמיעו קול נקישה רחוקה על רצפת הגרניט השחורה בפרוזדור המשרד. היא התקדמה לעברו והתיישבה בעמדת הקבלה. מולו.

כבר שנתיים שהיא מאיישת עמדה זו.

התחילה במשרה חלקית, בעיקר אחר הצוהריים, תוך כדי התואר האקדמי, וכשפקידת הקבלה הקודמת יצאה לחופשת לידה, היא תפסה גם את המשבצת הריקה של שעות הבוקר.

שרית הביטה בו מחויכת. היא ליפפה את שערה השחור במעין עוגה גדולה על ראשה, תקעה עיפרון צהוב מאחורי קודקודה ועצמה את עיניה. עור פניה, כגון המוקה, היה חלק ומטופח תמיד. היא פקחה את עיניה והתרגשות הציפה אותה, כאילו לא האמינה שסוף־סוף כרמל יושב מולה. עיניה השחורות שידרו עומק. הוא הופתע, כי היה נדמה לו שבעוד רגע ייפול לתוך ארובות עיניה, כאילו משהו מגנט אותו לתוכן. הריח שלה שיכר אותו. הוא היה מכור לריח שמפו רענן, וזה בדיוק הריח שנדף ממנה. לשמחתו, היא הרגישה את חוסר הנוחות שעטף אותו, כאילו נבוך, ומייד משכה אליה את ידו הימנית המושטת והניחה אותה על ברכיה.

מגע ידיה היה רך ונעים, ובעודה מסובבת את כף ידו כלפי מטה, הוא הרגיש צמרמורת עולה במעלה גבו, סוג של עקצוץ, מעצם הזנב ועד השערה האחרונה שעל מצחו. הוא שחרר אנחת אושר קלילה. היא יכלה להישבע שראתה בפניו זיק של חיוך.

היא עצמה את עיניה שוב, מרוכזת.

רוב חברי הצוות במשרד כבר ישבו מולה, על אותו הכיסא ובאותה תנוחה. הם האזינו לה וקיבלו בהכנעה את כל מה שאמרה. הם אהבו את מה שיצא מפיה.

הרמזים על יכולותיה בקריאה בכף היד הגיעו מגאולה, “אם הבית״, כפי שכינו אותה, אשר הכירה את אימא של שרית מבית הכנסת השכונתי בבת ים. האימא סיפרה ששרית מחפשת עבודה במשרה חלקית, וכך התגלגלה הסטודנטית לתקשורת לעמדת הקבלה של “דותן רז בית השקעות״.

הלקוח הראשון שלה במשרד היה לוי, הנהג של אלי דותן, המייסד והשותף הבכיר ב״דותן רז בית השקעות״. כשלוי השתחרר מהצבא, לפני שנים אחדות, הוא חיפש עבודה זמנית והגיש מועמדות לתפקיד זמני כנהג בוס עבור דותן, שבאותו הזמן נשלל רישיונו לזמן ממושך בעקבות חציית צומת באור אדום בירושלים. עם הזמן התרגל דותן לרעיון שיש לו נהג פרטי במהלך היום. לוי היה מסיע אותו הלוך ושוב למשרד בדרום תל אביב וחזרה הביתה, ואט־אט הפך ל״תלך־תבוא״ של דותן ושל המשרד כולו. כך היה מוצא את עצמו יושב ליד עמדת הקבלה וממתין להוראות.

ברגעי הפנאי שהיו ללוי הוא התחיל לשוחח עם שרית. הוא ראה בה אוזן קשבת לבכיות שלו, על כך שהוא תקוע במקום, לא מצליח עם נשים ומוצא מפלט, איך לא, במתוקים ובפחמימות. עם הזמן הפך לוי ללקוח הראשון של שרית, שאומנם הייתה חילונית מוצהרת אבל הגיעה מבית מסורתי, ונתינה הייתה חלק ממנה. היא החליטה לספק ללוי קצת נחת ושקט נפשי ואמרה לו שהוא עתיד לפגוש את נערת חלומותיו בשנה הקרובה, כפי שאכן קרה, בקניון רמת גן, כמה שבועות לאחר מכן.

ההצלחה עם לוי גרמה לו להחזיר לה באותו מטבע, והוא הפך לאיש השיווק שלה, או נכון יותר סיפר את סיפורו, ששמע ממנה, לאחרים, דיבר עליה ושיבח אותה כאילו היא זו שגילתה את האש ותיאר איך חייו התהפכו לטובה אחרי השיחות איתה.

שרית לא ביקשה ממנו כלום, ואף הזהירה אותו שלא לדבר יותר מדי.

“הדברים האלו אישיים, לוי. זה שלך ורק שלך,״ הייתה אומרת לו.

ובכל זאת, הוא לא שמע לה.

לוי מכר אותה לכל מי שהיה יכול, אלא שחודש וחצי לאחר מכן, בכאב רב, נפרדה ממנו אשת חלומותיו, ולמזלה הרב של שרית הוא היה עסוק כל כך במשימות המשרד, שלא היה לו זמן לבכות לה שוב.

מאותה נקודה ואילך, התור למוצא פיה הלך והתארך.

לזכותה ייאמר שהיא שמרה בקנאות על יכולותיה ועל הדיסקרטיות שאפפה את העיסוק הספציפי הזה. היה קשה להושיב אותה על כיסא מגדת העתידות והקוראת בקלפים. היא ידעה להצניע מאוד את ההצלחה שלה, אלא שההצנעה הרועמת הזו הפכה לכלי השיווקי הכי משפיע שיכלה לבקש. היא לא אהבה את הכינוי מגדת עתידות, כי זה נשמע זול, סוג של שרלטנות, ואכן רבים חשבו שהיא שרלטנית שרק מחפשת פרסום או כסף, ומנגד, היו שאמרו שהיא דייקה בכל דבר שאמרה להם, ובחינם.

עם הזמן, ובעקבות הרבה מאוד רכילות צבועה וזולה מצד לקוחות, הגיעו יכולותיה של שרית לאוזניהן של כמה דמויות מפתח במשק הישראלי. הם הזמינו אותה לחוגי בית שקיימו ושילמו לה בנדיבות מוגזמת עבור כמה שעות של יצירת דמיון מלאכותי וחיזוי עתידות, אבל כשהגיע תורם של אלו, אשר ביקשו ממנה יותר, בין שעל ידי רמיזות מיניות, טפיחות אגן או נגיעות אסורות, היא שמה לדברים סוף, כאילו הורידה גיליוטינה על העולם, והפסיקה את ביקורי הבית. לא לשם היא שאפה להגיע, בטח לא בדרך הזו. שוק הבשר של תל אביב החליא אותה, ולכן היא העדיפה לשכור בית קטן באזור מורשה, במזרח רמת השרון. אומנם היא בילתה שעות רבות בפקקים לדרום תל אביב, אבל אהבה את השקט של הבית לאחר שעות העבודה.

שרית מתחה את כף ידו של כרמל ופרסה את אצבעותיו לרווחה, כאילו מחפשת ביניהן משהו. היא הייתה מרוכזת כל כולה בקו הארוך שיצא באלכסון מהחלק התחתון של כף ידו אל עבר החלק שבין האגודל לאצבע וכאילו, בקו דמיוני, אל מחוץ לכף היד. כף ידו הייתה נעימה.

היא ידעה כפות ידיים רבות של גברים, ורק מלאחוז בהן ידעה מי יושב מולה.

כרמל הטיל ספק ביכולת הריכוז שלה, תוהה למה היא באמת עוצמת עיניים. הוא לא האמין שבאמת אפשר להתחבר למדיום האנושי שבו. הוא לא האמין בקריאה בכף יד ולא באמונות טפלות מכל סוג שהוא. הוא היה רחוק מאוד מזה. זה נראה לו תמיד כמו עבודת אלילים שבה אומרים לך דברים שאתה רוצה לדעת ולשמוע, בעיקר את הדברים הטובים. הוא לא שמע על אף עובד במשרד שישב מולה ששמע ממנה איזושהי אמירה שלילית, על עתיד אפל או טרגי, ובכל זאת הוא עצמו שמר מרחק.

הוא היה גבר אנליטי מאוד, וכשנשאל על כך, לעיתים רחוקות, היה מעיד על עצמו כבחור בינרי. או אפס או אחת, או הכול או כלום, אבל יתרה מזאת היה גבר מופנם מאוד, די מורכב, שלא האמין שאפשר להגיע אליו או לגעת בו בקלות, לא כל שכן לנתח את האישיות שלו על ידי מדע בדיוני וקריאה בקלפים. מאז שהצטרף לחברה הוא לא סיפק לאף אחד במשרד שום בדל של מידע על עצמו; שמר על המרחב שלו בקנאות, לא הרחיב בפרטים, לא שאל שאלות נוקבות ותמיד התחמק משיחות אישיות. הוא באמת היה עיגול מושלם בתוך ריבוע.

בימים שבשגרה במשרד הוא לא הרבה לדבר איתה, או עם אף אחד, אף שדלת חדרו ניצבה ממש מול עמדת הקבלה. פה ושם הצטלבו מבטיהם כשמישהו נכנס למשרד, אבל לא יותר מזה. בזמן שישב והביט במסכי המחשבים על שולחנו, שקוע בעבודה, היה תופס אותה בזווית עינו בוחנת אותו, והוא היה יכול להישבע שהיא עושה את זה עשרות פעמים במשך היום, כאילו מפשיטה אותו במבטה וכמהה שיזרוק לה מבט.

אבל לא. זה לא באמת השפיע עליו.

לרוב הייתה דלת חדרו פתוחה, והוא היה עד לעלייה לרגל אליה, בעיקר ממשרדים אחרים בבניין, אולם עכשיו, אחרי כמה חודשים של האזנה, הוא החליט שהגיע הזמן לתת לה צ׳אנס להיכשל, משום שאף אחד לא הצליח במשך כל תקופת שהותו בחברה, ובכלל, לקלף אותו מכל השכבות שהתעטף בהן. הוא היה יכול להיות מצד אחד האדם המופנם ביותר עלי אדמות ומצד אחר החד מכולם, ולחלופין הכי נחמד וזורם ברגע אחד וברגע אחר הכי בוטה ולא נעים.

“נוח?״ היא שאלה.

הוא הנהן.

“כרמל...״ היא פקחה מולו את עיניה, “אתה חייב להשתחרר, אני לא אוכל אותך.״

אף על פי שזה בדיוק מה שהיא רצתה לעשות, לאכול אותו, היא שמרה על ארשת פנים רצינית.

הוא שמט את כתפיו על הכיסא, זרק חיוך מאולץ והרצין.

הוא ריגש אותה.

לא היה לה ברור למה, אבל היא לא הראתה לו את זה. הוא היה שונה מאוד משאר הצעירים במשרד. השיח ביניהם הזכיר לה את בית הספר שבו למדה, שיח בין נערים עם חלב על השפתיים, מפוזר וילדותי, של כאלו שרק החלו את דרכם, מגששים באפלה בעיניים עצומות, מפחדים לקחת סיכון. בכרמל היה משהו אחר. היא קלטה ממנו אנרגייה עצורה והאמינה ששפתיו טעמו דם, שמשהו עבר עליו, אבל לא הצליחה להושיב אותו מולה.

עם נשים לא הייתה לה אף פעם בעיה. נשים הן עם קל, היא תמיד אמרה לעצמה. היא קראה את כולן כאילו קראה מתוך ספר טלפונים. אלו שישבו מולה סיפקו לה בעצמן את כל הפרטים והמידע, או תיארו לבדן את העתיד שהן רצו לשמוע ממנה או מכל אחד אחר. גם את רוב הגברים היא ידעה לקרוא היטב, משום שגברים בעיקר רצו לשמוע את עתידם בכל הקשור למעמד שלהם בעבודה או לגובה הבונוס שיגיעו אליו במרוצת הזמן. קומץ של גברים ניסה להסתגר, לא לספר כלום, לכווץ היטב את הישבן, ככל הנראה משום שהסתירו משהו ולא רצו שהיא תגלה או תרגיש בזה. הרוב הסתירו רומן או שפנטזו על כזה. את אלו היא הקפידה להעניש.

“אני מרגישה שיש לך משהו שאתה רוצה להתוודות עליו,״ נהגה לומר למסתגרים.

“אל תלקה את עצמך יותר מדי על סודות כמוסים,״ נהגה להוסיף.

כרמל לוין היה תעלומה.

לאף אחד במשרד לא היה ברור מניין בא ומה הרקע החברתי שלו. חוסר הידיעה הציף בה ובאחרים סקרנות לגביו. הוא שמר בקנאות קיצונית על עברו, מה עשה בצבא, מה היו עמדותיו הפוליטיות, נטיותיו ומחשבותיו. בשונה מרוב השכירים האחרים בחברה, שהתקבלו למשרד על רקע קרבה מסוימת לאלי דותן או ליואל רז, לא היה ברור באמת מאיפה כרמל הגיע.

כשכל המשרד עזב ושניהם נותרו לבדם, ממתינים לשיחה, היא אזרה אומץ ופנתה אליו.

“רוצה לשבת מולי עד שתגיע השיחה?״ היא ירתה לאוויר, מצפה לתשובה שלילית.

“את יודעת מה? יאללה...״

היא קפאה.

“מה, את מתחרטת?״ הוא שאל.

“ממש לא. אני הולכת לשטוף ידיים ובאה.״

זו הייתה ההזדמנות שלה.

הוא ישב מולה לבוש, אבל היא הרגישה שהוא עירום כביום היוולדו. היא עפה למרחקים, מדמיינת אותו מתחת לבגדים. היא לקחה את ידו הימנית המושטת וריככה אותה שוב, לוחצת עם אגודליה ופורסת אותה עוד ועוד, כאילו לשה בצק.

זה עשה לו טוב, והוא החל להתמסר למגעה. דם זרם בפניו, והוא הרגיש את החמימות בין אוזניו כאילו זרם חשמלי נע ביניהן. לרגע אחד, ממש לשנייה, הוא התחרט על כך שלא ישב מולה כבר לפני כמה חודשים. כשפסק קו המחשבה הזה, כאילו ידעה מה עובר לו בראש, היא פסקה מהלחיצות בפתאומיות מבהלה.

הוא לא היה יכול להרגיש, אבל מסך עשן כהה כיסה את מוחה, ולא משנה כמה התאמצה, היא לא הצליחה לראות יותר מדי.

היא התאמצה שלא להראות אי־נוחות.

לבסוף החליטה לשנות את הגישה כדי שמשהו בכל זאת יֵצא מהמעמד הזה. היא בלעה את הרוק בגרונה היבש והבינה, ידעה, שזו הזדמנות חד־פעמית. הוא לא יתיישב מולה פעם נוספת.

“אני רואה ערפל,״ היא תיארה בפניו, מנסה לגשש באפלה גם עבור עצמה מעבר למסך העשן שחצה את מוחה, והמשיכה, “ו... אני רואה אור כחול —״ היא כיווצה את המצח שלה.

“סליחה, אדום.״

היא חוותה מערבולת חושים שעוצמתה הייתה כה חזקה, עד שלא הצליחה לתרגם עבורו את מה שראתה לטקסט רגיל, כדי שיבין במה מדובר.

הוא הנהן והעמיד פנים שהוא מנתח את מה ששמע. ברור שתראה ערפל. כולם רואים ערפל, אף אחד לא באמת רואה את העתיד. לרגע אחד הוא רצה לעצום את עיניו, עבורה, כדי לעזור לה, אבל במקום זאת הוא הישיר אליה מבטו והרגיש את המבוכה שהציפה אותה, את הכישלון. זה היה אנמי. רדוד. ממש כפי שציפה שיקרה.

הוא הרגיש שהפגישה לקראת סיום — למען האמת, היא הסתיימה הרבה לפני שהתחילה — ועמד למשוך את ידו ממנה, כאילו לעזור לה להתנער מן המבוכה ולהקל עליה, אבל באותה שנייה היא הידקה את אחיזתה בכף ידו, כאילו מצאה משהו.

“אני רואה זכוכית שבורה,״ היא פלטה ונשמה נשימה נוספת. “משהו נשבר,״ סיכמה ושחררה את ידו.

המבוכה, שללא ספק הציפה אותה, התפוגגה ברגע שהטלפון במרכזייה צלצל.

היא משכה את העיפרון הצהוב משערה, שנפל על עורפה כמו נחש, והתיישרה מעט על כיסאה, כאילו מתעשתת.

“דותן רז, ערב טוב.״

כעבור שתי שניות תיקנה עצמה לאנגלית ופנתה לכרמל, מנידה את ראשה בכיוונו ומסמנת לו שעליו לקבל את השיחה במשרד שלו — פיליפס על הקו.

הוא הניח בעדינות את כף ידו על כתפה, כמו מנחם אותה, התרומם ואז רכן אליה ולחש, “בפעם הבאה יהיה לנו יותר זמן, תודה.״

כרמל ניגש למשרדו, הרים את השפופרת והחל בשיחה שוטפת באנגלית. אחת לכמה ימים הגיעה שיחת טלפון מ״פיליפס ושות׳״. מאז שהחל לעבוד ב״דותן רז״ ניהל כרמל כמה וכמה שיחות כאלו עם אנשי “פיליפס״. השיחות הגיעו בדרך כלל בשעות הערב המוקדמות, כשאף אחד ממנהלי המשרד לא היה נוכח, ועל כן נדרש תורן יומי שיקבל את השיחה, ירשום את הבקשות מן הצד השני ויתמלל אותן, במידת האפשר, בעברית. כרמל היה התורן היומי שלקח מ״פיליפס״ את הפרטים האחרונים לקראת עסקה שרקמו עבור לקוח שלהם, ישראלי שירד לארצות הברית לפני  חמש־עשרה שנים, המעוניין בקניית רשת תחנות דלק בישראל.

בעודו מאזין להנחיות מניו יורק, לקח כרמל דף שכותרתו “דותן רז בית השקעות״ והחל להעלות את הדברים על הכתב. מעת לעת, בזווית עינו, כמו פעמים רבות בעבר, הוא בחן את שרית. היה נדמה לו שהיא עומדת על מסילת רכבת בשעה שהרכבת חולפת דרכה במהירות שיא. הוא תהה אם אמרה לו הכול או שמא הסתירה ממנו משהו שהרגישה. הוא מצמץ בעיניו, כאילו מאתחל את החשיבה.

הרי ממילא אני לא מאמין בזה, הרהר.

שאר השכירים במשרד לא ניסו לברוח בכוח מהתורנות לקבלת השיחות מחו״ל; היו אלו דווקא האנשים של “פיליפס״ שביקשו לשוחח עם כרמל. היו ערבים שבהם ההמתנה  שלו לשיחה מהם הייתה מיותרת; או שלא צלצלו כלל או שצלצלו מאוחר מאוד, אחרי תשע בערב, במכוון, וכרמל נאלץ לא אחת למרוט את שערותיו בציפייה ללכת כבר הביתה. אבל הוא לא הרגיש מנוצל. הוא ציפה לשיחות הטלפון  הללו.

אנשי “פיליפס״ התרגלו אליו, לנעימות ששידר ולבקיאות שגילה בחומר. משך שבעת החודשים מאז הגיע ל"דותן רז״ כאנליסט הוא כבר הספיק לקיים יותר מעשר שיחות כאלו, ובכל שיחה, כשהסתיימה, הוא הרגיש שהצד השני מחזק עימו את הקשר. לא היה הרבה תוכן בשיחות עצמן, למעט עניינים טכניים של מספרי חשבונות שהיה צריך לפתוח עבור הלקוח בכמה בנקים ישראליים, לצורכי קבלת קו אשראי לקיום העסקה הגדולה.

את השיחות, שהיו לרוב קצרות, היה צריך לתמלל  לטקסט עבור שני השותפים, אלי דותן ורז יואל, ועבור  שלושת המנהלים האחרים, שני רהב, מיקי יהודה וצחי קלישר. ברוב המקרים היו מתכנסים החמישה ביום המוחרת  לדון בתוכן השיחה. לכל אחד מהם הייתה אחריות שונה במשרד.

שני הייתה אחראית על שיווק ומכירות.

כבתו של מיליונר ישראלי וחברו של אלי דותן, היא נסעה ללמוד מנהל עסקים בלונדון, וכשסיימה, החליטה שלא לעבוד עם אביה בחברת יבוא מזון אלא להיענות להצעתו של דותן ולנהל את מערך המכירות בחברה.

מיקי היה “קצין המבצעים״ בחברה.

הוא עמד בחוד החנית ב״דותן רז״. כמי שניהל כספי ציבור רבים לאורך שנותיו בבנק הגדול בישראל, וכמי שרקם קשרים ענפים עם כל התאגידים הגדולים במשק, הוא היה הנכס המרכזי של החברה.

לפני שנה וחצי פתחה מולו אשתו, מנהלת מכירות של רשת אופנה גדולה, בהליכי גירושים. כאשר הקריירה שלך נמצאת במקום הראשון והזוגיות במקום האחרון, קשה לקיים קשר אמיתי, בייחוד אם אין ילדים שמשמשים דבק. בשלב מסוים החליטה אשתו לשים לזה סוף.

“אני רוצה להתגרש, מיקי,״ פלטה אשתו כשישבו בסלון הדירה וצפו בטלוויזיה.

מיקי הניח את שלט הכבלים, הביט בה, שילב את רגליו וענה, “טוב.״

וכך, במילה אחת פשוטה, נגמר הפרק הרומנטי ביניהם.

הליך הגירושין העביר את מיקי להילוך גבוה של עבודה אינטנסיבית.

הוא בילה שעות על גבי שעות במשרד, מאפשר לפרודתו להתפנות מהדירה המשותפת שלהם, שנקנתה בכספו שלו לפני שהכירו. העבודה המאומצת התבטאה בכך שהוא היה זה שיזם והוביל את רוב המהלכים האסטרטגיים במשרד, והפך במהרה להיות יד ימינו של אלי דותן. כל עסקה, כל רכישה ומכירה של כל נייר־ערך שהחברה רכשה עבור לקוחותיה, התחילו קודם כול אצלו. קולם של דותן ורז נשמע בישיבות, אבל איכשהו מיקי תמיד הצליח להביא לידי כך שדעתו היא הקובעת, והיא זו שהתקבלה.

צחי קלישר ניהל את חדר המסחר של החברה והיה הבוס הישיר של כרמל, איש המחקר, ושל שלושת עובדי חדר המסחר הנוספים בחברה. קלישר היה סוג של יס־מן. ראש קטן ודרישות גבוהות. כל מה שרצה היה לחזור הביתה בשלום לאשתו הטרייה.

לאחר שסיים לתמלל את השיחה, הוא נתן לשרית את דפי הטיוטה להעלות על דפוס. לאחר כמה דקות היא החזירה לו את הדפים, ומהם צילם חמישה עותקים נוספים. כמו תמיד, הוא השאיר עותק אחד אצלו ואת השאר הניח על שולחן מזכירתו של אלי דותן, ליסה, אשר ליוותה אותו קרוב לעשרים וחמש שנים, עוד מאז שעבדו ב״צמרות ניירות ערך״, חברה אשר נקלעה לקשיים כלכליים ונאלצה לסגור את שעריה במפולת הבורסה של 1983. דותן לא חיכה זמן רב לאחר המשבר ההוא, ובעזרת כסף משפחתי, שלא חסַר, הקים אחרי פחות משנה את “דותן רז השקעות״.

כמה שבועות לאחר שהקים את החברה, דותן צירף אליו את יואל רז, שהיה אחד מבכירי המערכת הבנקאית הישראלית ונמנה עם החשודים העיקריים בפרשת “ויסות מניות הבנקים״ באותה מפולת. מחמת הספק, ומפאת היעדר עדויות חותכות, יצא רז זכאי ונקי מכל אשמה, ויחד עם דותן הם פתחו דף חדש בניהול כסף ציבורי. על פי השמועות, רז — כשמו כן הוא, שמר את הסודות הכמוסים ביותר הקשורים לפרשות שהיו סביב המשבר. אמרו שהוא שמר פתקים, התכתבויות, גם כאלו חתומות, של אישים בכירים במערכת הבנקאית והפוליטית, שאילו ראו אור, היו מביאים לרעידת אדמה עוצמתית שהייתה סוחפת את המדינה למשבר קשה ביותר.

רז התאלמן כשנה לאחר המפולת. אשתו לא החזיקה מעמד תחת לחץ כתבי האישום וחלתה בסרטן אלים שגמר אותה בתוך ארבעה חודשים. היו שאמרו שרז כבר קיבל את עונשו, ומשום כך זכה להקלות מטעם התביעה הציבורית. ואכן, שלוש שנים לאחר המשבר לא היו כתבי אישום נוספים במערכת הבנקאית והפיננסית.

הסודות ששמר רז עבור מספר רב של בכירים ומנהלים בכלכלה ובתעשייה המקומית תורגמו מהר מאוד לדיבידנד לפתחה של החברה, ומצעד לקוחות מרשים הגיע ל״דותן רז״. משקיעים גדולים פרטו את חובם אליו והביאו את כספם לניהולו המסור. החברה צמחה מהר במשך השנים והתקרבה מרחק נגיעה מרשימת עשר חברות ההשקעה הגדולות במשק.

“סוגרים?״ שאל את שרית, שרכנה על שולחנה אל מול ספרי הלימוד של המכללה שבה למדה. השעה כבר הייתה תשע וחצי.

שרית הנהנה בראשה, אספה את עצמה והתאמצה שלא לפגוש את עיניו, אשר בחנו אותה כל העת.

“רעבה?״

היא פלטה קול של סירוב מגרונה. “תכף נגמרת התחבורה הציבורית לבית שלי.״

“אל תהיי כזאת,״ הוא ניסה לשכנע, “נאכל משהו קטן ואחזיר אותך ברכב, אני גר כאן קרוב.״

היא יצאה מפתח המשרד למסדרון הקומה, הזמינה מעלית וחיכתה שכרמל ינעל את הדלת הכבדה של המשרד, שבמרכזה התנוסס תבליט כסוף גדול של צמד האותיות DR משולבות זו בזו, ומתחת לתבליט שם החברה, “דותן רז בית השקעות״.

שניהם נכנסו למעלית בשתיקה.

הוא העיף מבט חטוף בשרית והרכין את ראשו אל עבר נעליו, מנסה שלא להביך אותה. היא עצמה הביטה בדלת המעלית והאזינה לצליל של המעבר בין הקומות. היא ספרה עשרים ואחת קומות, רק לא לחשוב על המפגש איתו קודם לכן, לא כל שכן לפגוש את מבטו. מוחה עדיין סער והיא לא ידעה כיצד לאצור את ההרגשה. כשדלת המעלית נפתחה, היא הביטה בו וחייכה חיוך עדין שחשף את שיניה הישרות. “בתיאבון לך, נתראה מחר,״ אמרה ונעלמה בלובי הבניין, שהיה מוחשך במעט.

הוא ויתר ונתן לה להתרחק.

לילות יולי בתל אביב היו ספוגי לחות, וכרמל החליט ללכת למסעדה האיטלקית ברחוב יבנה, שהייתה במרחק שתי דקות הליכה מהבניין. בדירה שלו לא חיכתה לו שום ארוחה. השותף שלו, אסף, סטודנט מזדקן לפסיכולוגיה שעבד משמרות לילה במחסן חברת האלקטרוניקה שהעסיקה אותו, אומנם תמיד מילא את המקרר, אבל רק עבור עצמו. בהסכם שכירות המשנה שערכו ביניהם הבהיר כרמל לאסף שהוא מעדיף שלא לאכול בדירה, כי הוא מתחיל מוקדם את העבודה ולרוב אוכל בחוץ, בקרבת המשרד.

“אני גם אוכל הרבה עם לקוחות בפגישות שלאחר העבודה,״ אמר לשותף.

הוא מעולם לא הוזמן לארוחות ערב עם לקוחות, אבל לא התחשק לו להסביר לשותף שאין לו סבלנות לבשל או להכין לעצמו ארוחות. בסופי שבוע מצא את עצמו מבלה את זמנו בבתי הקפה בתל אביב או אצל ידידות שהכיר בשנה האחרונה, שאירחו אותו מדי פעם בפעם לארוחות מזדמנות.

הוא נכנס למסעדה, שהייתה מלאה, התיישב על הבר והזמין ספגטי עם בשר יען, מנת הדגל של המקום, ובירה שחורה. בטלוויזיה, שהייתה תלויה מול הבר, שודרה תוכנית אקטואליה לילית. הטלוויזיה הייתה במצב שקט, ומתחת לתמונתו של ג׳ון דמיאניוק, פושע המלחמה הנאצי, שזכה לכינוי “איוון האיום״, הבהבה הכותרת: “בית המשפט העליון זיכה את דמיאניוק מחמת הספק בזיהויו״.

כרמל הביט במסך וכיווץ את מצחו. הוא ויתר על הביס האחרון של מנת הפסטה. גרונו התייבש והוא ביקש כוס מים מהברמן. החדשות בטלוויזיה לא הטרידו איש, גם לא כאשר השידור עבר לכיכר הבימה בתל אביב, שם הפגינו כמה עשרות ניצולי שואה כנגד החלטת בית המשפט. חלקם מחו דמעה בשקט. ניצול אחר ביקש להצית את דגל ישראל כמחאה, אבל נעצר על ידי חבריו. קול לא בקע מן השידור, אבל ניתן היה לחוש בסערת הרגשות מן התמונות עצמן. הוא הפנה מבטו לאחור, אל עבר האורחים במקום, תוהה איך כולם נותרים אדישים. הוא גמע את כוס המים שהוגשה לו, שילם את החשבון והחל לצעוד לביתו, מרחק כמה דקות משם. הלחות העיקה עליו, ואגלי זיעה החלו להופיע על חולצתו הבהירה. הוא פתח שני כפתורים, כדי שרוח כלשהי תחדור ותקרר את החזה שלו, אבל החום היה באמת בלתי נסבל.

לאורך כל הדרך הוא חשב על המפגש שלו עם שרית.

משהו בה היה אמיתי ונקי מאוד, לא שרלטני. הוא היה מודע לרקע המסורתי שלה. אף שהייתה חילונית לגמרי, היא הקפידה לומר בכל הזדמנות “בעזרת השם״ או “אם ירצה השם״. גם קולה היה רך ועדין. הוא עצמו היה רחוק מאוד מהדת, אבל תמיד הרגיש לידה אווירה של בית כנסת. היא שידרה לו אנרגייה יוצאת דופן, והוא לא יכול היה להתכחש לצמרמורת שחלפה בגופו לידה לפני כן. המחשבה על מה שחווה, כשהחזיקה לו את היד, ציננה אותו.

הוא עלה במדרגות אל עבר דירתו, וכשפתח את הדלת שמע את הטלוויזיה משדרת בקול חזק. פרשן הטלוויזיה חזר על הודעת הזיכוי של “איוון האיום״.

שלולית מים ענקית עמדה במרכז הסלון.

מקורו של שובל המים הגיע מהחדר של אסף, השותף. כרמל התקדם אל עבר חדרו של אסף ומצא אותו סוחט סמרטוטים מלאי מים לתוך דלי אדום עם ידית לבנה.

“תיזהר!״ הוא צעק על כרמל כדי להתגבר על קולה של הטלוויזיה. “לא יצאתי עדיין לעבודה!״ הוא נשמע מתוסכל והוסיף, “יש כאן מלא זכוכיות! האקווריום נשבר...״