"הוא יורד במדרגות," זיהתה לפי כובד הצעדים והרעש המתגבר.
הצעדים התרחקו בחלל קומת הקרקע.
"הוא רץ לחלון שבסלון!" קראה כשהבינה בבטחה את תמונת המצב.
"חוליות, עיניים בשמיים, נוהל ברחן," מפקד המבצע הכריז לאנשיו באוויר ובשטח. לא שוב, חשב שהסיוט של האגף שבו הוא עובד קורם עור וגידים והנה שוב הוא מתגשם. עוד לא ידע את ממדיו האמיתיים של המחדל שטואטא אל מתחת לברזנט המטונף.
"מה עושים?" אסף שאל את פקודיו לחוליה, אך התכוון לקבל דעתו של יניב בלבד.
זה לא שהיו להם אפשרויות רבות.
יניב שם לב למצוקתו של אסף, מצוקת מפקד שאינו יודע איזו פקודה לתת לפקודיו. הוא לא נתן דעתו לחריגות שבשלווה שהוא עצמו היה שרוי בה, שלווה של אדם שבטוח שהוא נמצא בדיוק במקום ובזמן ובסיטואציה שבהם אמור הוא להיות באותו הרגע של חייו, ובכלל.
וכך היה.
עברו שתי שניות משאלתו של אסף והעיניים בשמיים שידרו את צמד המילים האחרון שיניב בחייו שמע: "ברחן צפונה! ברחן צפונה!"
"ברחן צפונה," אסף את תפקידו ביצע. הלם היה בקולו כשחלק את הדיווח עם הלוחמים שתחתיו, והדבר הבא שראה היה חייל מטפס אל מותו והדף ואור חזק שהגיעו מהפיצוץ שאותו קרע.
יניב לא חשב. היה כחתול שמשתעשע עם עכבר. את חוסר האונים של מפקדו בחוליה, ואת האינפורמציה החדשה שהייתה מגורמיו, הוא פירש כהיתר לחופש פעולה.
לזה התכוון אמיר כשאמר "סוררים" - חיילים שרק מחפשים תירוץ לחשוב שהותר להם לחשוב.
הפיצוץ האדיר על גג בניין C, העמדה של חוליה חמש, תפס את הכוחות הישראלים לא מוכנים.
שלושה אנשים בלבד ידעו על זירת המטענים אשר שם נבנתה.
"יניב!!!!" מיכאל נעמד מכריעה ובכאב צרח, הרגיש בבטנו את אותה ההרגשה שהותיר בו החלום. וכשעמד שם, כשחלומו למציאות הפך, הרגיש את כוחותיו מתרוקנים ומשהו שניתז מהפיצוץ שממעל מגלח את קסדתו וממשיך ועף ונופל מאחוריו.
"רד!" אמיר פקד בצעקה והושיט יד אגרסיבית לחגורתו של מיכאל למשוך אותו חזרה למטה. לא ציפה שבכזאת קלות יטיח אותו לרצפה, כאילו בן רגע הפך הלוחם האיתן לסחבה רטובה.
"חמש, חמש, חוליה חמש עבור, דוח מצב גפרורים," בקור רוח ניסה אמיר לקבל אות חיים.
"גפרור מחוליה חמש עלה לגג והפעיל זירת מטענים, לא ברור מה עם הגפרורים האחרים. הגג התמוטט ברובו," העיניים שחגו בשמיים ראו, חיברו את המידע ובחדות רבה לכול דיווחו.
הרבה שעות אוויר היו לו לאיש התצפיות, גם הוא אזרח עובד משרד ראש הממשלה.
מיכאל נשאר שכוב-זרוק על האדמה, ידע בוודאות שאיבד את יניב לעד. מסיבה לא ברורה, ודאי שאז לא ניסה לעצמו להסבירה, התעניין בעצם שעף וגילח קסדתו מיד לאחר הפיצוץ העז.
אחרי כמה שניות, וכשבלבול שוב השתלט כליל על מחשבותיו, הוא התגלגל על בטנו כדי לבחון אם יוכל לראות בחשיכה מהו הדבר הזה שעף ובו פגע. וכשהרים ראשו, ראה יד שלמה ונקייה, יתומה מגופה. וככה יצא שהקיא באותו היום בפעם השנייה. בפעם זו עשה זאת על עצמו ועל האדמה.
*
נדרשו עוד שנתיים עד שהמחבל חוסל. מתוכן שנה וחצי חי במערה, אשר לפתחה שוגר טיל המסוק שסיכל את המשך חייו הטרוריסטיים ובכלל. שותפיו לבגידה חוסלו בזה אחר זה ובאכזריות מדודה.
תחקיר המבצע, לעומת זאת, הסתיים בערב היום שאחרי ולהשלמתו נדרשו פחות משלוש שעות. הדרגים האחראים, הגבוהים ביותר בארבעת האגפים הרגישים ביותר לסיכול הטרור שבין הים התיכון לנהר ירדן, סגרו בינם לבין עצמם את תוצאות הבדיקה - החייל שטיפס לגג שבר את פקודת המבצע. הוא, ורק הוא, הביא למותו ולתוצאה הכושלת של הפעולה.
זה לא היה מפעילו של משתף הפעולה שהתהפך; גם לא המסתערבים שנחשפו בשלב איסוף המודיעין. ושמותיהם של מפקדי הלוחמים עלו רק בשבחים. אף אחד לא חשב את עצמו לשאול, וודאי שלא להשמיע או להעלות אפשרות ריאלית, שמא הם יצרו חיילים קצת יותר מדי מורעלים.
החייל שחשב לבד, "תמיד כזה היה," הם אמרו, זה הוא שבגללו אבדו חיים וחיילים נפצעו.
"במפורש אמרנו לא לעלות על הגג," ראש הענף שתדרך את הלוחמים הבטיח לראש האגף שלו בשיחה סלולרית לא בטוחה, חסך ממנהלו את הדגש שניתן לסעיף זה בעת פקודת המבצע.
ביצוע המשימה בכל מחיר הוא ערך רעיוני, ולא תירוץ לעקוף פקודה - זו הייתה הגישה.
מה היה קורה אם היה עולה ונשכב על הגג ובשניות צולף את הכדור כפי שרצה, גם אז הוא היה "אשם"? זו לא הייתה הפעם הראשונה שמיכאל חשב על "מה אם" שכזה, אך זו הייתה הפעם הראשונה שכל עולמו השתנה על כובד השאלה. למזלו הרב מעולם לא הרגיש אשמה על שקרה במבצע, אז זה ממנו נחסך. הוא ישב חסר מילים ועניין בחיים בבית הוריו של יניב, שכולים טריים, כשקיבל את הודעת הטקסט שבה נכתבה מפורשות השורה התחתונה של תחקיר המבצע.
אבידן כתב: לא שאלו אותנו כלום. השועלים נכנסו באיחור ואמרו שיניב אשם.
כל מה שמיכאל חשב שהוא יודע שהוא רוצה השתנה. כל מה שרצה, אז כשישב על הספה, זה לעזוב את היחידה. אחר כך רק רצה לסיים עם הצבא. וכשהגיעה השעה כבר רצה להתרחק מכולם.