כל הפרחים בפריז

עמודים: 336 תרגום: רחלי לביא תאריך יצאה לאור: 12-2020 קבלו את הספר ב-33 ש"ח בלבד - קופון הנחת רומנטיקה לסוף השנה: DM33 פריז הכבושה היא לא מקום לאלמנות צעירות. בעיר שבה נושבות רוחות מלחמה עזות, סלין הצעירה מנסה לשמור על שגרת חיים עבור קוזי, בתה הקטנה. היא עושה כל שביכולתה על מנת להסתיר ממנה את ההתרחשויות, וממשיכה לעבוד בחנות הפרחים הוותיקה של אביה, מכינה זרים יפהפיים לתושבי השכונה. כאשר קצין גרמני מגלה את מוצאה היהודי, הפחדים הגרועים ביותר שלה מתממשים. סלין מבינה שעליה להשיב מלחמה כדי להציל את האדם היקר לה מכול, את בתה, קוזי. עשורים לאחר מכן, באותה דירה פריזאית, קרוליין האמריקנית מוצאת את עצמה ללא בדל של זיכרון מעברהּ. היא מתאוששת מתאונת דרכים ומגלה שבמשך שנים חיה חיים עצובים ובודדים. כאשר בחיפוש מקרי בדירה היא נתקלת במכתבים שכתבה סלין לאהובהּ לפני כל אותן שנים, היא אוזרת עוז ויוצאת למסע שיוביל אותה אל עברה האבוד, אבל גם לעתיד שממתין לה. "כל הפרחים בפריז" מאת שרה ג'יו הוא רומן מרגש על אומץ לב ונחישות, על אהבת אם ועל יכולתו המופלאה של הלב לסלוח. ספריה של שרה ג'יו היו לרבי מכר עולמיים. "כל הפרחים בפריז" הוא הראשון הרואה אור בעברית.

1
קרוליין
4 בספטמבר, 2009

פריז, צרפת

איך הוא העז? אני עולה על האופניים שלי, סמוקת לחיים, ורוכבת במהירות ברוּ קְלֶר על פני דוכני הרוכלים העמוסים חצילים סגולים מבריקים וזרי פרחים. אדמוניות ורודות וחמניות זהובות עומדות דום בדליים מסודרים. אני חולפת על פני קפה דוּ־מוֹנד, שבו אני קונה קפה כשאין לי כוח ללכת עד ביסטרו זִ'ינְטִי. עוברת על פני אישה שמטיילת עם הפודל הלבן הקטנטן שלה. למרות השמש הבהירה, היא נאחזת במטרייה הסגורה שלה, כאילו בכל רגע ייפתחו שערי שמים ויטיחו בה את זעמם.

זעם, זה בדיוק מה שאני מרגישה. אני זועמת. הוא היה האדם האחרון בעולם שציפיתי או רציתי לראות הבוקר. איך הוא מעז לא לכבד את הבקשה שלי, אחרי כל מה שקרה? אמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו, עכשיו או אי־פעם. ובכל זאת, הוא מופיע שם, בקפה דוּ־מוֹנד, מכל המקומות בעולם, מחייך אלי כאילו לא קרה דבר, כאילו...

אני ממצמצת כדי לעצור את הדמעות, מנסה להתעשת, כפי שלא עשיתי אתמול בלילה, כשזרקתי את המפית שלי, צעקתי עליו ויצאתי מהמקום בסערה. אישה פריזאית, בניגוד אלי, לעולם לא היתה מאבדת כך את עשתונותיה.

על זה אני עוד צריכה לעבוד, אבל משאר הבחינות בהחלט עשויים לחשוב שאני צרפתייה, לפחות מרחוק. אני נראית שייכת, פחות או יותר. צעיף קשור ברישול סביב צווארי. אני לובשת שמלה ורוכבת על אופניים. שיער בלונדיני אסוף בפקעת גבוהה. ללא קסדה — כמובן. נדרשו לי שלוש שנים כדי להשתלט כמעט על השפה (דגש על ה"כמעט"), אבל יידרשו לי חיים שלמים כדי לרכוש מיומנות מספקת בסגנון הצרפתי.

אבל לשום דבר מזה אין משמעות כעת. לאורך השנים פריז היתה למקום המסתור שלי, לקונכייה שלי, למפלט מכאבי עֲבָרִי. אני עוצמת את עיני כדי לעצור את הדמעות. ועכשיו? הוא באמת חושב שהוא יכול לחזור לכאן ולצפות ממני להתנהג כאילו כלום לא קרה? שכבמטה קסם — הכול יחזור להיות כשהיה?

צמרמורת חולפת בגבי, ואני מביטה מעבר לכתפי כדי לוודא שהוא לא עוקב אחרי. נראה שלא, ואני רוכבת מהר יותר מעבר לפינה. גבר במעיל עור מביט בי, ומחייך כאילו כבר נפגשנו פעם. מעולם לא נפגשנו. הישירות של הגברים הצרפתיים ידועה לשמצה. אין אפילו טעם לציין את זה. הם משוכנעים שהעולם כולו, על כל הנשים שבו, צריך לברך על מזלו הטוב שהרעיף עליו את יופיים המיוחד, את קסמם ואת האינטליגנציה שלהם.

בקושי טבלתי בוהן בבריכת ההיכרויות הצרפתית, והחוויה לא היתה מרוממת. היתה ארוחת הערב עם מעצב השיער, שלא הצליח להפסיק לבדוק איך הוא נראה במראה שמאחורי; ארוחת צהריים עם האמן, שהציע שנלך לדירה שלו ונדבר על הציורים האחרונים שלו, שממש במקרה תלויים מעל המיטה שלו; והמרצה שהציע לי לצאת איתו לפני שבוע... ועדיין לא הצלחתי להתקשר אליו בחזרה.

אני נאנחת ומדוושת הלאה. אני לא אמריקנית ולא פריזאית. למען האמת, לאחרונה אני לא מרגישה שייכת לשום מקום. אני לא שייכת לשום אדם ולשום מדינה. אני לא יותר מאשר רוח, מרחפת על פני החיים.

אני רוכבת דרך רוּ דֶה סֵיין, מזגזגת בין עמודי התאורה במורד הגבעה, הדרהּ של העיר מאחורי, השמלה הקיצית התכלכלה שלי מתנופפת ברוח, ועיני מתמלאות דמעות ומערפלות את מראה הרחוב הצר שלפני. אני ממצמצת בחוזקה ומוחה דמעה, והרחוב המרוצף באבנים עגלגלות מתחדד שוב למולי. מבטי מתקבע על זוג מבוגר שפוסע על המדרכה לפני. הם נראים כמו כל זוג צרפתי מבוגר אחר, מלאים במתיקות אופיינית שהם לעולם לא יהיו מודעים לה. הוא לובש מעיל ספורט (למרות הלחות והחום — כמעט שלושים מעלות היום), והיא בשמלה משובצת, שייתכן כי המתינה בארון שלה מאז אחר הצהריים שבו ראתה אותה בחלון ראווה של בוטיק לא יקר איפה שהוא בשאנז־אליזה ב־1953. היא נושאת סל מלא מציאות משוק האיכרים (אני רואה את הקישוא). הוא נושא בגט ותו לא, ואוחז בו צמוד לכתפו כמו רובה מתקופת מלחמת העולם השנייה, בצייתנות שמתלווה אליה קורטוב כמעט בלתי מורגש של טרדה שאיכשהו יש בה גם קסם.

מחשבותי נודדות שוב אל חילופי הדברים בבית הקפה, ואני שוב זועמת. אני שומעת את קולו בראשי, רך, מתוק, מלא תחנונים. האם החמרתי איתו מדי? לא. לא. אולי? לא! בעולם מקביל אולי היינו מעבירים את הערב בהתגפפות בשולחן פינתי באיזה בית קפה, היינו שותים יין בורדו משובח, מאזינים לצֵ'ט בֵּייקֶר, מתכננים מסעות היפותטיים לאיי יוון או בנייה של חממה בחצר האחורית, שם נוכל לשקול את היתרונות של גידול עץ לימון (או אבוקדו?) בעציץ, ולשבת תחת שיח מטפס של בוגנוויליה כמו זה שאמי שתלה בשנה שבה מלאו לי אחת־עשרה, לפני שאבי עזב את הבית. ג'ז. סַנְטוֹרִינִי. עצי לימון. פרטים יפהפיים, מלאי אהבה, שאין להם כל חשיבות עוד. לא בחיים האלה, בכל אופן. הפרק הזה הסתיים. לא, הספר כולו.

איך אני יכולה לסלוח לו? איך אוכל לסלוח לו אי־פעם?

"סליחה היא מתנה," אמרה לי מטפלת שהלכתי אליה לכמה פגישות, "גם למי שפגע בך וגם לך. אבל אף אחד לא יכול לתת מתנה אם הוא לא מוכן לכך."

אני עוצמת עיניים לרגע, ופוקחת אותן בהחלטיות. אני עדיין לא מוכנה, ואני בספק אם אהיה מוכנה אי־פעם. אני מדוושת הלאה, מהר יותר, בנחישות. כאב העבר מתחדד בי לפתע במלוא מרירותו. הוא צורב, כמו פלח לימון שמוצמד לפצע.

אני מוחה דמעה נוספת ומבחינה במשאית ששועטת לעברי לפתע פתאום. אדרנלין מציף אותי, כפי שקורה כשמאבדים ריכוז בנהיגה וכמעט נכנסים במכונית מתקרבת או בעמוד תאורה, או באיש שמטייל עם הכלב שלו. אני סוטה עם האופניים שלי ימינה, נזהרת שלא לפגוע באמא שהולכת לעברי משמאל עם בתה הקטנה. הילדה נראית בת לא יותר משנתיים. לבי מתרחב. השמש בהירה, אורה מסמא, והוא מסתנן דרך שערה הבלונדיני הרך.

אני מצמצמת את עיני, מנסה לנווט את דרכי בדרך הצרה שלפני, פעימות לבי נעשות יותר ויותר מהירות. לא נראה לי שנהג המשאית רואה אותי. "עצור!" אני צועקת. "אָרֵטֶה!"

אני לופתת את הכידון, מועכת את הבלמים, אבל איכשהו הם כושלים. הרחוב תלול וצר, צר מדי, וכעת אני דוהרת במורד צלע הגבעה, במהירות הולכת וגוברת. נהג המשאית מתעסק בסיגריה, מטה אותה לכאן ולשם, ובה בעת מתפתל עם המשאית בין הרחובות המרוצפים באבנים עגלגלות. אני צורחת שוב, אבל לא נראה שהוא שומע. חרדה סמיכה מציפה את כל כולי, ומותירה אותי חסרת אונים. שתי אפשרויות עומדות בפני: לפנות שמאלה ולהתרסק עם האופניים שלי על האמא והילדה הקטנה, או לפנות ימינה ולהתנגש במשאית.

אני פונה ימינה.

2
סֵלִין
4 בספטמבר, 1943

פריז, צרפת

"הסתיו מגיע," אומר פאפא, ומביט אל מחוץ לחלון חנות הפרחים הקטנה שלנו ברוּ קְלֶר. ענני סערה מציפים את עיניו למרות השמים הכחולים הפרושים מעלינו.

"אוי, פאפא," אני אומרת מבעד לדלת הפתוחה. אני מיישרת את הסינר שלי ומטאטאת כמה עלי כותרת תועים של ורדים מאבני הריצוף העגלגלות מחוץ לחנות. אני יודעת שזה נשמע טיפשי, אבל עלי כותרת שנפלו תמיד גורמים לי צער. הם מזכירים לי ברווזונים קטנים שהופרדו מאמם. "זו רק תחילת ספטמבר, פאפא הכל־כך־רואה־שחורות שלי." אני מחייכת בשעשוע. "זה היה קיץ יפהפה להפליא; אולי פשוט ניהנה ממנו כל עוד הוא נמשך?"

"יפהפה?" פאפא מניף את ידיו באוויר באותה מחווה דרמטית שכל הגברים הצרפתים שעברו את גיל שישים מבצעים בכישרון רב. לעתים קרובות נראה לי שקיים איזה חוק צרפתי עתיק־יומין שלפיו אם אתה גבר מבוגר שמורה לך הזכות הבלתי־מעורערת להיות זעפני, חם־מזג ונרגן בכל מקום וזמן שתראה לנכון. פאפא בלי שום ספק ממצה את הזכות הזאת, ואיכשהו זה גורם לי לאהוב אותו אפילו יותר. נרגן או לא, מעולם לא פגשתי גבר צרפתי עם לב רחב משלו. "העיר שלנו נכבשה בידי חיילים נאצים, ואת קוראת לקיץ הזה... יפהפה?" הוא מניד את ראשו, ושב להתמקד בסידור הפרחים המורכב שטרח סביבו כל היום עבור מדאם זִ'ינְטִי, אחת הלקוחות היותר קפדניות שלנו. מדאם ז'ינטי היא מכתיבת טעם מקומית והבעלים של אחת המסעדות האופנתיות ביותר בעיר, ביסטרו ז'ינטי, והיא מפנה אלינו לקוחות רבים. משמעות הדבר היא חדירה למעגל לקוחות ממעמד חברתי גבוה שרוצים שהשולחנות בחדרי האוכל שלהם ייראו נפלא כמו השולחנות שלה. משום כך, פאפא ואני יודעים שאל לנו להסתכן באובדן העבודה איתה, והדרישות שלה חייבות לבוא על סיפוקן תמיד, ולא משנה עד כמה הן מגוחכות, או עד כמה השעה מאוחרת (או מוקדמת). שלעולם לא יהיה בסידור עודף של עלים ירוקים, אבל כמובן שלא יחסרו בו עלים ירוקים, מצד שני. רק ורדים שנגזמו באותו הבוקר. לעולם לא אדמוניות, רק נוריות. וכמובן, שבשום פנים ואופן לא יהיו שם שרכים. שלא יהיה אפילו רמז לשרכים. עשיתי את הטעות הזאת בסידור פרחים לפני שלוש שנים, ואין ספק שזה לא יחזור על עצמו לעולם.

מדהים אילו הבדלים יכולים להיות בין הורה לילד. הבן שלה, לוּק, למשל, לא דומה לה כלל. אנחנו מכירים זה את זה מאז התיכון, ותמיד הערצתי אותו. אנחנו אוכלים ארוחת ערב יחד כל שבוע בביסטרו ז'ינטי, והחברות עמו תמיד היתה יקרה ללבי, בעיקר בתקופת הכיבוש הנורא הזה. בנסיבות שונות, לוק ואני יכולנו להיות נאהבים. אם העולם לא היה שרוי במלחמה, אם החיים שלנו היו מתנהלים במסלול אחר. חשבתי על כך פעמים רבות, כמובן, ואני יודעת שגם הוא. הסיפור שלנו נותר מורכב, ואף־אחד מאיתנו, כך נראה, אינו יודע את סופו.

אני נאנחת. למי יש זמן לחשוב על דברים כאלה עכשיו, כשהרבה כל־כך מוטל על הכף. כמה מחברינו איבדו את מקור הפרנסה שלהם, אחרים הותקפו בפינות רחוב. ובכל זאת, עד כה המשפחה הקטנה שלנו הצליחה לחמוק מכל פגע, אישי או כלכלי, ואני אסירת תודה על כך מדי יום. אני רוצה להאמין (או שאני רק מעמידה פנים?) שאנחנו חסינים, שהמלחמה הזאת יכולה להגיע ולחלוף, ודבר לא יאונה למשפחתנו הקטנה בת שלוש הנפשות: פאפא, אני ובתי הקטנה, קוֹזִי. הסערה תשתולל סביב ותפסח עלינו.

אני לא טיפשה. יש סיבות לדאגה. הרבה סיבות. אבל זהירות היא עניין שונה לחלוטין מפרנויה, ואני מסרבת להניח לפחד לשלוט בי. אחרי ככלות הכול, אנחנו אזרחים צרפתים, ויש לנו מסמכים שמעידים על כך. אמנם אמו של פאפא היתה יהודייה למחצה, אך היא הלכה לעולמה לפני שנים רבות בכפר קטן ליד נורמנדי, במרחק קילומטרים רבים מכאן. מוצאו המשפחתי של פאפא לא היה מקור לבושה, אך גם לא הגדיר את זהותו. אביו היה קתולי, ואמו התנצרה. ככל שאני יודעת, איש אינו מודע למוצאו של פאפא ואף־אחד לא יוכל לעקוב אחר שושלת היוחסין שלו. וחוץ מזה, הגרמנים אוהבים את החנות שלנו, הם נכנסים לכאן כדי לקנות זרי פרחים מיוחדים לנשים שלהם או לפילגשים שלהם, או לכל נערה צרפתייה יפה שהם מקווים להרשים. אנחנו נהיה בסדר. שלושתנו.

פעמוני הדלת מצלצלים ולוק מופיע בחנות. הוא מנשק אותי על לחיי ולוחץ את ידו של פאפא.

"מה אתה עושה כאן?" אני שואלת אותו בחיוך.

הוא שולף אשכולית ורודה מושלמת מכיס המעיל שלו. "תראי מה מצאתי בשוק."

עיני מזדהרות. "לוק, באמת?"

הוא מהנהן. "חשבתי שתשמחי."

"לא אכלתי אשכולית מאז..."

פעמוני הדלת מצלצלים שוב, הפעם הם מתלווים לכניסתה של מדאם בֶּרנַרד, והיא מתנשפת וניגשת אל הדלפק. "אני צריכה ארבעה זרים של שושן נמרי," היא אומרת לפאפא, קצרת נשימה. "אנחנו מארחים כמה מהאנשים הנכבדים ביותר בפריז מחר בערב."

מצחו של אבא נחרש תלמים. הוא יודע בדיוק כמוני שקשה מאוד, אם לא בלתי־אפשרי, להשיג שושן נמרי.

"מדאם ברנרד," הוא אומר ומכחכח בגרונו. "פרחי שושן נדירים מאוד בימים אלה. אני יכול להציע לך ורדים, ציפורנים, אפילו..."

"אמרתי שושן," היא נובחת, ומחזיקה את ידה באוויר כמו כדי להסות כל ויכוח אפשרי בעניין.

"מדאם ברנרד," אומר לוק פתאום. "כמה נחמד לראות אותך."

"איזו הפתעה, לוק!" היא קוראת. "לא ראיתי שאתה כאן."

הוא מחייך. "מה שלום בעלך? שמעתי שהוא היה חולה בזמן האחרון."

"תודה, הוא החלים לגמרי."

"יופי," הוא אומר.

מדאם ברנרד מביטה בי, ואז בלוק, ואז היא מביטה שוב בפאפא. "גם ורדים זה בסדר. אני לא רוצה להטריח." היא מעיפה בי מבט נוסף, ואז בלוק. "במיוחד בזמנים כאלה. שלושה זרי ורדים. גוונים שונים של ורוד יהיו בסדר גמור."

לוק מעיף לי נשיקה באוויר, ואז פונה אל הדלת. פאפא רושם את ההזמנה במחברת שלו, כהרגלו. "שנביא אותם בשלוש? או בארבע?"

"בשתים־עשרה," היא אומרת. "בפעם שעברה השליח שלך איחר. תוודא שזה לא יקרה שוב."

"כמובן, מדאם," אומר פאפא.

"והפרחים היו קצת עייפים." היא מנידה את ראשה. "אם לא תהיה זהיר, תאבד את הלקוחות הטובים ביותר שלך, אני ביניהם."

"עם כל הכבוד, מדאם," אני מתערבת, "אנחנו לא מוכרים פרחים עייפים. אולי הזיכרון שלך הוא שהתעייף."

"הזיכרון שלי?" היא מתנשפת, ופונה אל פאפא. "חבל מאוד שלא הצלחת להחדיר בבת שלך שום דרך ארץ. במחשבה שנייה, תבטל את ההזמנה."

אחרי שהיא הולכת, אני נאנחת וקורסת אל הכיסא שמאחורי הדלפק. אבל ברור שפאפא לא חושב שזה מצחיק.

"סלין, את לא יכולה לתת למצבי הרוח שלך להשתלט עלייך ככה."

"ולתת לאנשים כמו מדאם ברנרד לחלק לנו פקודות, זה בסדר?" אני מושכת בכתפי. "יש לנו מספיק לקוחות, פאפא. אנחנו לא צריכים אותה."

הוא נאנח. "ומה אם היא תספר לחברים שלה וכולם יפסיקו להזמין אצלנו?"

"אל תדאג," אני אומרת. "הלקוחות שלנו נאמנים. מדאם ברנרד, לעומת זאת, כולם יודעים שהיא תומכת בנאצים."

פאפא נראה עייף ולא משוכנע. "זו עוד סיבה לוודא שהיא תהיה מרוצה."

באותו הרגע ממש קוזי שועטת אל תוך החנות, בת השמונה הקטנה שלי, שיש לה עוז־רוח של אריה ולב של מלאך, ובשנייה אחת כל השטויות של מדאם ברנרד מתפוגגות ונמוגות. "מאמא," היא אומרת, ומשליכה את זרועותיה סביבי. "תראי מה עשיתי בבית הספר!"

היא מוציאה פיסת נייר מהילקוט שלה, ציור של חוף ים בצבעי מים. "את מזהה אותו?" היא שואלת בעיניים עגולות וגדולות ומלאות ציפייה. "זה נורמנדי!" היא קוראת בהתלהבות, היא נרגשת מכדי לחכות לתשובה שלי. "איפה שנולדת, מאמא!" היא קורנת בגאווה ומצביעה על הסלעים שציירה לאורך החוף ועל הבריכה שמתמלאת במי הגאות מימין, בדיוק כפי שסיפרתי לה לילות רבים כל־כך לפני ששקעה בשינה. בית ילדותי בנורמנדי נחרט עמוק בלבי. גרנו שם בבית קטן ליד הים לפני שאמי הלכה לעולמה, בשנה שבה מלאו לי שתים־עשרה. לאחר מכן אבא לקח אותי איתו לפריז. עבר זמן רב כל־כך מאז, אבל אם אני עוצמת את עיני ומניחה למוחי לנדוד אל העבר, אני עדיין יכולה להריח את ריחו של אוויר הים, את ניחוחם של עצי הלימון של מאמא בחצר האחורית שלנו. כאילו מעולם לא עזבתי. אני מניחה שחלק ממני אכן נותר שם.

"את מתגעגעת לזה?" שואלת בתי ובוחנת את פני.

עיני מצועפות, אז אני פונה ממנה ומעמידה פנים שאני עסוקה בצרור של עלים ירוקים שיגיעו בסופו של דבר לאחד מסידורי הפרחים של פאפא, למסיבה מפוארת כזאת או אחרת.

אני מתעשתת, ואז מסתובבת אל קוזי ומהנהנת. "כן, אהובה," אני אומרת בחיוך. אני מתגעגעת לנורמנדי, אבל אני מתגעגעת יותר למאמא. החיים שלנו על חוף הים היו קסומים, אבל יכולנו לגור בכל מקום, במדבר או ביער אפל — כל עוד אמי היתה שם, היינו מאושרים.

ומכיוון שכך, לאחר מותה הכול השתנה. רוב האושר נמוג מחיינו, כמו להבה של נר, במיוחד אצל פאפא. החיים המתוקים שחיינו בנורמנדי פינו את מקומם לחיים עמוסים בפריז, שבה אנשים נעו מהר יותר וחייכו הרבה פחות. אבא פתח את חנות הפרחים, ויצרנו לנו מציאות חיים חדשה ללא מאמא.

פאפא הוא אדם שלֵו ומאופק. פעם אחת בלבד ראיתי אותו בוכה: בבוקר חג המולד בשנה שבה מלאו לי שלוש־עשרה. מיד אחרי ארוחת הבוקר נתתי לו תמונה של מאמא שמצאתי בקופסה שנטמנה במעמקי עליית הגג. גילה בתמונה לבטח לא עלה על שמונה־עשרה, היא היתה יפה כל־כך. שערה הגלי הכהה, ממש כמו זה של קוזי, גלש על כתפיה. מצאתי מסגרת מושלמת לתמונה הזאת בחנות יד־שנייה, ועטפתי אותה בשביל פאפא. עד היום אינני יודעת בוודאות אם הוא ראה את התמונה אי־פעם קודם לכן, אבל כשעיניו נחו עליה, הוא בכה.

ועם זאת, למרות מאמציו של פאפא להדחיק את כאבו לאורך כל השנים, הכאב עדיין נוכח. הוא עוטה אותו כמו צעיף, שכרוך תמיד סביב צווארו. לבו של פאפא גדול ורחב, אך האמת היא שמאמא לקחה איתה מחצית ממנו כשהלכה לעולמה. כאשר מאבדים אהבה עמוקה כמו זו שהיתה להם, האם יש דרך למלא את הריק?

"מאמא?" שואלת קוזי וקורעת אותי מזיכרונותי.

"זה מקסים," אני משבחת אותה, ומביטה שוב ביצירת האמנות הקטנה שהיא יצרה בצבעי מים, ואז שותלת נשיקה בלחייה הוורדרדה והקרירה. "הצלחת ללכוד את החוף כמו אמנית אמיתית. זה נראה בדיוק כמו שאני זוכרת את זה."

היא תוחבת תלתל משערה הכהה מאחורי אוזנה, מרימה את ראשה ומביטה בי בחיוך בוטח. "תיקחי אותי לשם פעם?"

"אני מבטיחה," אני אומרת לה.

"ונוכל לאכול שם טארט תפוחים של נורמנדי, כמו זה שאהבת כשהיית קטנה?"

עצם האזכור ממלא את פי ברוק ואת לבי בכאב. אני יכולה כמעט להרגיש בטעם הטארטים שאמי היתה מכינה מתפוחים שגדלו על העץ בחצר שלנו, כמויות של קינמון טרי טחון ומנה גדולה של קצפת מעל.

"ונוכל לחפש אוצרות בחוף?"

"כן, מתוקה שלי."

"ונוכל לזרוק אבנים למים ולחפש כוכבי ים בבריכוֹת הגאוּת?"

אני מהנהנת, מתאמצת לבלוע את הדמעות. היא דומה לאביה באותה המידה שהיא דומה לי. אופטימית חסרת תקנה שרואה את הטוב שבכל אדם, ברוח עזה ונחושה. פייר היה גאה כל־כך לו ידע. אני לופתת את שרשרת הזהב שהוא נתן לי ביום נישואינו, עם תליון היהלום הקטן שמזכיר לי את החיים שהיו לנו פעם יחד.

מותו היה פתאומי, בדיוק כמו זה של מאמא, אבל שלא כמוה, הוא לא נגרם ממחלה. זה קרה שישה חודשים לאחר נישואינו, מיד אחרי שגיליתי שאני בהיריון עם קוזי. התעוררתי לקול פתיחת דלת הארון, ואז שמעתי את רשרוש מכנסיו כשמשך אותם מעלה, את נקישת אבזם חגורתו, ואת כפות רגליו הנדחקות לתוך הנעליים. פקחתי את עיני ופיהקתי. "סליחה, יקירתי," הוא אמר. "לא התכוונתי להעיר אותך."

"בוא בחזרה למיטה," אמרתי בקול ישנוני. תכננתי לספר לו את החדשות על ההיריון באותו הערב. ראשית התכוונתי לגשת לקצב ולבחור סטייק מיוחד שילווה את המנה האהובה עליו, גראטן דּוּפִינוּאָה, תערובת פשוטה ובה בעת אלוהית בצורה שאי־אפשר להסביר, שמורכבת משכבות של פרוסות תפוחי אדמה דקיקות, שום, גבינת גְרוּיֵיר ושמנת. ראיתי את אמא שלי מכינה אותה מאות פעמים, אבל זו תהיה הפעם הראשונה שאנסה להכין אותה במטבח שלי.

אני זוכרת את הבעת פניו באותו בוקר. תמיד אזכור אותה. הוא היה נאה כל־כך, עיניו מלאות תשוקה — כלפַּי וכלפי החיים בכלל באותה המידה. לפייר היו חלומות, והיו לו תוכניות ברורות כיצד יגשים אותם, את כולם. כשהעסק שלו, חנות יין קטנה במוֹנמַרְטְר, התחיל להתרומם, הוא תכנן לפתוח חנות נוספת, ואז חנות שלישית. המטרה הסופית היתה להיות סוחר היינות המצליח ביותר בפריז. לאחר מכן, כך אמר, נקנה בית כפרי בפרובנס, ומדי קיץ נתרווח לנו לצד בריכת מינרלים וננשום אוויר בניחוח לבנדר. גם פאפא יבוא, כמובן. ההצלחה של פייר תאפשר לאבי לפרוש סוף־סוף, ולתת מנוחה לידיו התשושות ולמפרקיו הדואבים. עתיד נפלא וחיים נהדרים נפרשו לנגד עינינו, לגמרי בהישג־יד.

באותו הבוקר, מלא בכל אותם חלומות גדולים ואהבה, הוא ניגש בחזרה אל המיטה, כופף את גופו המפואר, הצמיד את שפתיו לשפתַי והעביר זרם של אנרגיה בכל גופי, מהסוג שרק אספרסו מוצלח ביותר יכול להעביר. לאיש לא היתה השפעה כזו עלי קודם לכן, ולעתים שאלתי את עצמי אם באמת אפשר לאהוב מישהו כל־כך, לאהוב עד שתרגישי שאת עומדת להתפוצץ.

"אל תלך," אמרתי.

"אני כבר חוזר," הוא השיב בקריצה.

"אבל כל־כך מוקדם," מלמלתי מאותו מקום מעורפל בין ערות ושינה, והעפתי מבט בשעון. שש וחצי. "איפה אתה כבר צריך להיות בשעה כזאת?"

"זאת הפתעה," הוא אמר. "תחזרי לישון, אהובתי. כשתפקחי שוב את העיניים אני כבר אהיה כאן ותראי."

ובדיוק כמו שהוא אמר, עצמתי את עיני, התמסרתי לתשישות ההריונית הטרייה, ושקעתי בשינה בתוך רגעים ספורים. אבל כשהתעוררתי כעבור שעה, פייר לא היה. שעות הבוקר חלפו בעצלתיים, אחר הצהריים הגיע, והוא עדיין לא שב. העסקתי את עצמי בהכנת ארוחת הערב. הגראטן דופינואה הצליח מעל המשוער, לשמחתי הרבה. מזגתי יין. ערכתי את השולחן. ובשש ורבע הדירה כולה העלתה ניחוח שמימי. אבל פייר עדיין לא חזר הביתה.

בבהלה רבה ניגשתי לברר בבתי הקפה הסמוכים, אצל הספר בפינה, שאלתי את מדאם בֵּנוּאָה שבדיוק סגרה את המאפייה. אני עדיין זוכרת את כתם הקמח על לחייה. "מצטערת, סלין," היא ענתה במשיכת כתף.

איש לא ראה את פייר.

ואז הגיע הטלפון. צלצול הטלפון מעולם לא נשמע רם או מפחיד כמו אז. רצתי אליו בלי לבזבז שנייה. זה חייב להיות פייר. הוא יעדכן אותי שהחליט לצאת לבדוק משהו בחנות, ובדיוק הגיע משלוח חדש של בורדו. העוזר שלו, לואי, צעיר ולא־מנוסה, לא ידע איך למיין את היין ולאחסן אותו במדפים הנכונים, אז הוא היה חייב לעשות את העבודה הזאת בעצמו. אלה הם חייו של בעל עסק. כמובן. ידעתי זאת היטב. אני אתרגז קצת, אבל אגיד לו שאני מבינה. אעודד אותו לחזור באופניים הביתה במהירות האפשרית. "האוכל מתקרר! הכנתי לך את המנה שאתה הכי אוהב!" הוא יענה בשלווה, "סליחה שחיכית, אהובתי, אני כבר מגיע." ואז הוא יהיה שם, רבע שעה לאחר מכן, עומד בפתח הדלת, בחיוך יפה ומלא ציפייה. הוא יבקש שאסלח לו, ואני אסלח, מיד.

הקול בטלפון לא היה קולו של פייר, אלא של שוטר מהרובע השישה־עשר. "מדאם, אני מצטער להודיע לך שבעלך..."

אני לא זוכרת מה הוא אמר לאחר מכן, לא בדיוק. כל מילה היתה כמו כדור שנורה בי, רק במהירות נמוכה פי מאה מהמהירות הרגילה — זה היה איטי כל־כך שהרגשתי כאילו כל אחת מהן פגעה בגופי וקרעה את לבי.

גופתו של פייר נמצאה בין משאית משלוחים ומכונית רנו אפורה חדשה לחלוטין. כשהמשאית פגעה בו, הוא נזרק מאופניו ונמעך בינה ובין המכונית שהגיעה ממול. הצוות הרפואי אמר שהוא נהרג במקום. הוא לא סבל.

באותו הלילה עליתי על האופניים שלי ורכבתי לרחוב שבו הוא נשם את נשימתו האחרונה. כשהגעתי לשם, נפלתי על ברכי. זה היה המחזה קורע הלב ביותר שראיתי מימי: אופניים מרוסקים לחלוטין שהושארו נטויים על צדם, ועלי כותרת ורודים של אדמוניות מפוזרים על רצפת האבן של הרחוב כמו שלג טרי, שרידים של מה שהיה לבטח זר ענקי.

ההפתעה שלי.

לאבד את מאמא ואז את פייר היה כמו להיפגע מברק פעמיים. לאחר אותו ערב עברתי שעות אפלות רבות. הרגשתי שלא אוכל להמשיך הלאה. יותר מעשר פעמים הבטתי מעבר לקצה המרפסת, ייחלתי לפתרון מהיר שיסיים את הכאב, ורק החיים הקטנים שצמחו בתוכי גרמו לי להמשיך הלאה. גם פאפא עזר, ככל שהיה יכול. הוא הערה לפי מרק בשר בכף כשלא הצלחתי לאכול מרוב בחילה או צער, וחיבק אותי כשהבכי הכריע את גופי, עד שצווארון חולצתו היה ספוג כולו.

אבל קוזי, קוזי המתוקה שלי, היתה בסופו של דבר התחבושת שהלב שלי נזקק לה כל־כך. איתה יכולתי להמשיך הלאה, וכך עשיתי. היא הסיבה לכך שאני קמה כל בוקר ומתפללת בכל ערב לפני שאני הולכת לישון. היא גם הגורם לכך שאני מסוגלת לראות את היופי שבכל יום, אפילו היום.

"בּוֹן אַפְּרֶה־מִידִי," אומר נער המשלוחים שלנו, ניק, שהופיע בפתח הדלת. הוא בערך בן שתים־עשרה, והוא גבוה מאוד לגילו. ילד מתוק שעובד קשה. יש לו כמה עבודות, ביניהן עזרה למדאם ז'ינטי ולמאפייה סמוכה, כדי לוודא שמשפחתו סוגרת את החודש.

קוזי מסמיקה. אני יודעת שהיא מאוהבת בו, ואני נזהרת שלא להגיד שום דבר שיביך אותה. "יש איזה משלוח שאני יכול לקחת היום, מסיה?" הוא שואל.

פאפא מהנהן ומושיט לו סידור פרחים מוכן למשלוח. "נהדר," הוא אומר, והוא מחייך לקוזי, טופח על ראשה בחיבה וממהר לצאת מהחנות.

קוזי מביטה בו יוצא החוצה וקורנת מאושר, ואז היא מסתובבת אלי ומושכת בסינר שלי. אני מביטה מטה אל בתי הקטנה. "אני יכולה ללכת לשחק בפארק עם אלינה?" היא שואלת.

פאפא מביט אלי בדאגה. "ילדים בני שמונה לא צריכים לשחק בפארק בזמנים כאלה. היא צריכה..."

"זה בסדר, פאפא," אני קוטעת אותו לפני שיגיד משהו שיפחיד אותה. אני שותפה לדאגה שלו לביטחונה בעיר הכבושה שלנו, כמובן, אבל אני גם מודעת מאוד לצורך של קוזי להיות ילדה, לחיות חיים שלווים ונטולי־דאגה ככל האפשר, גם כאשר נראה שהעולם סביבנו קורס לנגד עינינו ממש. למרות דאגותיו של פאפא, ניסיתי ככל יכולתי להגן עליה מפני הפחד. חייה הצילו את חיי ונתנו משמעות חדשה לעולם סביבי. בתמורה אני צובעת את עולמה בגוונים של אושר ושמחה. במקום שיש בו אפלה, אני מדליקה אור. במקום שיש בו דאגה, אני מספקת הקלה.

היא תהיה בסדר בפארק. הוא לא רחוק מהחנות. וחיילי האס־אס אמנם אכזריים, אך טרם שמענו אפילו על מקרה אחד של קצין גרמני שפגע בילד צרפתי. עדיין יש דרך־ארץ בעולם, וכל עוד זה כך, אני מתכוונת לסמוך על זה.

"כן, מתוקה," אני אומרת, מתעלמת מפאפא. "אבל תחזרי עד שש לארוחת ערב." היא מנשקת אותי וממהרת לרוץ החוצה מהחנות ואל הצד השני של הרחוב. אני רואה אותה מדלגת ונעלמת מעבר לפינה.

אבא ממלמל לעצמו משהו.

"מה?" אני שואלת, ומשלבת את ידי. "הדרך שבה אני מגדלת אותה לא מוצאת חן בעיניך? פשוט תגיד את זה."

הוא שותק במשך זמן רב. כשמבטו פוגש את מבטי, אני רואה שעיניו מצועפות. הוא מביט בי במבט רך. הוא לא כועס. "זה רק מפני שאני כל־כך אוהב אותה ואותך. אני לא אוכל..." הוא עוצר ומתעשת, "אני לא אוכל... לחיות עם עצמי אם משהו יקרה אי־פעם למישהי מכן."

אני מתקרבת אליו, מניחה את ידי על כתפיו ומנשקת אותו על לחייו. "כן, פאפא, אני יודעת שאתה דואג," אני אומרת. "אבל לא יקרה לנו שום דבר. אנחנו בסדר גמור. תמיד נהיה בסדר גמור."

הוא מחייך. "את בדיוק כמוה."

אני יודעת שהוא מתכוון למאמא, וזו המחמאה הטובה ביותר שהוא יכול לתת לי.

"את רואה את העולם כמוה. תמיד דרך משקפיים ורודים."

אני מחייכת חיוך רחב. "יותר כיף ככה."

שנינו מסתובבים לשמע דנדון הפעמונים מעל הדלת, שמבשרים לנו על בואו של לקוח. את הלקוח הזה אני לא מזהה. קצין גרמני בבירור, בדרגה גבוהה, אם לשפוט לפי העיטורים על כיס החולצה שלו. הוא גבוה מאלה שנכנסו עד כה, לפחות מטר תשעים וחמש, וכתפיו רחבות במיוחד. יש לו שיער כהה ולסת מרובעת. עיניו קרות, עיני פלדה, ודמותו מטילה צל מאיים על רצפת החנות. אני מברכת אותו ב"בון אפרה־מידי" עליז, כפי שאני מברכת את כל הלקוחות שלנו. זה המרד הפרטי שלי, אני לא נותנת לגרמנים שום יחס מיוחד, ולעתים קרובות מתייחסת אליהם באדישות.

הוא נוהם משהו לעברי, ואני מחכה כמה רגעים לפני שאני מגיבה. "אפשר לעזור לך?" אני שואלת לבסוף.

הוא מתעלם ממני ופוסע באיטיות ברחבי החנות, בוחן כל פינה בחשדנות, כאילו הפרחים ועלי הכותרת עצמם עלולים להיות מרגלים. אני רואה אותו שולף ורד אדום מאגרטל, מקרב אותו אל אפו, ואז משליך אותו על הרצפה. פאפא ואני מביטים זה בזה בדאגה.

"מה קרה לוורדים?" שואל האיש. יש לו צרפתית טובה, למרות המבטא הגרמני הכבד. נדמה שהשאלה מופנית אל עצמו לא פחות משהיא מופנית אלינו. פאפא ואני לא מעיזים לענות. "במולדת, לוורד יש ריח של... ורד. הוורדים הצרפתיים האלה מריחים כמו חרא. חרא צרפתי."

אני פותחת את פי כדי לענות, אבל הקצין מדבר ראשון. "ואלה?" הוא שואל, ומצביע על דלי של הורטנזיות בשני גוונים, סגול וּורוד. קשה מאוד למצוא אותן בעונה זאת של השנה, אלא אם יש לך קשרים עם הגננים הטובים ביותר בדרום. "מה זה לעזאזל?"

"הורטנזיות," אני אומרת. "אני יכולה לעניין אותך בזר פרחים למישהי מיוחדת? הן נראות נפלא עם ענפי..."

"לא," הוא נוהם, ומפנה את מבטו לפאפא. הוא מתקרב אל הדלפק, למקום שבו עומד פאפא. עם כל צעד כבד ואיטי שלו, אני מרגישה איך חום גופי עולה. "מה שמך, אדוני?"

"קלוד מוֹרוֹ," עונה פאפא. אם הוא מודאג, אין כל סימן לכך. ואף־על־פי־כן לבי פועם בפראות בחזי.

"מורו," אומר הקצין. "שם צרפתי ראוי."

פאפא לא אומר דבר, שום רגש לא נראה על פניו.

הקצין מגחך לעצמו. "הפיהרר בכבודו ובעצמו כל־כך אוהב את הצרפתים, שהוא חס על פריז. הוא יעבור לכאן בקרוב, אתה יודע, הוא מכין לעצמו מגורים לא רחוק מכאן. אפשר להגיד שהאוכלוסייה בצרפת היא... משהו מיוחד." הוא מסתובב אלי ומחייך. "והייתי מוסיף שגם די אטרקטיבית."

פאפא מכחכח בגרונו ורעד עובר בגופי. "מסיה, אם נוכל לעזור לך בהזמנה, נשמח לדעת מה הדרישות שלך כדי שנוכל להתחיל להכין אותה עבורך." זו הצעת שירות ובה בעת אזהרה מגבר אל גבר. גם קודם לכן עמדנו על המשמר כשמישהו מהצבא הגרמני נכנס לחנות, אך זו הפעם הראשונה שאני באמת מפחדת.

"אה, כן," הוא אומר. הוא מעיף מבט בפאפא ואז שב ומביט בי. נראה שמשהו משעשע אותו, משהו שלא אני ולא פאפא מצליחים להבין. "את יכולה לעזור לי." הוא מתקרב אלי ועוצר קרוב מדי. הוא מושיט כף יד גדולה אל צווארי ומעביר את האצבע המורה שלו על שרשרת הזהב שקיבלתי מפייר, ואז מחייך אל פאפא. "אני אקח עשרים חתיכות מהוורדים המחורבנים האלה." הוא צוחק. "בנות צרפתיות יאהבו כל דבר."

אני מהנהנת. אני מושיטה ידיים רועדות אל הדלי שלידי, בוחרת ורדים ולוקחת אותם אל הדלפק, שפאפא יסדר אותם.

"מה שמך?" שואל הקצין הגרמני.

אני מביטה בפאפא, ואז שבה ומביטה בגרמני. אני יודעת שאין לי ברירה. אני חייבת לענות על השאלה שלו. "סלין," אני אומרת לבסוף.

"סלין," הוא אומר, בקול שנשמע מבולבל ומשועשע בעת ובעונה אחת. "שם שאי־אפשר לזכור לבחורה שאי־אפשר לשכוח." הוא עוצר וחושב, ואז מהנהן לעצמו. "לי את נראית יותר כמו הֶלְגָה, שם שהולם פְרוֹיְלַיין יפהפייה."

ידיו של פאפא עובדות בקצב מסחרר, ובתוך רגעים ספורים הוא מושיט לקצין את הזר. "זה הכול?" שואל פאפא בטון רשמי — אני חוששת שרשמי מדי.

"כן, אדוני," הוא אומר, מכניס יד לכיסו, ואז מטיל חופן של מטבעות על הדלפק.

"להתראות... הלגה," הוא אומר וצוחק, ומחווה לעברי בכובעו. הוא הולך אל הדלת ואז פונה שוב לעברנו. "כמו שאמרתי, הבת שלך היא אישה יפהפייה." הוא מניד בראשו. "חבל, אדוני, שיש לך כזה אף יהודי טיפוסי."

הדלת נסגרת בחבטה. אני מחכה רגע ארוך, ואז רצה אל פאפא וכורכת את זרועותי סביבו. "אתה חושב שהוא..."

"אל תדאגי," הוא אומר. "הוא סתם מנסה להפחיד אותנו. זה מה שהם עושים. הם מפחידים אנשים כדי שיוכלו לשלוט בהם." הוא מאמץ אותי אל חזהו. "אל תדאגי, סלין שלי. הוא לא יכול לעשות לנו שום דבר." ואז הוא מסתובב בחזרה אל הקופה ושם את המטבעות, מארקים של הרייך, במגירה. שנינו מבחינים שהקצין שילם לנו הרבה פחות מכפי שהיה צריך לשלם, אבל אנחנו לא מדברים על זה.

צמרמורת חולפת בכל גופי ואני מושיטה יד אל המעיל שלי. "אני הולכת לקחת את קוזי. נאכל היום קצת יותר מוקדם," אני אומרת, ופונה אל הדלת.

"רעיון טוב," אומר פאפא, "וסלין?"

אני מסתובבת ומביטה לעברו לפני שאני יוצאת מהחנות.

"תיזהרי."

אני הולכת אל הפארק במהירות, מציצה פעמיים או שלוש מעבר לכתפי תוך כדי הליכה, ומוצאת את הבת שלי. מזג האוויר קר מהרגיל, לתחושתי, ואני מרימה את צווארון המעיל שלי קצת יותר מהרגיל.

איכשהו הקיץ נראה כמו זיכרון רחוק. פאפא צודק: הסתיו מגיע, אם זה מוצא חן בעינינו ואם לא.