מוות
העיניים נעצמות, הגב כואב מהישיבה הממושכת על הכיסא. יהודית שוקעת לתוך שינה טרופה. פתאום מתעוררת בבהלה, מסתכלת מסביב. מהמסדרון, אור קלוש מאיר את החדר. היא מביטה בעריסת הברזל הלבנה שלצידה. מרגלית שלה שקועה בתנומה. אולי זו לא תנומה? היא קמה ונוגעת בה בחרדה. היא נושמת בקושי, אבל נושמת. גם יהודית מרשה לעצמה לנשום. היא נמצאת פה כבר שלושה ימים. היא לא יודעת מה יש לתינוקת שלה. היא לא מבינה את בליל השיחות שסביבה. כולם פה מדברים אנגלית. רופאים באים ויוצאים, מתאספים ליד מיטת הקטנטונת, מתייעצים זה עם זה בלשון שהיא לא מבינה. קשה לה לראות אותם דוקרים את הבת שלה, רק בת שלושה חודשים וישבנה ככברה. הם מזריקים לה משהו לגוף פעם ועוד פעם. אין כבר מקום בישבן הקטן שלא דקרו. היא לא מבינה למה. היא רוצה לצעוק שיפסיקו. רוצה להתנפל עליהם, לקחת מהם את המזרק, לקחת את הבת שלה מהידיים האכזריות. היא לא רואה שום שיפור בבריאות בתה. יהודית בוכה חרש, הדמעות זולגות מעיניה. היא חסרת אונים, לא יכולה לשאול, הכול זר ומוזר והיא פה בודדה, לא יכולה להגן על הבת שלה, צריכה לסמוך על האנשים בחלוקים הלבנים.