לך תבין אנשים

עמודים:302
תאריך הוצאה לאור: 04-2020

ספר הסיפורים פרי עטו של רחמים גוב-ארי מציג דמויות רבגוניות: דוד המלך לצד השכנה מהדלת הסמוכה, חייזרים מכוכבים מרוחקים לצד נכה צה”ל שמתאהב באחות הערבייה המטפלת בו. בספר תמצאו געגועים לעבר וקריצה הומוריסטית, ולעיתים אף אירונית, בכל הנוגע להווה. המבט של רחמים גוב-ארי מתאפיין בערכיות ובנוסטלגיה. המחבר מציג את הדמויות שלו במלוא אנושיותן ואינו מהסס להביע את דעתו בסוגיות אקטואליות.

“כמו צייר המשרטט על לוח הקנבס דיוקנאות בעלות הבעה, מהלך רחמים גוב-ארי בעולם של מילים, בעולם של דמויות. קובץ הסיפורים הזה מענג לקריאה, מרתק וקולח, עד כי לא ניתן להניח את הספר מן היד”.

גלי צבי ויס, סופרת.

“קנאה, שנאה, אהבה, חמלה ורוך – קשת שלמה של רגשות עזים וזיכרונות ילדות רחוקים, שזורים בחן בסיפוריו של רחמים גוב-ארי, הכתובים בשפה צבעונית וקולחת”.

אמוץ שורק, ביוגרף.

“הסיפורים של רחמים הם טיול מרתק בפיתולי החיים והנפש”.

עו”ד גליה חלפי, משכינת שלום.

“מצאתי עצמי מתרגשת, מרותקת ולעיתים אף מתגלגלת מצחוק”.

נוגה בר, בעלים של מרכז החוויה הדיאלוגית, מרכז להכשרת מנטורים.

רחמים גוב-ארי, יליד שנת 1943, עלה מאירן בשנת 1950 וגדל בחולון. עורך דין ומנתח מערכות מידע, עבד בחטיבת המחשוב של בנק הפועלים עד שנת 2006, כיום גמלאי ומספר סיפורים.

אני אהיה כוכב
("מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה - יוכל לשאת כמעט כל איך"‏ / ניטשה )

עוזיאל הושיט את ידו לעבר השידה הצמודה למיטתו וגישש באפלה. הוא העביר את היד הלוך ושוב. החדר היה קטן מידות. המיטה הזוגית תפסה את מרב שטחו. על השידה, בצד שבו ישן עוזיאל, הייתה פרושה מפית רקומה קטנה, לבנה, ועליה טרנזיסטור קטן. בצידה השני של המיטה שכבה רחל. היא הייתה שרועה על גבה והשמיעה קולות נחירה חזקים. בקיר הדרומי של החדר היה קבוע חלון עם תריס מעץ חשוף ושמשת זכוכית. השמשה הייתה פתוחה ובתריס הושארו חריצים קטנים בין האשנבים, לכניסת אוויר צח. החדר היה מחובר למרפסת. דלת החדר פנתה למטבח והייתה סגורה.

הייתה שעת בוקר מוקדמת, טרם עלה השחר. יום יום, באופן קבוע, התעורר עוזיאל בשעה זאת, ללא שעון מעורר.

- "איפה האוזניות שלי?", פלט עוזיאל בכעס לעבר החלל.

קצב הנחירות של האישה שעל המיטה לא השתנה. עוזיאל התיישב על המיטה ונטל דבר מה מהשידה. ממכשיר הרדיו הקטן בקעה מוזיקה בגוון מתכתי וקולות שירה באנגלית.

- "לכל הרוחות", הרים את קולו, "מי החליף לי את התחנה ברדיו?"

האישה שעל המיטה התהפכה לצידה השני ונחירותיה פסקו לרגע.

- "אף אחד לא נוגע ברדיו שלך", אמרה כמו לעצמה ושקעה שוב בשינה.

עוזיאל הדליק את האור בחדר והזיז את כפתור התחנות בטרנזיסטור.

- "והרי החדשות בהרחבה..." נשמע קולו של הקריין.

עוזיאל יצא מהחדר עם המכשיר ביד, סגר את הדלת ונכנס לחדר האמבטיה. איש זריז היה. חמישים שנותיו לא ניכרו בתנועותיו, גם לא בגופו הגמיש. רק ראשו הקירח, המעוטר בשתי שורות רחבות של שיער שנותרו מעל שתי אוזניו, הסגיר את שנותיו. הוא עשה הכול בקצב מהיר. התרחץ והתגלח תוך דקות בודדות, שתה כוס קפה שחור, ירד במדרגות מהקומה השנייה וקפץ על האופניים שהיו צמודים למעקה בחדר המדרגות. הוא שם את פעמיו לעבר רחוב דיזנגוף, כשהדלי עם הכלים לניקוי שמשות מיטלטל על הסבל של אופניו. עוזיאל גמע במהירות את הדרך מתל-כביר לדיזנגוף. הרבה חלונות ראווה מחכים לו. עליו לנקותם לפני פתיחת החנויות ברחוב המרכזי של תל-אביב.

אט אט התעורר הבית לשגרת יומו. ראשונה קפצה ממיטתה שרה, הבת הבכורה. שרה, בת התשע-עשרה, נערה אחראית שעזרה רבות לאימה בעבודות הבית ובטיפול בשני אחיה הצעירים, הייתה סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. חדר השינה שלה היה תא קטן שנוצר מסגירת חלק מפינת האוכל שבין המטבח לסלון, ובקושי הספיק למיטת נוער צרה. אומנם, "החדר" הזה הקטין באופן משמעותי את המטבח, אך עוזיאל עמד על כך:

- "שרה'לה שלי נערה גדולה. היורשת שלי צריכה חדר פרטי לעצמה". שרה, שבמשך כשבע שנים הייתה ביתו היחידה של הזוג, זכתה למלוא אהבתו של עוזיאל והוא לא חסך ממנה דבר, על אף מצבם הכלכלי. כמדי בוקר, מייד עם ההשכמה נכנסה שרה לחדר שבו ישנו שני אחיה והחלה לטלטל אותם:

- "מאיר, רפי, קומו, קומו. בוקר טוב. צריך להתכונן לבית הספר. מהר!"

רפי, האח הקטן, תלמיד כיתה ה', קם בשקט והחל להתלבש. מאיר, הגדול מרפי בשנתיים וצעיר משרה בכשמונה שנים, התהפך על צידו והמשיך לישון. שתי המיטות הקטנות לא השאירו בחדר מקום לדבר מה נוסף, פרט לארון בגדים קטן.

שרה נענעה את מאיר, נטלה מהארון מספר פריטים ופסעה לעבר חדר השינה של ההורים, כדי להעיר את האם.

- "כבו את האור, אני רוצה לישון", קרא מאיר, מבלי לפקוח את עיניו.

- "בוקר טוב, ילדים שלי, קומו, קומו. מאיר, מהר, שלא תאחר לבית הספר", נכנסה האם אל החדר, כשהיא לבושה כותונת לילה.

מאיר קפץ מהמיטה, שלף דבר מה מתחת לכרית שלו ורץ אל חדר השינה של ההורים. מייד חזר ובידו הטרנזיסטור של עוזיאל, מחובר לשתי אוזניות הצמודות לאוזניו. הוא נענע את ראשו מעלה ומטה ורקע ברגליו, כמי שרוקד לקצב כלשהו.

- "אבא יהרוג אותך אם הוא ידע שלקחת את האוזניות שלו", צעקה רחל על מאיר. "הבוקר הוא לא מצא אותן והיה עצבני נורא. ואוי ואבוי לך אם תחליף עוד פעם את התחנה ברדיו!"

- "כן? הוא יהרוג גם את רפי או את שרה אם הם ייקחו לו את האוזניות?", זרק מאיר לחלל החדר, מבלי להמתין לתשובה, והמשיך בשלו כאילו אין הדברים נוגעים לו.

- "קנאי אחד, יא קנאי, אתה מקנא שאבא אוהב אותי יותר ממך?" השיב רפי, שלא הרבה לדבר.

שרה, שכבר הייתה מוכנה, עזרה לאימה לארגן את שני אחיה לקראת היום החדש, הכינה במהירות כריכים של לחם שחור עם גבינה צהובה לה ולאחיה, ויצאה עם אחיה לכיוון בית הספר השכונתי שבו למדו האחים. היא נפרדה מהם ליד תחנת האוטובוס הסמוך לבית הספר.

רחל, שנותרה בבית לבדה, התכוננה ליומה החדש בקצב איטי. היא הייתה ההיפך הגמור מבעלה. היא עשתה הכול לאט - רחצת הבוקר, החלפת הבגדים, סידור המיטות, ניקוי הבית והכנת ארוחה חמה לצהריים. וכי מה יש לה למהר? היא עשתה את הכול באהבה, אך באיטיות רבה. אם עוזיאל היה נמר, רחל הייתה צב.