לנפץ את הכביש

תאריך הוצאה לאור: 10-2021 מספר עמודים: 102 המחשבה שקיים בתוכו של ילד בן עשר פוטנציאל להמשיך את המפעל העצום הזה שנקרא זמר עברי, נשמעת הזויה. וכן המחשבה שלילד הזה יהיו אתגרים כלכליים בהמשך דרכו, שהוא יסבול מחרדה הקרויה אגורפוביה, שמתבטאת בעיקר בקשיים בהליכה, ושלעולם לא יקרא ספרי קריאה להנאתו ולהשכלתו, אם כי יקרא ספרי עיון לצורך לימודים גבוהים. אילו הייתם מספרים לי לפני עשרים שנה שזה מה שאני אעשה, אני לא הייתי מאמין.   'לנפץ את הכביש' כתוב בפורמט של יומן ובו הגיגים שונים שרכשתי בשנות חיי. החיים שלי כרוכים ושלובים לבלי הפרד בזמר העברי, ועל כן לצד האגורפוביה חשוב לי מאוד לספר גם עליו. מבין הדברים שאני מדבר עליהם בספר ניתן למצוא דברים כמו מהי אגורפוביה, מהות הכתיבה עבורי, הרוחניות מול החומר, פרסום וחשיפה, הישגים, ההבדל בין חיצוניות ופנימיות, אני כיוצר וצורך תרבות ועוד. הספר בנוי כך מכיוון שלדעתי זהו האופן שבמסגרתו אני מרגיש שהכי נכון להעביר את עצמי לקורא, ודרכו אני מקווה שהוא יתחבר אליי בצורה המיטבית.   שמי אמיר דנציגר, ואני בן 40. עברתי מירושלים לתל-אביב בשנת 2020. זהו ספר הפרוזה הראשון שלי. בספרי אפשר לראות כי ניתן לחיות עם חרדה על אף הקושי הגדול הכרוך בה. מטרת הספר היא לקדם את המודעות לאנשים עם חרדות ומגבלות ובו-בזמן להעצים את הזיקה לזמר העברי. שאיפתי המרכזית ככותב היא שהזמר העברי יתחדש ויעבור גם לדור שלי.

-1-

מהי בעצם אגורפוביה?

 

אגורפוביה היא פחד ממרחבים פתוחים, כגון שדרות, חניונים, קניונים וגם דשא, חול וים, אבל למזלי לי יש חרדה רק ממשטחים קשים, ארחיב על כך בהמשך. בראשי קיימת חלוקה ברורה בין מרחבים פתוחים סגורים, למשל קניונים, ובין מרחבים פתוחים פתוחים, כמו שדרות וכבישים. אינני יודע איזה מסוגי המרחבים מפחיד יותר. התסמינים של הפחד הם תחושה שאני נתקע ומקשה עליי וגורם לי לשיתוק.

ברוב המקומות שאני הולך בהם, אני מרגיש שהכול כל כך גדול ושאני לא יכול להיות שם. מצד אחר, הפתרון יהיה למעשה להיכנע לפחד ולחרדה ולהחליט לא להיות שם, ובמצב כזה אני נשאר בבית, תקוע. זה בטוח לא פתרון שיכול להוביל אותי לשום מקום. בסך הכול אני אוהב את החיים ואוהב לצאת החוצה מהבית ולחוות חוויות, אבל עבורי כל יציאה מהבית, גם כזו שנחשבת טריוויאלית עבור כל אדם אחר, מצריכה המון מאמץ וגוזלת ממני המון כוחות נפשיים.

האגורפוביה שלי התחילה למעשה בצבא, שם בפעם הראשונה הרגשתי שאני נתון ללחצים רבים. אנשים רבים לעגו לי, ובגלל קושי להתמודד עם המצב, פיתחתי את האגורפוביה. לפני הצבא לא סבלתי מאגורפוביה, אבל עקב מחלה שחליתי בה בילדות אני לא משוכנע שלולא הצבא האגורפוביה לא הייתה פורצת בדרך זו או אחרת. בהחלט ייתכן שהקושי שלי בהתמודדות עם המרחב היה מתפרץ בסופו של דבר.

החיים בצילה של האגורפוביה מגבילים אותי, אבל אני עדיין לא מוותר על הדברים שחשובים לי. חוץ מהכתיבה אני לומד ועובד, ואף הנחיתי שירה בציבור. החוכמה היא לא להיכנע לקושי, אלא לחיות את החיים במלואם עד כמה שניתן.

בשמונה-עשרה השנים האחרונות ניסיתי להקל על עצמי את ההתמודדות בדרכים שונות. בהתחלה הלכתי לפסיכולוגים, ומשגיליתי שזה פחות עוזר לי, התחלתי ללכת לאנשים שטיפלו בי יותר מהכיוון הביהביוריסטי (התנהגותי). לבסוף הגעתי לרצון להתחיל בטיפול תרופתי, אף על פי שאני מסתייג ממנו מאוד, בגין תופעות הלוואי שלו. למרות הקושי העדפתי תמיד להתמודד באופן ישיר וטבעי ולא רק להקל על עצמי בטווח הקצר, אבל בסופו של דבר לא לקחתי תרופות.

לפני כמה שנים אפילו חשבתי שהתגברתי על החרדה, אבל מהר מאוד הבנתי שכנראה לעולם לא אתגבר עליה לחלוטין, ושאני עתיד לחיות בצילה כל החיים. הדברים ימשיכו להיות קשים ומאתגרים גם בעתיד.

אז יאללה, חייבים לצאת לדרך.