תקציר
תאריך הוצאה לאור: 12-2020
מספר עמודים: 84
ספר זה מבטא סיפורים מנקודת מבטו של ילד, שתחילה גדל במעברה וכעבור זמן - בשיכונים סטנדרטיים בעיירת העולים. מטבע הדברים, המציאות המתוארת אינה מציאות אובייקטיבית או מציאות בעיניו שלמבוגר, ועם זאת, תושבי עיירות עולים אחרות יכולים למצוא נקודות דמיון בינה ובין מה שקרה בעיירות העולים שלהם. כיום העולים דאז מהווים את עמוד השדרה המרכזי של הציבוריות הישראלית בכל התחומים, וכדאי להתרשם משורשיה. גם אם נעשים ניסיונות של ממש לגמד את חלקם של ה"עולים החדשים" לשעבר בציבוריות הישראלית על ידי כינויים והדבקת סטיגמות, כמו "פריפריה", "ישראל השנייה" ועוד, על כולנו לזכור כי העולים דאז הם ישראל הראשונה דהיום.
פרק ראשון
גינה יפה במעברת טירה
09.06.2020
מעברת טירה הייתה מעברה גדולה מאוד, שנחלקה לארבעה מחנות משניים על פי סדר האלפבית. בכל המחנות השונים היה אותו הרכב אנושי: עולים מאירופה (אשכנזים), עולים מעיראק, עולים ממרוקו ועולים משאר התפוצות. היישוב הפנימי במחנות לא התבצע על פי מפתח עדתי. למעשה, הוא התבצע ככל הנראה ללא שום מפתח. זה לצד זה, בצריפים ובבדונים, התגוררו פולנים ועיראקים, רומנים ומרוקאים, פרסים ויוצאי גרמניה ועוד ועוד.
אף על פי שבכל המחנות היה ההרכב האנושי זהה, בכל זאת נוצר בידול בין התושבים. מחנה טירה דרומית נחשב נחות, והכול האמינו שמסוכן לגור בו. לעומת זאת, מחנה ג' (שבו התגוררתי) נחשב אליטיסטי, אף על פי שלא היה כל הבדל בין האוכלוסיות ומבני המגורים. תושבי מחנה ג' חוו הרגשת עליונות, ללא כל סיבה נראית לעין.
במחנה ג', בחצי בדון (שכן בדון שלם היה מיועד לשתי משפחות), התגוררה אישה בשנות הארבעים לחייה ושמה אווה. מאחורי הבדון טיפחה גינה יפהפייה, שפרחו בה פרחים שונים בצבעים עזים ונפלאים. את גינתה הקיפה אווה בגדר עץ נמוכה מאוד, וכל ילד היה יכול לדלג מעליה בקלות ולהיכנס.
במחנה ג', על אף יוקרתו, לא חסרו גנבים ופורצים, ועם זאת איש לא גנב מהגינה של אווה. תושבי מחנה ג' היו גאים בגינתה של אווה ולא העזו לפגוע בה.
אימי ידעה גרמנית ומעת לעת שוחחה עם אווה. ממנה נודע לי כי היא יהודייה שהגיעה לישראל מווינה, וכי אביה היה דיפלומט, שגריר אנגליה בווינה. אווה דיברה שש שפות נוספות על בוריין. היא שאפה להיות דיפלומטית והתכוננה לכך, בין השאר באופן לבושה: תמיד הייתה לבושה בהידור, ועם זאת בצניעות המתבקשת.
כשהגיעו למעברה שרי ממשלה או פקידים בכירים, הובילו אותם לגינה של אווה והם התפעלו ממנה מאוד. הם פנו לפמליה שעימה באו ואמרו ביידיש: "מה היא עושה פה? היא לא מתאימה לפה. צריך להעביר אותה לירושלים ושתתחיל לעבוד במשרד החוץ."
יום אחד הופיעה במחנה ג' משאית עם פועלים. הפועלים ארזו את מיטלטליה של אווה וחיש מהר עזבו לירושלים. תושבי מחנה ג' הרגישו כיתומים. הם דאגו לגינה; מי ידאג לה וימשיך לטפח אותה? לבסוף הוחלט שיתארגנו יחדיו כדי להמשיך לטפח את הגינה. הלוא כבר מזמן הייתה הגינה מקור גאווה עבור המחנה כולו, ולא השתייכה רק לאווה.
כשהתמנתה אווה לשגרירה באנגליה, זה היה מקור גאווה נוסף למחנה ג'.
