געגוע דופק במציאות בלי התרעה מוקדמת.
מבט נזרק לעברו, מביט בו היטב ונשאב לתוכו.
אין נקודה בגוף שלא מרגישה אותו,
כאילו הגיע להעיר את כל אותן הנקודות מתרדמת ארוכה.
והתחושה משתלטת, זורמת בפנים, קצת מלטפת, קצת נעימה,
וקצת יותר שורטת.
כמה קשה זה להתגעגע לפעמים, לרצות להיות שם,
כשאנחנו בכלל כאן, חיים מציאות אחרת.
וכמה קשה זה שאי אפשר להימנע מההרגשה הזאת,
להעלים אותה, לסגור בפניה את כל הכניסות.
ואין לנו יותר מדי ברירות מולו, מול הגעגוע, אלא לתת לו לעשות
בנו כרצונו ולהתפלל שיעשה רצונו מהר, רק שילך מאיתנו כבר.
הוא צובט בלב, לפעמים חזק יותר ולפעמים חזק פחות.
וכל צביטה כואבת מזאת שלפניה, לא משנה מה העוצמה שלה.
זאת עוד צביטה שמזכירה היטב את הסוף של הדברים שלא היינו שלמים עם סיומם.