פתיח/הקדמה
לצחוק? אולי לבכות? אולי גם מזה וגם מזה? כי יש אצלנו את שניהם, ומי אמר שכאשר בוכים רק העצבות מדברת, וכאשר שמחים אין פחד או רגש אחר? אבא שלי היה צחקן, אוהב, בוחר אופטימיות ונותן גם לבכי להתיישב על הספסל האחורי במכונית של החיים מדי פעם, כי גם זה וגם זה יש, אבל המוטו שהעניק את הכוח לו וגם לאחרים בפוסטים שהוא כתב היה – "חצי מלא". זאת בחירה, ולכל אחד מאיתנו יכולת הבחירה להסתכל כפי שנרצה על מה שקיים ועודנו.
בספר הזה נמצא השיקוף של הדרך שבה בחר להתמודד עם מחלת הסרטן ועם החיים בכלל. דרך החיים שלו היא הצוואה שלו והיא החשובה כאן, ולא היותו בחיים או במקום אחר, הרי בלב הוא נמצא ונשאר לעד. וכמו שהוא כתב:
"אם יימצא ולו אדם אחד שהשיתוף יסייע ויתרום לו בהתחזקות האישית... דיינו!"