נעימה קהלני ושלוימה הקצב ועוד סיפורים

"...ואז קרו עוד שני מקרים בעניין של עליזה. היה יום שאהרון היה צריך לנסוע עם אשתו, ועליזה ויהודה באו לחנות. יהודה ישב בחוץ על כורסה, וכולם באו להגיד לו שלום, ועליזה ניהלה את העניינים. היא בדיוק עמדה עם הפנים לחומרי הניקיון, והוסיפה מה שחסר, כשקול של גבר, אבל חלש, שאל אותה איפה האבקות-כביסה. עליזה, עוד לפני שהסתובבה, ידעה של מי הקול. כשהסתובבה ההוא נשתל במקום, ממש היה בהלם. עליזה הסתכלה לו בעיניים, לבן-אדם הזה שהיה, ירחם-השם, מלובש כמו מקבץ נדבות, הסתכלה עמוק בתוכו, כאילו אומרת לו, 'אני מזהה אותך, עזרי החתיך... שהיה פעם חתיך, עזרי שפירק לי את הנשמה... אני מזהה אותך אבל מבינה שאלוהים כבר סגר איתך את החשבונות...' '"   

(קטע מהסיפור "עליזה המלכה")

נעימה קהלני ושלוימה הקצב ועוד סיפורים הוא קובץ סיפורים קצרים פרי עטו של הסופר יצחק מיכאל ליסמן. הספר כולל שלושים סיפורים המסודרים בשלושה שערים: בשער הראשון – סיפורי פולקלור ישראלי, בשער השני – סיפורים מהחיים, ובשער השלישי – סיפורים מהמלחמה ההיא (מלחמת העולם השנייה).

הספר מעלה על נס את סיפורה של הפריפריה החברתית-תרבותית ומציג אותה באור אחר, וזה סוד קסמו. הסופר מצליח לתת קול לאנשים, חלקם בשוליים של החיים, ולתת להם ביטוי, אנושיות ויופי תוך שימוש בדרך של כתיבה עשירה המדברת מלב אל לב.

יצחק מיכאל ליסמן, "איציק" בפי כול, יליד חולון ותושב העיר, נשוי ואב לשלושה, איש תרבות ורוח, "חוטא בכתיבה" כבר שנים רבות, בעיקר בכתיבת שירה וסיפורים קצרים. בנובמבר 2018 עלה לאוויר הבלוג שלו: https://myview.co.il, שבו הוא מפרסם מעת לעת יצירות ספרותיות ומאמרי דעה והגות. אחד מראשוני הסיפורים הקצרים שכתב, סיפור שמתחיל בכנרת, פרש כנפיים והפך לרומן מרתק, שיצא לאור כספר הביכורים שלו.

נעימה קהלני ושלוימה הקצב

אפשר להתחיל את הסיפור עם לוֹוָה קרפובסקי, שהיה לו אטליז בהסתדרות פינת המעפילים, שזה בשכונה א׳, ושהיה עובד שם עם אשתו אַנְיָה, ושניהם שירתו נאמנה את תושבי השכונה בכל ענייני הבשר בקר, העופות והנקניקים. מובן שבשנים הראשונות, כדי לבצע “קנייה״ הייתם חייבים לכתת רגליכם אל האטליז. רק אחרי הרבה זמן, כשיותר ויותר משפחות קיבלו טלפון לביתן, היו כאלה שהזמינו טלפונית ורק לקראת סוף השבוע באו לאסוף את ההזמנה, והיו כאלה שגם את זה לא... ביקשו שיביאו הביתה, ה״פרינצסות״ האלו, ואת השליחויות האלה עשה מיכאל, הבן של לווה ואניה, באמצעות אופניו. ככה בדיוק היה עם נעימה (נעמי) קהלני, אשתו של הקבלן יחזקאל קהלני, שהייתה מצלצלת ומכתיבה הזמנה גדולה, לשבוע או לשבועיים, ולווה, שהיה רושם את ההזמנות בעיפרון על הקיר שסביב הטלפון, לא פעם לא היה לו מספיק מקום על הקיר כדי לרשום את כל ההזמנה של נעימה. כל מה שהזמינה היה מבוצע “מאה אחוז״, ועל החבילות היה נרשם באותיות פולניות Kablan jechezkel, שזה בעברית “קבלן יחזקאל״. יחזקאל היה מגיע עם הטנדר וויליס שלו ולוקח הביתה את מה שנעימה הזמינה, ואם לא היה לו זמן אז היה מיכאל, הבן של לווה ואניה, סוחב על האופניים כמה חבילות שאפשר, לפעמים זה נעשה בשני סבבים או שלושה, ומביא למשפחת קהלני הביתה.

ואפשר גם להתחיל את הסיפור עם יחזקאל קהלני שהיה פועל בניין ושעבד שנים אצל רובינשטיין הקבלן הגדול. יחזקאל ידע הכול בכל הכרוך בעבודות הבניין. הוא היה תפסן וגם בנאי וגם רצף וגם צבע, הוא ידע לעבוד ביציקת הגג וידע לעשות נגרות היכן ומתי שצריך. פה ושם עשה עבודות פרטיות לבני משפחה ולשכנים אחרי הצהריים. עשה מה שידע — פה גדר, שם סגר מרפסת, פה צביעה ושם בנה קיר מפריד, העבודה הייתה ברמה גבוהה והשכר עזר מאוד ליחזקאל לכלכל את משפחתו, אשתו וששת ילדיו.

עד שהגיע היום ויחזקאל החליט להגשים את החלום שלו לצאת לחופשי, להיות עצמאי ולהתפרנס בהתאם. הוא התפטר מרובינשטיין, בכספי הפיצויים קנה את הדירה שמעליו והפך את דירתו שברחוב הרצל למה שקוראים היום דופלקס. במשך כמה שנים טובות הוא עשה את אותן עבודות, פה גדר או שיפוץ אמבטיה, שם סגר מרפסת וכדומה, עד שנקרתה לו ההזדמנות, כששלום עוזרי, שהיה שיפוצניק כמוהו, הסתבך במשחקי קלפים ונאלץ למכור מגרש שהיה בבעלותו בקצה המזרחי של העיר. יחזקאל לקח כמה הלוואות, קנה ממנו את המגרש ובנה שם את בית הדירות הראשון שלו. בנה הכי פשוט, ארבע קומות בלי מעלית, ארבע דירות בקומה, שלושה חדרים בכל דירה... סטנדרט. בחנוכת הבית, אחרי שנכנסה המשפחה הראשונה, הוא היה בעננים, סוף-סוף הרגיש בעצמו — וגם כולם, כשדיברו עליו, אמרו — “יחזקאל קהלני ה ק ב ל ן״.

זהו. התחיל לבוא הכסף הגדול, והשאלה הייתה מה עושים עם הכסף, אבל עושים נכון. מבחינת לווה ואניה השינוי היה ברור. בשנים שבהן יחזקאל היה פועל נעימה קנתה כל שבוע קילו בשר שפונדרה, עוף מספיק גדול, שאחרי שאניה תחלק אותו לשמונה, עדיין נעימה תוכל לחלק כל שמינית לשני חצאים, שתי חתיכות עצם-מח וקילו בשר צוואר, טחון פעמיים, כמו שאימא של נעימה הדריכה אותה.

בשנים שבהן קהלני נהיה קבלן כבר היו להם שני פריג׳ידרים גדולים בבית, ואחרי עוד שנה—שנתיים הפך אחד החדרים לחדר קירור והקפאה, ונעימה הזמינה בכל שבוע ארבעה קילו בשר בקר, כל קילו מחלק אחר מהפרה, שנים-עשר עופות, שלושה קילו בשר טחון, שני קילו עצמות מח — זו הייתה המנה הקבועה, כל שבוע. ה״רומן״ הזה היה מצוין לשני הצדדים. נעימה ומשפחת קהלני קיבלו כל מה שרצו במצב של “ישר להכניס לסיר״, כהגדרתה של אניה. אם היה מקרה שנעימה חשקה גם בכליות של פרה או בחתיכת ריאה או חלק אחר שבאותו שבוע לווה לא הזמין, מיד הוא היה עולה על אופניו, “טס״ לשוק הכרמל וקונה מה שנעימה רצתה, בכל מחיר שנדרש ממנו. ומהצד השני, הקצב ואשתו שמחו מאוד על ערמת המזומנים שקיבלו בתמורה, שלעיתים הגיעה לגובה כל ההכנסה של יום עבודה שלם.

יחזקאל היה מגיע לאטליז ביום שישי, הוא כבר נסע ב״פורד״ הענקית במקום ב״וויליס״. שישי זה יום שבו כמעט אין לקוחות, רק ניקיונות,

ואיך שהיה נכנס לווה היה רץ להרתיח מים ולהכין שני קפה-בוץ. במקביל היה מוציא שני כיסאות החוצה ומנקה את הנוצות מעליהם בידו.

יחזקאל היה שולף את קופסת המרלבורו ומכבד את לווה, שאף פעם לא עישן, רק עם יחזקאל. היו יושבים ושותים את הקפה, מדברים פוליטיקה ומשמיצים את מחלקות ההנדסה בעיריות, וכשסיימו לווה היה מכניס לטנדר “פורד״ של יחזקאל את חמש-עשרה, פחות או יותר, השקיות עם כל מה שנעימה הזמינה, לא לפני שפרש על המושבים עיתונים ישנים למניעת התלכלכות ו... שבת שלום. אם קרה שיחזקאל היה עסוק ביום שישי, לווה כמובן היה מזעיק את מיכאל, הבן, שייקח על האופניים את הסחורה, אפילו שיעשה כמה סיבובים שצריך, וחס וחלילה לא ייקח מנעימה אפילו גרוש.

כבר אמרתי, ככה היה בכל שבוע, בכל חודש... שנים!

יום אחד מצלצל הטלפון באטליז ונעימה צווחת בקולי קולות על לווה, שאיננו מבין אף מילה מדבריה פרט לזו שחזרה ונשנתה — מסריח! לווה ואניה כבר ידעו שנעימה איננה הכי בריאה. יחזקאל חשף, כסוד, את העובדה שהיא נוטה לשכוח פעולות או משפטים שכבר עשתה או אמרה, וגם קרה שלא זיהתה מי מבני משפחתה. זו הסיבה שלווה ניסה להשיב לה במענה רך במיוחד, על מנת שהמשבר הזה, אם בכלל הוא קיים, ייפתר הכי טוב שאפשר. אבל נעימה לא נרגעה, צעקה וצעקה עד שטרקה את הטלפון. לווה עדכן את אניה, שהייתה סקרנית לדעת מה זה היה, והחל לחפש, אולי במקרה יש לו את מספר הטלפון הישיר למשרדו של יחזקאל קהלני, למקרה שנעימה לא תירגע.

לפתע נעצרה מונית בפתח האטליז, וממנה ירדה, סוערת ונרגזת, נעימה. בלי להוסיף מילה היא החלה שולפת מהמונית, בזו אחר זו, את כל תריסר השקיות או יותר שבתוכן נארזה הסחורה שיום קודם יחזקאל אסף מהאטליז. כשסיימה היא פנתה לאניה ואמרה, “איתו אני לא רוצה לדבר, רק איתך! תגידי לי אם את מכינה לי מחדש את כל ההזמנה, אבל עם סחורה טרייה ולא מסריחה.״

אניה, מנוסה בפתרון משברים עם לקוחות, עמדה להשיב לה שכן, עוד הערב היא תקבל הכול חדש וטרי, כמו שהיא אוהבת, כמו שהיה בכל השנים, כאשר הכוונה של אניה הייתה שרוב הסיכויים שנעימה תקבל בחזרה, באריזה אחרת, את כל מה שהחזירה... אלא שללווה כל העניין הגיע “עד מעבר לראש״, וחמתו בערה בו נוכח מסע ההשפלה שעבר. “את יכולה לעוף מפה לאלף עזאזלים, כי לא תקבלי ממני כלום, לא טרי ולא לא-טרי!״ צעק על נעימה.

וזהו. הקשר נותק. כף רגלם של בני קהלני לא דרכה עוד באטליז.

עברו שנים, המבוגרים הזדקנו והצעירים התבגרו. יחזקאל קהלני כבר היה יושב ראש ועד הקבלנים בעיר, הנער מיכאל השקיע את עצמו בלימודים כדי להפוך בסופו של דבר לרופא, לגאוות הוריו, ולווה ואניה המשיכו בעבודתם באטליז, מנסים לשרוד את העידן החדש בחיי המסחר — עידן המרכולים הגדולים, הזולים, שבלתי אפשרי להתחרות בהם.

שנה אחרי שהוסמך כרופא, מיכאל קיבל זימון ומלגה לשנת התמחות בבוסטון, באמריקה, בתחום שהוא בחר — רפואת בני הגיל השלישי. נסע, סיים בהצטיינות, קיבל הצעת עבודה, נענה, התחתן, הפך לאב לשתי אמריקאיות קטנות ואז, באופן הכי מפתיע, הוא נענה להצעה שקיבל ממשרד הבריאות בארץ, לפתוח ולנהל מעבדת מחקר בתחום הגריאטרייה.

חזרו לישראל והתקבלו בזרועות פתוחות. מעבדת המחקר קרמה עור וגידים בבית החולים הסמוך לעיר הולדתו. ערב אחד, כשהוא במעבדה, שקוע בתרגום מאמר חדשני עבור ועידת הגריאטרייה השנתית, הוא קיבל “ביפר״ והתבקש להתקשר למיון. הסטז׳ר, שנותר במיון לבדו על תקן רופא, סיפר לו על קשישה שהגיעה במצב של כשל רב-מערכתי ועל כך שהוא, הסטז׳ר, מתקשה לאבחן את מצבה ולהציע פתרון רפואי. “מצטער מאוד אך לא ידעתי למי לפנות, נזכרתי בהרצאה שנתת לנו וקיוויתי שתגיב,״ הוא הסביר. מיכאל, ד״ר מיכאל, לא היסס, לקח מתיקו סטטוסקופ וירד למיון. כשחבר אל הסטז׳ר, לאחר שקיבל ממנו פרטים בסיסיים על הקשישה, הוא הורה לצעיר העייף לצאת מהמיון ולא לשוב לפני שיישן שעה מלאה, ובינתיים הוא ימלא את מקומו. הוא קרא אליו את סווטה, האחות התורנית, מכרה ותיקה שלו, ויחד ניגשו למיטתה של הקשישה.

ניסו תחילה לדובב אותה, בעברית וברוסית, אך הקשישה לא הגיבה. הוא לקח את הקלסר הרפואי הצמוד למיטתה והחל לנבור בו, עיין בטופסי הקליטה, בתוצאות הבדיקות, אלה שכבר הגיעו, הכול במטרה לגבש איזושהי תמונת מצב וממנה דרכי טיפול.

מיכאל החליט לשחרר את סווטה, אמר לה שיסתדר לבד, שילמד את התיק ושאם יזדקק לה — יקרא לה, ולהפך. רק אז, למרות שכבר קרא את הניירת כמה פעמים, שם לב ששמה של הקשישה הוא נעמי [נעימה] קהלני. האם זו אותה אישה, האישה ממעמקי הזיכרון שלו, האישה מימיו כשוליה באטליז? הוא הרגיש שהסקרנות הורגת אותו.

הוליך את עצמו לדלפק האחיות, הזין את פרטיה למחשב והפעיל “שאילתה״ על ההיסטוריה הטיפולית של האישה, וכך הבין שאכן מדובר באותה נעימה, אשת הקבלן עם טנדר ה״פורד״ האמריקאי... רצה או לא רצה — נזכר בכל פרטי הסכסוך ותוצאותיו, נזכר בעוגמת הנפש ובתחושת העלבון של הוריו.

שב למיטתה, קרא לה בשמה ולא נענה. כאילו כדי לאמוד את חום גופה, שלח את כף ידו ללטף את לחיה... אך כלום. נעימה לא זזה. בהכרה אבל לא.

קירב את הכיסא אל מיטתה ופשט רגליו קדימה. “נעימה,״ לחש לה, “נעימה, נכון שאת שומעת אותי? הנה אני מקרב עוד יותר את פי אל אוזנך. שומעת אותי? יודעת מי אני? לא? אני מיכאל, הרופא, ד״ר מיכאל, ואני הבן של אניה ולווה קרפובסקי, זוכרת אולי? היו מוכרים לך בשר ועופות...״

נעימה לא הגיבה, לא בתנועה ולא בקול, אבל את מיכאל זה לא בדיוק עניין.

“את זוכרת איזה הזמנות גדולות היית מזמינה מאבא שלי, איזה כמויות? זוכרת את לווה, לווה! זוכרת? היה איש שמנמן כזה, עם קרחת... לא זוכרת? איך זה ייתכן? הרי היינו כמו משפחה! ואני, מיכאל הקטן, הייתי עושה משלוחים היישר מהאטליז אל מטבחך. זוכרת? עם האופניים...

“נעימה, האם את יודעת כמה אבא ואימא אהבו לשרת אותך? רצו שתהיי שבעת רצון! הוא, האדון יחזקאל, לא היה אכפת לו כלום ממה שיש בשקיות... הוא המציא את הביטוי ‘בבטן חושך׳... אבל את היית הטבחית הראשית, בעניינים האלה הרי את היית ה׳קבלנית׳ בבית!

“ואז קרה הפיצוץ. כל כך חבל! אבל לפני שהיה חבל זה היה לא ברור, איך זה ייתכן שפתאום הסחורה שלנו תסריח לך? הרי זה מעולם לא קרה, לא איתך ולא עם לקוחה אחרת. ואני זוכר שזה היה משבר גדול, בטח להורים שלי... לא האמינו עלייך, כי בשונה מבעלך שהוא כולו ‘שופוני׳, את היית אישה צנועה, לבבית, היית כמו משפחה... כמו אחות... והיית הלקוחה מספר אחת! הבכירה! איך? איך בא עלינו הריב הזה?!

“תראי איך עברו עשרות שנים, ואני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול!״

כך הוא ישב ולחש על אוזנה. אחר כך הטה את ראשו לאחור כשעיניו עצומות. הוא חש שיותר קל לו לומר את כל הדברים האלה שכן הם כנראה נותרים בחלל האוויר, כי הגברת איננה שומעת ולו מילה אחת מדבריו, ובוודאי איננה מגיבה. ואולי, אולי בגלל החשש שלא תשרוד את הלילה הזה.

לפתע הוא זקף את ראשו ופקח את עיניו. הוא ראה את שפתיה נעות, בקושי רב אך נעות, ממלמלות דבר מה. קירב את ראשו לראשה ועדיין לא הצליח להבין דבר ממלמוליה... אמר לה את זה.

נעימה, במאמץ רב, הרימה מעט את ראשה לכיוונו, ואז, בקושי, בפנים מיוסרות, היא הושיטה אליו את פיה והוא קירב את אוזנו אליו.

“הכול היה מסריח!״ הוא קלט את מה שאמרה וראשה שב וצנח על הכרית.