היכרות
אני בת שלושים ושמונה, השם שלי הוא שם של שמחה מהתורה, אבל במקום לקרוא לי שמחה, קראו לי 'גולני שלי'.
סיימתי שתים עשרה שנות לימוד, אני מתגוררת עם אחותי שרית בראשון.
רק לפני חצי שנה התחלתי להבין את זה שאני אנורקסית, ואני צריכה טיפול.
לפני זה קיבלתי טיפול באסף-הרופא, אבל שום טיפול אחר במחלקה להפרעות אכילה כי לא הסכמתי, לא הכרתי בזה שאני אנורקסית, עד היום אני לא מכירה בזה.
הפרעת האכילה התחילה אצלי בגלל התרופות שלקחתי לטיפול במחלת האסתמה, בגלל שאמרו לי שאני שמנה ורציתי להיות רזה, בגלל טראומות שעברתי, ובגלל שרציתי למשוך תשומת-לב.
אנורקסיה זה גם מחלה וגם הפרעה. זה מחלה שאת לא יכולה להתרפות ממנה, את לא יכולה לאכול, וזה קשה לך. יש לך את הקשיים הפיזיים, וזה הפרעה נפשית בגלל דברים שחווית בעבר.
אני יודעת שבולימיות תמיד אוכלים ואחר-כך מקיאים, אנורקסיות לא אוכלות בכלל, אנורקסיה זה כמו הרעבה למוות. האחים שלי לא סובלים מהפרעות אכילה, אבל אני כן, מי שחווה דברים קשים אז נהיה להם יותר גרוע.
*
הפסיכולוגית שלי כל שבוע אומרת לי, "תספרי בקבוצות על המשפחה שלך, קבוצות זה לעזור".
ואני אומרת לה, "לא, לא צריך".
לא מספרת כלום, אני לא צריכה את הרחמים שלהם.
בשנה הראשונה בתיכון חברות דיברו איתי ושאלו אותי על המשפחה שלי.
אמרתי להם שאחי איציק נהרג בלבנון. אחר-כך הם אמרו לי, "די נמאס לשמוע את הסיפור הזה", וגם כל מיני משפטים שאמרו לי כאילו שאני מדברת יותר מדי. מאז אני לא מספרת כי קשה לי לדבר על אחי איציק עם אנשים אחרים.
את רואה שאנשים נמאס להם ולא רוצים להשתתף בבעיות של אחרים, אנשים לא אוהבים. כל אחד שומר את הצרות שלו, לכל אחד יש צרות, מספיק להם הבעיות של עצמם, אז הפסקתי לספר על הבעיות והמצוקות שלי.
התחלתי להתרחק מאנשים, בהתחלה מהחברות, ואחר-כך מאנשים. הייתי יותר סגורה, הרגשתי יותר בטוחה בעצמי לבד, לא צריכה לספר לאנשים שלא ימתחו עליי ביקורת למה אני לא חברותית.
יש לי את הפינה שלי, עולם משלי עולם של דמיון. בעולם הזה הכול טוב, אף-אחד לא כועס עליי, תמיד אני מדמיינת את זה שאיציק חוזר. איך יהיה שאיציק יחזור כמה אור יהיה בבית.
*
ההורים שלי עלו לישראל בשנת 1956 מקוצ'ין שבהודו, אבל אנחנו כולנו נולדנו בארץ.
היינו שבעה אחים: דן, שרית, מילי, איציק, אסתר, אני ואור. היום אנחנו שישה כי אחי איציק נהרג במלחמה בלבנון.
כל האחים שלי נשואים, יש לי אחות לא נשואה, שרית, והיא נמצאת איתי בבית. כולם גרים בראשון רק אחי הקטן אור גר בקולומביה, הוא לא רצה להישאר בארץ.
אחי דן בן ארבעים ושש, עובד במקורות ליד אסתר. לדן יש שלושה בנים, אחד בן שמונה, אחד בן שמונה עשרה, יתגייס לצבא עוד מעט ואחד בן עשרים ואחת, הוא לומד באוניברסיטה בחיפה הנדסת מחשבים.
גיסתי, אשתו של דן, מטפלת בקשישים. היא מאוד נחמדה עם כולם, יש לי קשר טוב איתה, איתה אני מדברת.
אסתר עובדת במקורות מהבוקר עד שעה ארבע. בשעה חמש היא לוקחת את הילדים לחוגים.
יש לה שני ילדים, אחד בגיל שלוש עשרה ואחד בן שש עשרה עוד מעט. שניהם מחוננים. אחד עוד מעט עושה את הבגרות באנגלית. אמרו לו שהוא יכול לעשות את הבגרות.
גיסי בן ארבעים וחמש, היה לו חיידק בראש, זה התפתח לו, ואז היה צריך לנתח אותו ברגליים. יש לו ברזלים ברגליים, הוא נכה ברגליים, לא הולך טוב, הולך בקושי עם מקל. לפעמים, הוא הולך לאט, יושב כל היום בבית לפעמים הוא שומר על הילדים, לא עובד, מקבל ביטוח לאומי.
אני לוקחת את האחיינים שלי לבאולינג. לפעמים אנחנו משחקים במחשב ביחד. אני מדברת רק איתם. לא מדברת עם האחים שלי כי יותר קל לי לדבר עם ילדים מאשר עם מבוגרים. אני אוהבת אותם הם המשפחה שלי, הם יודעים שאני לא אוהבת אוכל.
אחותי שרית היום היא בת ארבעים וארבע, היא הייתה בריאה. בתיכון היא למדה אדריכלות מטוסים, היא שרטטת טכנית.
ילדות
נולדתי בשנת 1965, בבאר-שבע. אימא שלי סיפרה לי שהלידה שלי עברה ללא בעיות, ושבתור תינוקת מצצתי מוצץ, אבל לא הרבה, כי היא לא אהבה את זה שאני יוצאת החוצה עם מוצץ. בתור תינוקת הייתי קשורה לשני ההורים באותה מידה.
אימא שלנו קילחה אותנו והשכיבה אותנו לישון כי אבא שלי הרבה פעמים היה עובד עד מאוחר בלילה בגללי, בגלל שהיינו צריכים תרופות למחלת האסתמה. בגלל שגם היא עבדה קשה, היא לא הייתה מספרת לנו סיפורים לפני השינה, הייתה יושבת לידנו עד שנירדם, אבל לא יותר מזה.
ההורים היו מטיילים איתנו, לקחו אותנו לאן שאנחנו רוצים. אבא שלי היה תמיד לוקח אותנו להצגות, אמר שזה בשביל ללמוד, שזה חובה, אבל לא אהבתי את זה.
הוא היה פדנטי איתנו בשיעורים. אמר שלימודים זה דבר חשוב בעיניו, ומי שלא לומד אז אין לו מקצוע. אם לא הכנתי שיעורים הוא צעק, אבל לא העניש, היה מצפה מאיתנו ליותר בלימודים. תמיד דרש למצוינות בבית-הספר, תמיד היה אומר לנו, "הכול ציונים של מאה, מאה, מאה". אח שלי הגדול דן ואחותי הגדולה שרית עזרו לי להכין שיעורים. גם בשיעורי ספורט, כשלא הייתי מתאמנת, אז הוא היה אומר לי, "מה לא קניתי לך בגדי התעמלות"?
הוא היה לוקח אותנו לים, אבל לי הייתה אסתמה, זה היה מאוד קשה, אז הוא היה משאיר אותי על החוף. תמיד היה לוקח את כולם ביחד, אין מצב שהוא לא לוקח את כולנו. הוא אמר, "או שכולם הולכים או שאף-אחד לא הולך".
הייתה לי ילדות שמחה, בבית הייתי ילדה מאוד שמחה, כי הייתי הרבה עם האחים שלי. היינו שבעה אחים, אז תמיד היינו ביחד מלוכדים. היינו משחקים בינינו לבין עצמנו מחבואים, ארצות, גוגואים, בובות, הכי אהבתי לשחק בבובות.
עד גיל אחת עשרה הייתי מאוד פחדנית. כל דבר היה מפחיד אותי כי הייתי מאמינה לכל הדברים שהיו אומרים לי. למשל, בשכונה היו אומרים שיש מכשפות, והייתי מאמינה. גם בבית-הספר תמיד היו מפחידים אותי שיש מכשפות, ושיש אנשים רעים שבאים להרוג, להרביץ לנו, ולפגוע בנו.
בלילות, כשהיו לי סיוטים, הייתי מתעוררת, אז אבא שלי היה בא מהעבודה וישן איתי. רק איתי, מאוד כיף. אחי איציק לא היה זקוק לו בחיים. הוא היה שומר עליי ואומר לי שאין שום דבר, שזה סתם שקרים מה שהילדים מספרים לי. כשאבא לא היה בבית אם היה לי משהו, אז אימא הייתה באה לישון איתי.
עד היום, אם יש לי פחד ממשהו, או שאני רואה סרט מפחיד, אז אני חוטפת התקף. זה לא חרדה זה התקף של אסתמה, נעצרת לי הנשימה. אני לא יכולה לנשום באותו רגע, ורק עם תרופות את יכולה להתגבר, אבל זה לוקח זמן, לבד זה מאוד קשה.
*
מחלת האסתמה התגלתה אצלי בגיל ארבעים יום בערך. היו לי המון התקפים, כל חודש התקפים.
כשקיבלתי התקף, הרגשתי מחנק, הייתי נחנקת, כל השבוע בקושי יכולתי לנשום, מרגישה חולשה. בגלל זה הייתי צריכה יחס שונה, יותר תשומת-לב, אז תמיד הייתי עם אימא שלי. היא הייתה מטפלת בי עד שאבא שלי היה חוזר מאוחר מהעבודה.
אימא שלי הייתה לוקחת אותי לרופאים הכי טובים, ואז היו נותנים לי המון תרופות שלא הייתי אוהבת אותם. קיבלתי לומודל וברונכולט. לומודל זה תרופה מגעילה. שלוש פעמים ביום הייתי צריכה לקחת את המשאף המגעיל ולשאוף את האבקה המגעילה שנתקעת לך בגרון ומתחילה להשתעל ממנה, היא למניעה, זה לא לטיפול. לא אהבתי את התרופות האלה, תמיד הייתי מנסה לא לקחת אותם בכוח. גם מאוד קשה לי לקחת את התרופות, גם כי יש לי בעיה שאני שוכחת לקחת.
תמיד היו צעקות ומריבות סביב התרופות שקיבלתי למחלת האסתמה כי אני לא רציתי לקחת אותם, ואימא שלי רצתה שאני אקח את התרופות, אז הייתה בודקת את התרופות. ברגע שהיא הייתה מגלה שאני לא לוקחת אותם, השתמשו איתי בכוח, בשמירה צמודה, היו מענישים אותי, צועקים עליי, סוגרים אותי בחדר. היא הכתה אותי בידיים, לא חזק, זה לא היה קריטי כל-כך. היו גם איומים שאני יעזוב את הבית, שהיא תזרוק אותי מהבית, לא שולחים אותי לבית-הספר.
הילדים לא ידעו את הסיבה שבגללה אני לא באה לבית-ספר, הם ידעו שאני נשארת בבית כי אני ילדה שלא רוצה ללכת לבית-הספר, אבל לא ידעו את האמת.
אימא צעקה יותר מאבא. אבא היה יותר ותרן כי היה קשה לו להתמודד איתי, היה מוותר לי יותר, אבל היה צועק לפעמים. הרגשתי כלפיה כעס כי היא הכריחה אותי לקחת את התרופות, אבל הבנתי אותה, שהיא עושה את זה לטובתי, שזה עניין של חיים ומוות, אבל שנאתי את התרופות, לא היה אכפת לי לא לקחת אותם. לא אהבתי את התרופות, והטיפול היה לי לא קל בהרבה תחומים.
האסתמה העיקה עליי בזה שלא הייתי כמו כולם, בזה שאני לא יכולתי לצאת לטיולים כמו כולם, בזה שלא הייתי ילדה כמו כולם כי היה לי מאוד קשה לשלוט על ההתקפים. כשהיו לי התקפים, אז הכדורים התחילו להשפיע רק אחרי שעה. התחלתי לטפס על הקירות.
אם הייתי יוצאת לטיול, אז תמיד זה עם התרופות שלי, תמיד להגיד שאני חולה, אי-אפשר לצאת מהבית כמו כולם כי את צריכה לחזור תמיד בשעות קבועות בשביל לקחת את התרופות, זה לא נעים כל-כך.
לא יכולתי להשתתף בשיעורי ספורט, בלימודים לא התקדמתי כמו כולם. היה לי קושי ללכת לבית-הספר והיה קשה לי להשתלב בבית-הספר.
מה שאפיין אותי בילדות היה השיער החלק שלי, והמחלה עצמה, החולשה. הייתי ילדה חלשה שתמיד צריך לשמור עליה תמיד בכפפות של משי, להגן עליה. קיבלתי בתור ילדה כל מה שאני רוצה, הייתי ילדה מאוד מפונקת. רציתי שכל דבר יעשו בשבילי או ייתנו לי. אני לא אחת שהייתי צריכה לעשות משהו, כל היום היו מגישים לי הכול עד היד.
בגלל שהייתי חולה, אז כולם היו סביבי, כולם רק דאגו לי, גם לאחים שלי, אבל יותר דאגו לי כי הייתי יותר חלשה ויותר מפונקת. כל המשפחה, כל האחים היו דואגים רק לי. אם הייתי צריכה משהו, אז ישר היו מביאים לי, תמיד הייתי מקבלת מה שאני רוצה. לא הייתי מנקה את הבית, לא הייתי עושה כלום, רק יושבת.
עד גיל שתים עשרה הייתי אוכלת, משחקת קצת, העיקר שלבית-ספר לא ישלחו אותי. תמיד הייתי אומרת, "אני חלשה, אני לא רוצה ללמוד, לא רוצה לקום, לא רוצה ללכת לבית-הספר". תמיד היה מותר לי הכול, היו מפחדים שאני אחטוף התקפים, אין דבר כזה שאני אבקש משהו ולא ייתנו לי.
היו אומרים לי משהו, אז הייתי ישר חוטפת התקף. כולם ידעו שגולני מפונקת, גולני לא עושה כלום, גולני לא מנקה, גולני לא שוטפת את הבית, לא צריכה לנקות את הבית. אין אצלי לעשות משהו.
מצד אחד, הרגשתי שבגלל שהייתי חולה הייתי תלויה במשפחה כי הייתי צריכה יחס שונה, יותר תשומת-לב. מצד שני, אני הייתי הילדה הקטנה שתמיד מחפשת איך לנצל את ההתקפים, לנצל את המחלה, את החולשה לטובתי, הייתי מנצלת את זה, דברים תמורת המחלה, בגלל המחלה. תמיד ניצלתי את שתי המחלות לטובתי. ככה ידעתי שאני שולטת בהורים ובאחים שלי.
את האמת, יכולתי המון דברים לעשות, והיום אני מאוד מצטערת על זה שלא אפשרתי לעצמי לגדול כמו כולם, כמו כל בן-אדם נורמלי. מאוד מצער אותי שלא נהייתי עצמאית כמו כל האחים שלי, כי האחים שלי יותר עצמאיים ממני. שום דבר לא הייתי עושה בלעדיהם.
תמיד חלמתי שאני אהיה חזקה ובריאה, שאני אפסיק עם התרופות. זה המוטו שלי, להפסיק עם התרופות, ושאני אצא מהאסתמה.
את מחלת האסתמה אני לא ניצחתי, אבל הצלחתי להתגבר עליה, לא במאה אחוז, אבל בתשעים אחוז. למדתי לנשום כשיש לי התקף, ולא בכל התקף אני לוקחת ונטולין, לפעמים אני מחכה, ואני מתגברת על ההתקפים, או שאני לוקחת שאיפה אחת, ולא כל יום.
היום יש לי את הונטולין וזה קל. יש הרבה אנשים אחרים שלוקחים כל יום ונטולין. אני לוקחת רק בזמן התקף קשה, אבל אני מפחדת שאם אני אקבל התקף לא יהיה מי שיעזור לי כי המחלה יכולה לפרוץ כל פעם מחדש, היא רק בתרדמת כזאת, ואם אני אחטוף הרבה התקפים, זה יחזור כמו פעם, כי כל דבר שקצת מפחיד אותי או כשאני מתקררת, אני חוטפת התקף. כשהודיעו לי שאחי נהרג, חטפתי התקף, כשראיתי את אימא שלי במיטה, חטפתי התקף, כשאבא שלי נפטר, חטפתי התקף. כשפעם עשיתי זינוק בעלייה, חטפתי התקף.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
