עיניים של פרה

עליזה, כשמה כן היא, מלאת שמחת חיים ואופטימיות, גם כשהחיים אינם מחייכים אליה.

כשהיא מאושפזת בבית חולים עם פציעות קשות בפנים וסכנה למאור עיניה, כדרך התמודדות עם הפציעה ועם עוצמת הכאב, צוללת עליזה אל זיכרונותיה, קטעים מתוך חייה, ומספרת לקורא על ילדותה בנחלאות ובשכונת ליפתא. היא מתארת שנים של מחסור בסיפורים מורכבים וקורעי לב, מתוך מבט בעיניים טובות ותמימות של ילדה על חייה. מן הילדות היא ממשיכה לספר על שנות נעוריה בקיבוץ משגב עם, אהבותיה, חייה הבוגרים ואף סיפור עליית הוריה מטורקיה בעלייה בלתי חוקית.

בשפה קולחת ועסיסית מגישה עליזה לקורא סיפורים מסקרנים, מעניינים ומרתקים. חלקם קשים, חלקם מצחיקים, חלקם מעוררי געגוע.

עליזה מצליחה להביא את הקורא לכדי דמעות של צחוק ועוצמות של כאב, כשהיא מעבירה מסר פשוט ונוגע של שמחה, אהבת האדם, אהבת הארץ ואהבת החיים. זה סוד הקסם שלה ושל הספר כולו.

את הספר, המתאר אירועים אמיתיים, כתבה עליזה בשנת 1980, בהיותה בת 38, אם לחמישה. כעת, כשהיא נושקת לגיל גבורות, החליטה להוציאו לאור. "אם בני ישראל הלכו במדבר 40 שנה – הספר שלי המתין במגירה בציפייה לגאולה במשך 40 שנה", כך היא אומרת, ובעיניה אותו זיק שובב, שתמצאו שוב ושוב קורץ אליכם מתוך דפי הספר.

למרות שאירועי הספר התרחשו בשנים הראשונות של קום המדינה, ועל אף שהעולם המתואר בו שונה מאוד מעולמנו הנוכחי, אין ספק שכל אחד מן הקוראים ימצא את עצמו בקטע זה או אחר בספר נהדר ומרתק זה, אשר לא תוכלו להניח מידיכם מן הרגע הראשון ועד לסיומו.

ליל שבת. אני מתלבטת אם ללכת למסיבה או לא.

האמת היא שאין לי חשק ללכת. לא שהמסיבה לא מעניינת, רק שאני רוצה להישאר היום בבית עם עצמי, לקרוא קצת, לכתוב שיר שמתנגן לי כבר יומיים בראש... אך צלצול הטלפון מכריע את הכף. הקול, קול רך ושברירי — "את חייבת לבוא", ואני כרגיל מתקשה לסרב ועונה בחיוב.

מתלבשת, מציצה שוב בראי — כן, זה מניח את הדעת.

החולצה הרקומה הנאה והמעיל הלבן החמוד שהלך פעם לאיבוד הולמים אותי, השיער חפוף ובקיצור — לא רע. צופרים לי בחוץ, לוקחת מפתחות ויוצאת.

החברים מנסים לשכנע אותי שכדאי לי להצטרף למכונית שלהם, אבל אני בעקשנותי "לא, לא, אני נוסעת במכונית שלי".

חבל שלא הסכמתי.

חברה מתלווה אליי לנסיעה. בחוץ ערפל כבד, מצב הרוח על הגובה, הערפל כל כך כבד שאנחנו לא מצליחות לראות את תחנת הדלק, אני מרגישה שעברנו את נקודת המפגש ומנסה לאתר את כתובת הבית.

עוצרת ליד זוג, אבל במקום לשאול על הכתובת, יוצא לי מהפה "היכן תחנת הרכבת?"

ואנחנו מתגלגלות מצחוק. אחרי כמה סיבובים אנחנו מגיעות.

המסיבה בעיצומה. אני מחליטה להישאר רק לשעה ולאחר מכן לעבור אצל אחותי יהודית לקחת תקליט ולחזור הביתה.

הגורל רצה אחרת.

אני קמה להיפרד אך החברים עטים עליי, "לא, אל תלכי!" מישהו לוקח לי את התיק ואחר מחביא את המעיל.

קצת קשה להיחלץ, אך אני עומדת על שלי ולבסוף נפרדת מהמארחת, לא לפני שזו מכניסה לי עוגה ליד, "קחי הביתה."

יצאתי.

אני בכלל לא כל כך אוהבת עוגות. הייתי זורקת אותה, אבל לא נעים.

נכנסת למכונית, מניחה את העוגה על המושב לידי ונוסעת לאחותי.

השעה מאוחרת. בחוץ ערפל כבד, נע בגלים, ואני בקושי רואה את הדרך.

מגיעה לאחותי, אבל כבר בדלת אני רואה שהיא חצי רדומה, ומבינה שכדאי לי ללכת הביתה.

אני לוקחת ממנה תקליט של פול סיימון, "לילה טוב!"

נכנסת למכונית, מניחה את התקליט על המושב לידי ונוסעת.

כעבור עשר דקות אשכב חסרת אונים ומסלול חיי ישתנה, אבל אני עוד לא יודעת את זה.

אני נוסעת הביתה, פתאום חושבת שכנראה התקליט מונח על העוגה. מושיטה יד אחת לתקליט כדי להרים אותו. הופ, סטיתי מהמסלול. מרימה את העיניים, לשמאלי נוסע טנדר ואני בשוליים בצד הימני. אני חושבת איך לחזור למסלול אחרי שהטנדר יעבור אותי, ופתאום רואה מולי עמוד תאורה —

הבנתי, אני לקראת התנגשות. מחזיקה בכל כוחי את ההגה.

באותן דקות כל מסכת חיי חולפת במוחי עד לפרטים הקטנים ביותר, בבהירות רבה.

הנה אני קטנה, מנסה לקטוף שסק מעץ של איש אחד, מטפסת על הגדר, נוגעת בשסק, פתאום יוצא האיש ואומר לי, "ילדה! העונש

שלך זה להישאר על הגדר עד הערב!" אני רועדת בוכה ומבקשת סליחה, "אני לא אעשה את זה שוב!" האיש, שהיה הרגע תקיף, מתרכך פתאום ומציע לי סולם... העמוד כל כך קרוב ורגליי משותקות. עוד שנייה אני מתה!

המוח שלי פועל כמו מסרטה שמריצים אותה קדימה ואחורה במלוא המהירות:

אני חיילת,

החבר הראשון,

הנשיקה הראשונה שכל כך הגעילה אותי כי היא הייתה רטובה,

החברים הערב שניסו בכל מיני תחבולות לעכב אותי במסיבה,

צלילי המנדולינה שעליה פורט הרופא במסיבה, מנגינה צוענית,

הבית שמחכה לי,

השירים שכתבתי,

ושוב אני ילדה קטנה בחורף בנעלי בד, רטובה ורועדת,

אני בקיבוץ מחללת מאחורי הצריף,

הפנים היפות של אחותי הקטנה יהודית,

הימים היפים על שפת הכנרת,

משחק המילים והפתקים עם הבן שישב לידי בכיתה,

הסיגריות שעישנתי בסתר,

בוסתני הילדות בירושלים,

העיניים החומות של יואל,

יואל מהבסיס,

יואל משפת הים,

והשמלה הצהובה שצנחה לחולות,

הפרידה מיואל,

פניה של אִמי,

אלוהים, לא עכשיו! יבוא סוף מחורבן על לא כלום!

העמוד מתקרב אליי במהירות, נותרו לי שניות בודדות, המוח עוד מריץ את דפי חיי במהירות מסחררת.

ואבא שלי לוקח אותי לרופא,

הרופא מאיים "לתת לה זריקה גדולה!"

אני מתה מפחד,

השלוליות הגדולות ליד בית הוריי,

הפנס שחטפתי מאחותי ליד העין,

אני חובשת בצבא בתזמורת צה"ל,

הבחור שמנגן קלרינט, אני מסמיקה כשהוא מביט לי בעיניים,

המערכת החדשה שקניתי, התקליטים האהובים שלי,

בעלי,

הילדים,

העיניים שלי נעוצות בעמוד שמתקרב אליי במהירות. כל כך חבל לי עליי...

חלקיק שניה, העמוד אפור, גדול.

אני עפה מהמושב! צורחת! חבטה עמומה.

ואני מרחפת.

השיער כל כך רך ומלטף לי את הפנים, אני נזרקת בתוך המכונית ושומעת את הצופר שנתקע כמו סירנה.

אני רוצה שקט.

העיניים שלי מלאות רסיסי זכוכית, משהו חם ושחור שוטף לי את הפנים, קולח בלי סוף.

"מה זה? זה דם?" אני אומרת לעצמי, "זאת אני," ולחלקיק שנייה אני שוקעת ברפיון מתוק אל תוך הדממה, נכנעת למוות.

מיכל הדלק מלא, המכונית עלולה להתלקח. במוח חולפת מחשבה, "יבואו להציל אותי?"

פתאום, מתוך הדממה שאליה אני שוקעת, אני שומעת מישהו אומר "גברת! את יכולה לפתוח את הדלת?"

אני מרימה יד ומנסה לפתוח, אך חשה בכאב עמום בחזה.

האנשים בחוץ מנסים בכל כוחם לפתוח את הדלת, לאחר מאמצים הדלת נפתחת, מישהו נושא אותי בזרועותיו ואני שומעת, "תראה איזו ילדה... נו, ככה זה היום, האבא נותן את האוטו בלי לחשוב פעמיים... מי יודע מה הוא יגיד כשיראה אותה." מכניסים אותי למכונית שלהם, הצפופה, לוחצים אותי במושב ביניהם.

הכאב בחזה עומד לחנוק אותי.

הדם מכסה את פניי, רסיסי הזכוכית בתוך עיניי, בתוך פניי, פניי הופכות לעיסת דם.

הנהג די מבוהל, נוסע במהירות לבית החולים הר הצופים, מעבירים אותי מיד לחדר מיון. כמה טלטולים! וכבר עטים עליי הרופאים, מנסים לדובב אותי, אני בהכרה ושומעת הכל, מריצים אותי לצילום, מצלמים את הראש, את בית החזה, ומחליטים לשלוח אותי מיד לבית החולים "הדסה עין כרם".

הדרך נמשכת נצח. הסירנה שהנהג מפעיל חודרת לתוך ראשי. הרופא שמלווה אותי מתווכח עם הנהג. הנהג עצבני. השעה שתיים בלילה! מי יודע, אולי הנהג ישן שנת ישרים והעירו אותו... ואולי בכלל היה באמצע איזה פלירט עם האחות במשמרת, והנה בגללי הוא נאלץ לנסוע... הרופא מצווה עליו לעצור מיד ולקבע את המיטה שעליה אני שוכבת, אחרת הוא לא מוכן להמשיך לנסוע. הנהג מתווכח, והטונים עולים.

"אתה עוד תעוף מהעבודה בגלל זה, אני אומר לך!" מאיים הרופא.

הנהג, ברוגז רב, תופס את המיטה, מזיז אותה וגורם לי לכאבי תופת. מי שומע אותי בכלל?

הוא ממשיך בנסיעה מטורפת.

"בסיבוב הבא אנחנו מתהפכים לוואדי," אני חושבת לעצמי ונשנקת מכאב. הכביש משובש והנסיעה קשה עליי מאוד.

מגיעים לבית החולים, מכניסים אותי מיד לחדר ניתוחים.

בדיוק כמו לפני עשרים ושלוש שנים, כאשר הייתי בת שלוש-עשרה...