הרהורי צפירה
שְׁתֵּי דַּקּוֹת לִזְכֹּר וְלִבְכּוֹת,
שְׁתֵּי דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת,
שְׁתֵּי הַדַּקּוֹת בָּהֶן הָאָרֶץ תִּשְׁקֹט
הֵן שְׁתֵּי הַדַּקּוֹת הֲכִי זוֹעֲקוֹת.
שְׁתֵּי דַּקּוֹת הַצְּפִירָה
הֵן לָעָם כְּעַמּוּד הַשִּׁדְרָה,
לִזְכֹּר אֶת הַבֵּן שֶׁאֵינֶנּוּ נוֹשֵׁם
וַאֲשֶׁר בִּזְכוּתוֹ הֶחָזוֹן מִתְגַּשֵּׁם.
לִזְכֹּר בַּצְּפִירָה אֶת אוֹתָם הַבָּנִים
שֶׁשְּׁמָם חָקוּק בְּדִבְרֵי הַיָּמִים,
שֶׁנָּפְלוּ עַל הַזְּכוּת לִשְׁמֹר עַל הַיֵּשׁ,
וְלֹא נָפְלוּ עַל תְּשׁוּקַת הַכּוֹבֵשׁ.
לֵב הָאֻמָּה מַמְשִׁיךְ וּפוֹעֵם,
בּוֹקֵעַ מִקּוֹל הַצְּפִירָה הָרוֹעֵם,
וְכָל עוֹד הַצְּפִירָה תִּשָּׁמַע,
נֵדַע שֶׁפּוֹעֶמֶת בָּעָם נְשָׁמָה.
שְׁתֵּי הַדַּקּוֹת בָּהֶן הָאָרֶץ תִּשְׁקֹט
הֵן שְׁתֵּי הַדַּקּוֹת הֲכִי זוֹעֲקוֹת.