פרופסור צ'נדרה הולך בעקבות האושר

ז'אנר: פרוזה תרגום עמודים: 311 תאריך יצאה לאור: 11-2019 "מחמם את הלב ומצחיק מאוד", הטיימס  כמו מסטיק שנדבק לעקב הנעל, כמו כלב עזוב שעוקב אחריך ברחוב, כמו רוכב אופניים שנכנס בדיוק בך ומזעזע את עולמך – כך נראים חייו של פרופסור צ'נדרה, כלכלן הסחר החשוב בעולם, האיש שלכאורה יש לו הכול, אבל רק לכאורה. הנה ספירת המלאי שלו: אשתו עזבה אותו לטובת גבר אחר, הילדים בזים לו, שוב הוא לא זכה בפרס נובל והוא לבד. כל כך, אבל כל כך, לבד. יש רגע בחיים שבו אתה מבין שאם לא תשנה דברים, דינך מוות. וצ'נדרה בדיוק חוגג שבעים, וגם יודע – זה הרגע האחרון לנסות ולהבין מה התקלקל, זו אולי ההזדמנות האחרונה לתקן. מרגע זה, כל מה שלא אמור לקרות – קורה: סדנת העצמה רוחנית? בהחלט. שהות במנזר? למה לא. שיחה גלויה עם המאהב של גרושתו – אפילו זה. ואז, לרגע אחד, נקרעים השמים, העננים זזים והשמש חודרת. גם אם זו רק ארוחת חג אחת. אבל איזו ארוחה!   פרופסור צ'נדרה הולך בעקבות האושר מאת רג'יב בָּלָסוּבּרָמְניאם הוא רומן מסע חכם, שובה לב ומלא הומור ותקווה, כי גם בגיל שבעים עוד אפשר ללמוד טריקים חדשים. רג'יב בָּלָסוּבּרָמְניאם הוא סופר בריטי המתגורר כיום בברלין. פרופסור צ'נדרה הולך בעקבות האושר זכה לשבחי הביקורת ולאהדת הקוראים.

1
זה היה אמור להיות היום הנפלא בחייו. בתו הצעירה, גַ'זמין, הגיעה
בטיסה מקולורדו לחגוג איתו את הזכייה. ב"פייננשל טיימס" וב"וול
סטריט ג'ורנל" התפרסמו כתבות שהיו חגיגות ניצחון בטרם עת.
"כמו יוסיין בולט במאה מטר," הכריז הראשון, "כמו גברת קלינטון
בנובמבר — הנה מועמד שלא יכול להפסיד." האקדמיה היתה ידועה
בחשאיותה, בתרגילי ההטעיה שנועדו לסכל הדלפות, אבל הפעם
אפילו סוכני ההימורים היו תמימי דעים: חתן פרס נובל לכלכלה
לשנת 2016 יהיה פרופסור צַ'נדָרה.
הוא לא נרדם באותו לילה, רק שכב במיטה ודמיין איך יחגוג.
יהיו ראיונות, כמובן — סי־אן־אן, בי־בי־סי, סקיי — ואחריהם יזמין
את ג'זמין לברנץ' מוקדם לפני הטיסה חזרה, ואולי אפילו ירשה
לה לשתות איזו כוס שמפניה או שתיים. עד הערב כבר יספיק
הקולג' לארגן אירוע איפשהו בקיימברידג'. המתחרים שלו יבואו,
כל המתנגדים והחתרנים והבינוניים, אבל צ'נדרה יפגין גדלות
נפש. הוא יגיד שהצ'ק של מיליון הדולר והארוחה החגיגית הצפויה
בדצמבר עם מלך שוודיה חסרי משמעות מבחינתו. את הסיפוק
האמיתי הוא שואב מכך שהוא גומל עכשיו לאנשים שהאמינו בו:
להוריו המנוחים, לעמיתיו המכובדים ולמנטור שלו משכבר הימים,
מילטון פרידמן, שעזר לו פעם להחליף גלגל בשלג כשהיה עדיין
רק מרצה מן המניין.
עד אמצע הבוקר כבר חזר בינו לבינו תריסר פעמים על נאום
הניצחון שיישא. בעודו בחלוק לקח כוס קפה לחדר השינה, הניח

אותה ליד הטלפון, השתרע על המיטה עם הידיים מאחורי הראש
וחיכה לשיחה. כעבור שעה נכנסה הבת שלו לחדר ומצאה אותו
שוכב על השמיכה ונוחר.
"אבא, קום," אמרה ג'זמין וטלטלה את כף רגלו. "אבא, לא זכית."
צ'נדרה לא זז. כל כך הרבה זמן חיכה וכל כך הרבה סבל: תואר
ראשון בהַיידְָראּבָאד, דוקטורט בקיימברידג', המשרה הראשונה
בלונדון סקּול אֹוף אֶקֹונֹומיקס, העשור הבלתי נסבל בשיקגו, ולבסוף,
כשחזר לקיימברידג', המשבר הכלכלי העולמי של 2008 ,ההוקעה
המיידית של הברנז'ה שלו, הספקות, העוגות בפרצוף, ובכל שנה
לאחר מכן הידיעה שאף ששמו הופיע ברשימה הארוכה של הוועדה
באפריל וברשימה הקצרה בקיץ, בסופו של דבר נחתה מדליית הזהב
שמונה־עשר קראט בידיו של מישהו אחר. אלא שהשנה היו אמורות
התלאות להגיע לקצן. זו היתה השנה שאמורה להוכיח שכל מה
שעבר עליו לא היה לשווא.
"ומי הזוכה המאושר הפעם, אם אפשר לשאול?"
"יש שניים," אמרה ג'זמין.
צ'נדרה התיישב, תקע שתי כריות מאחורי גבו ואת משקפי
הקריאה על אפו.
"איך קוראים להם?"
"לא זוכרת."
"תנסי."
"טארט וסטרוגונוף, משהו כזה."
צ'נדרה גנח. "לא הָארט והֹולמסטרֹום!"
"כן, נדמה לי שכן."
"אז מי יזכה בשנה הבאה? סטרסקי והאץ'?"
"לא יודעת, אבא. אולי."
"טוב, אז זהו זה," הוא אמר והתכסה בשמיכה. הוא ידע שאילולא
הבת שלו היה נשאר בתנוחה הזאת עד השנה הבאה.
ג'זמין חזרה כעבור עשר דקות ובישרה לו שחבורת עיתונאים

מחכה לו בחוץ. צ'נדרה יצא אליהם, עדיין בחלוק, וענה בנימוס על
שאלותיהם. בתו הציעה להזמין אותם פנימה לקפה, והוא מצא את
עצמו יושב ליד שולחן המטבח בחברת ארבעה נציגים של העיתונות
המקומית: אחת מ"גַרנצֶ'סטֶר גאזט", אחד מ"אנגליה פוסט" ושניים
מ"קמּבס טיימס".
"אנחנו כל כך מצטערים, אדוני," אמרה הבחורה מה"גאזט".
היא נראתה על סף דמעות.
"הפרס היה שלך," אמר הגבר מה"טיימס", שהדיף ריח של ג'ין.
"בנינו על מסיבה רצינית הלילה."
"לא נורא," אמר פרופסור צ'נדרה, שנדיבותם נגעה ללבו. "סֶה
לָה וִי."
"אתה היית אמור לזכות," אמרה האישה. "באמת, אתה היית
אמור לזכות."
"אה, דֶה ְריָה, דה ְריָה," הוא ענה, ואמר לעצמו להפסיק כבר עם
הצרפתית הזאת, שפה שהוא לא ידע כלל. "לסֶה־פֶר."*
רגע לפני שהעיתונאים הלכו הצהיר צ'נדרה שהוא מאושר בשביל
הזוכים, שמח שהכול נגמר ומצפה להיפגש איתם שוב בשנה הבאה.
הוא הצליח לעבוד על כולם חוץ מאשר על ג'זמין, שחזרה כל הבוקר
על אותו משפט באטימות של בת שבע־עשרה: "אתה בסדר, אבא?
אתה בסדר?" והמשיכה לשאול בלי קשר לתשובה, עד שלבסוף,
בדרך לשדה התעופה, הוא התפרץ וצעק, "את לא רואה שאני
בסדר גמור?"
בעבר היה צ'נדרה חושב שהחקירה הצולבת של ג'זמין נובעת
מטוב לב ואכפתיות גרידא, אבל עכשיו היה משוכנע שגם זדון
מעורב בעניין, שג'זמין אימצה לבסוף את המסורת המשפחתית של
התעללות בפטריארך — אם הוא עדיין כזה בכלל — שכן היא נערה
וגרה בּבֹולדֶר עם אמה, המאשימה אותו לא רק בגירושים שלהם
* צרפתית: אה, לא נורא, לא נורא... עזבו )כל ההערות הן של המתרגמת(.

שלוש שנים קודם לכן, אלא גם בהתפרצות הָאֶּבֹולָה ובעלייתו של
בוקו חראם.
ברגע שחזר הביתה התחיל הטלפון לצלצל בזרם בלתי פוסק
של שיחות תנחומים שנמשך כל היום, ואחריו, ביתר דלילות, עד
סוף השבוע. בחודש שלאחר מכן אנשים שבקושי הכיר היו עוצרים
אותו ברחוב ומביעים אהדה — גברים ונשים שלא היו יכולים לנקוב
בשמם של שלושה כלכלנים גם אם חייהם היו תלויים בכך.
בנובמבר שככה המהומה ואת מקומה תפסה זוועת הבחירות
בארצות הברית, ואז נחתה על צ'נדרה ההכרה שסביר מאוד להניח
שכבר לא יזכה בפרס לעולם. הסיכויים פחתו עוד לפני עשור,
כשהבנגלי ההוא הפעיל את קסמו החלקלק, אבל גם אם חלף מאז
די זמן והעולם בשל לחתן הודי נוסף, הרי שהתחום השתנה בינתיים.
במשך שנים ערפלו כלכלנים חסרי אחריות את המקצוע וביטאו
הכול במונחים טכניים להחריד ובלוגריתמים סתומים, עד שלבסוף
התחילו כולם להתייחס אליהם כאל רואי נסתרות ולא כאל אנשי
מדעי החברה. עכשיו הכלכלה אינה הרבה יותר מאשר מתמטיקה
לעניים, אלא שצ'נדרה עדיין מתקשה בחשבון פשוט וחושב שהוא
למטה מכבודו, משימה הראויה רק לעוזרי מחקר תפרנים.
בכל מקרה, הגלישה שלו ימינה היא בוודאי לא משהו
שהסקנדינבים ישמחו לתגמל אותו עליו. תת־תת־יבשת הבינוניות
תראה בה מן הסתם סימן לפגם מוסרי ואינטלקטואלי. זה בדיוק מה
שצ'נדרה מתעב בליברלים יותר מכול: את הצדקנות חסרת הבושה
שלהם, כאילו כל פגמיו של המין האנושי הם אשמתו של מישהו
אחר, וכל מעשיהם, לעומת זאת, כולל רצח והצתה, הם פעולות
הֶרֹואִּיֹות בשירות החירות והצדק. האמת היא שהשוודים אפילו
לא ליברלים. הם ניטרליים — נמנעים נצחיים שמתנהגים כאילו
רק מרצונם החופשי הם מסרבים להיות מעצמת־על, כדי לשמור
על אובייקטיביות.
צ'נדרה היה רוצה איזה סטודנט שוודי אחד כדי להתעלל בו בלא

רחם, אלא שהדבר הכי דומה לזה היה סטודנטית הולנדית שדיברה
במבטא אמריקאי והיתה דווקא בחורה חכמה, למרבה הצער. לכן
לא נותר לו אלא להמשיך ללמד ולהעמיד פנים שהוא שקוע כל
כולו במחקר, ואפילו אינו ער לכך שדברים שוליים וקטנוניים כמו
פרס נובל קיימים בכלל בעולם.
ביום רביעי שאחרי סוף השליש חצה צ'נדרה את האחו המפריד
בין ביתו בגרנצֶ'סטֶר לבין האוניברסיטה, דבר שעשה רק כשאכל
ארוחת בוקר עם המאסטר של הקולג'. "הקולג'" פירושו גֹונוִויל אנד
קיז, שבו כיהן כפרופסור אמריטוס, ראש הקתדרה על שם קליפורד
ה' דויל, מינוי לכל החיים שבזכותו היה רשאי ללמד ככל שירצה,
אם בכלל. בדומה לפרופסור הוקינג, היה צ'נדרה פריט של קבע
בקולג', ממש כמו הגרגוילים שעל הגג.
"בוקר טוב, פרופסור," אמר השוער הראשי, מוריס, ונגע בברכה
במגבעת הלבד שלו.
"בוקר טוב, מוריס," ענה צ'נדרה וקיבל מידו את הדואר, שכלל
את הגיליון החדש של ה"אקונומיק ג'ורנל" וחצי תריסר הזמנות
למסיבות תה ולאירועים שונים, שסביר מאוד להניח שלא ייענה להן.
"המאסטר מחכה לך, אדוני," אמר מוריס, שכמו רבים מהשוערים
הצליח לדבר בטון אומר כבוד ואדנותי בעת ובעונה אחת. "תיזהר
לא להחליק. הכול מכוסה כפור הבוקר."
"בסדר גמור," ענה צ'נדרה ונכנס בצעדים כבדים לטְרי קֹורט,
חצר העצים, הקרויה כך על שם עצי הבן־חוזרר שמשני עברי השביל,
שנראו עכשיו שבריריים ועירומים.
בפתח משכנו של המאסטר קיבל אותו בהבעה חתומה משרת
לובש וסט, ולקח ממנו את המעיל ואת הצעיף. צ'נדרה הלך לחדר
האוכל, שבו ישב המאסטר מול האח וקרא את ה"טיימס".
"אני שמח לראות אותך, צ'נדרה," אמר המאסטר, שתמיד ביטא
את שמו של צ'נדרה כאילו פצח באמירת המילה "שנדליר" וחוט
מחשבותיו נקטע באמצע.