ויליאם ואמיליה
ויליאם, ילד צנוע וביישן, בן עשר, בן למשפחה קשת יום שהפרוטה איננה מצויה בכיסם, מתגורר באחת משכונות העוני בעיר הנמל בריסטול שבאנגליה, בה מתגוררים רוב פועלי הנמל. אביו, הנרי, מתפרנס מעבודה קשה כסבל בנמל המקומי. תפקידו לשאת שקי מלט, קמח וכל סחורה אחרת שפורקים מהאוניות שלא באמצעות מכולות ולהעמיסם על המשאיות ולשחרר אותם שיעזבו את הנמל. משכורתו הספיקה בקושי לפרנס את משפחתו. אנבל אשתו, חסרת ההשכלה, עקרת בית, ללא יכולת למצוא תעסוקה סדורה, עוברת מבית לבית להציע עצמה כעובדת ניקיון, תמורת פרוטות או מעט מצרכי מזון כדי להקל במעט על המצוקה בה הם שרויים. כמו רוב ילדי השכונה, לא השתתף ויליאם בחוגים המתקיימים במועדוני הנוער מפאת מצבה הכלכלי של משפחתו, על אף שהיו חוגים שעניינו אותו. החוגים שהתקיימו בשכונת היוקרה הקשו אף הם להתקבל אליהם. שלא כמו ילדי השכונה האחרים, ויליאם לא אהב להצטרף למשחקים עם חבריו והיה שב לביתו מיד אחרי הלימודים. גם כאשר הזמינו אותו חבריו לבתיהם תמיד מצא סיבה לסרב בעדינות להזמנתם.
בהגיע ויליאם לגיל שש-עשרה, כשחש שהמצב הכלכלי הקשה בו מצויים הוריו לא הולך להשתנות, וכי הוריו מתקשים לעמוד בהוצאות לימודיו, החליט לעזוב את הלימודים וללמוד בביתו באופן עצמאי, בתקווה שבבוא היום, ישלים את השכלתו ויוכל לעזור בפרנסת המשפחה ולו במעט. המצוקה, והצער שראה בהשתדלות הוריו למלא את צרכיו ללא הצלחה, היו הסיבה העיקרית שגרמה לו בסופו של דבר, להפסיק את לימודיו, למרות הצטיינותו בהם.
על אף ניסיונות הוריו לשכנעו לחזור לספסל הלימודים, והבטחותיהם לעשות יותר להצלחתו, החליט ויליאם, שהיה נער חסון, לצאת לעבודה. הוא ידע שהוריו לא יוכלו לקיים הבטחתם ולא יהיה כל שינוי במצבה הכלכלי של המשפחה אם לא תהיה להם הכנסה נוספת, ומסיבה זו, כאמור, החליט לצאת לעבודה למרות שהדבר אולי יצער אותם.
ויליאם התקבל לעבודה בנמל בו עובד אביו. הוא לא בחל בשום עבודה והסכום המועט שהשתכר, הצליח לסייע במעט לאביו בפרנסת המשפחה.
באחד הימים, בשובו מהעבודה, ראה ויליאם מרחוק את אמיליה משחקת עם חברותיה וגם עם חלק מבני שכונת המצוקה. מעולם לא ראה אותה לפני כן וכמובן לא דיבר איתה מעולם. הוא רק שמע מחבריו על המחזרים הרבים שיש לה ועל צניעותה. הוא העריך מאוד את עליצותה ואת העובדה שאינה בוחלת מלשחק עם בני שכונת המצוקה. הוא רצה מאוד להכיר אותה ולהיפגש עמה, אך חשש מהדחייה הצפויה לאור הפער במעמדם, החיבור ביניהם נראה בלתי אפשרי.
אמיליה, נערה כבת חמש-עשרה, יפת תואר, למדה בכיתה י' באחד מבתי הספר היוקרתיים הסמוכים לשכונה, נערה צנועה וחרוצה, שהתגוררה עם הוריה, און ובלה, בבית מרווח בשכונה של העשירון העליון הסמוכה לשכונתו של ויליאם. אביה הינו מעשירי העיר ועוסק בייבוא וייצוא של מוצרי צריכה שונים.
אמיליה שלא ידעה מחסור מימיה, הייתה נערה עליזה שאהבה להשתובב עם בני ובנות גילה. אך לא כחברותיה מהשכונה, לא נמנעה מהיכרות והשתובבות עם ילדי שכונת העוני הסמוכה, למגינת ליבם של הוריה וחברותיה. יחד עם זאת, על אף הסמיכות שבין השכונות, לא העזו ילדי שכונת המצוקה להתקרב לשכונה העשירה, מהבושה על היותם עניים מרודים, לבושים בלויי סחבות, גרים בשכונת המצוקה ומחמת התנגדות ההורים העשירים.
בכל יום, בתום הלימודים והכנת השיעורים, הייתה אמיליה יוצאת מביתה לפגוש את חברותיה וחבריה. אמיליה לא נמנעה, כאמור, להשתובב גם עם ילדי שכונת המצוקה. מצד אחד חברותיה התנגדו לכך שהיא תתרועע איתם, מצד שני, לא רצו לוותר על קרבתה בהיותה מקובלת ומלכת הכיתה ונאלצו אף הן להצטרף אליה.
אמיליה הכירה את ויליאם מסיפורים של ילדי השכונה, על הנער הביישן, הצנוע והמסכן שנאלץ להפסיק את לימודיו מפאת מצבם הכלכלי של הוריו ולצאת לעבודה בטרם עת, למרות הצטיינותו בלימודים.
אמיליה, שהביישנות לא הייתה אחת מתכונותיה, הבחינה בוויליאם וקרבה אליו. אף שלא אהבה שעזב את לימודיו הבינה והעריצה אותו על החלטתו לעזור להוריו. היא ניגשה אליו כפי שהייתה ניגשת לכל אחד מילדי השכונה השכנה על מנת לשוחח עמם.
"שלום ויליאם," אמרה אמיליה.
"שלום, מה קורה?" השיב בביישנות.
"לא רואים אותך," אמרה אמיליה.
"כן, עזבתי את הלימודים ואני עסוק בעבודה," ענה.
"מדוע?" שאלה אמיליה כאילו לא שמעה על כך.
"עזבי," אמר. הוא התבייש לספר לה מדוע עזב והמציא משהו.
אמיליה לא רצתה להביך אותו וקיבלה את אי-רצונו להרחיב בנושא ולא הטרידה אותו בעניין.
"מה דעתך שניפגש מידי פעם ונקשקש קצת?" שאלה.
"שנינו לבד?" שאל.
"אתה מתבייש?" שאלה.
"לא, איני מתנגד כמובן. מה יגידו הורייך?" שאל.
"תשאיר את זה לי, לא תהיה כל בעיה."
ויליאם שמח מאוד שהיוזמה למפגש באה מצידה. "את יודעת היכן אני גר? לא אכפת לך?"
"למה שיהיה אכפת לי," אמרה, "לך אכפת? אם כך, אשמח מאוד להיפגש איתך."
"בוא ניפגש מחר אחרי שאסיים להכין את שיעורי הבית, אחכה לך על הספסל ההוא." והצביעה על אחד הספסלים המוסתרים מאחורי אחד עצים.
אמיליה וויליאם בני העשרה, המשיכו להיפגש מידי יום, אחר הלימודים והעבודה והפכו לזוג קבוע למגינת ליבם של חברותיה. האהבה ביניהם הלכה ופרחה ועל אף גילם הצעיר, הבטיחו זה לזו, לא להיפרד לעולם. עם זאת, שניהם חששו לספר להוריהם על הקִרבה ביניהם. אמיליה, מחשש שהוריה יתנגדו לקשר עם בן העניים, וויליאם, מחשש שהוריו עשויים להיפגע מהתנגדות הורי אמיליה לכשיסרבו לחברות שביניהם.
עם הזמן, אמיליה התרחקה מחברותיה ודבקה במפגשים עם ויליאם. היא, שהייתה אשת חברה ואהבה לבלות עם חברותיה, ללכת לברים ולרקוד, חשה שקרבתה לוויליאם מושכת ומעניינת אותה יותר מהתנהלותה עם חברותיה, והשניים המשיכו להיפגש.
עם השנים, אמיליה וויליאם כבר לא קטינים. אמיליה כבר בחורה יפיפייה בת עשרים, לקראת סיום לימודיה במכללה כשעתידה לפניה. ויליאם בן עשרים ואחת. על אף שהתקדם במעט בעבודתו בנמל, עדיין נותר חסר השכלה ומשכורתו עלתה אך במעט. למרות זאת, מעמדו של ויליאם והיותו חסר השכלה לא הפחיתו מאהבתה אליו. צניעותו וחוכמתה של אמיליה חיפו על הפער ביניהם והאהבה ביניהם הלכה והתחזקה ואיש לא יכול היה להפריד ביניהם.
באחד הימים, עת ישבו אמיליה וויליאם כדרכם על אחד הספסלים בפארק העירוני בעיר, כשידיהם אוחזות זה בזו, שאל ויליאם את אמיליה: "מה דעתך למסד את הקשר בינינו?"
"אתה מציע לי נישואים?" שאלה אמיליה וצחקה.
"מה מצחיק?" אמר ויליאם, "אנחנו אוהבים ויוצאים הרבה זמן וכבר לא קטינים, אנחנו מספיק בוגרים להחליט על עתידנו. מה את אומרת?"
"כיצד נבשר להורינו על כך?" שאלה אמיליה. "כיצד יקבלו הוריך את הבשורה? להוריי לא תהיה בעיה, שכן אני הבת היחידה והמפונקת שלהם, מעולם לא סירבו לי דבר," אמרה.
על אף חששם, החליטו שניהם לא לוותר, והערב, כל אחד בדרכו יודיע להוריו את הבשורה המשמחת.
עת הסבה אמיליה עם הוריה לארוחת הערב וחשבה איך לספר להם על תוכניותיה עם ויליאם, ובטרם פצתה את פיה, אמר און אביה: "בתי, את כבר לא קטינה והגיע הזמן לחשוב על עתידך. את עומדת לסיים את לימודייך והגיע הזמן להמשיך הלאה ללימודים גבוהים או להתחיל להקים משפחה." אביה שלא ידע על הקשר שלה עם ויליאם, המשיך ואמר: "את יודעת שאנו יכולים לעמוד בכל החלטה שתקבלי ואל לך לחשוש מהמימון הדרוש לכך."
אמיליה ההמומה מההפתעה שלא ציפתה לה, השיבה:
"מדוע אי אפשר, בד בבד עם הלימודים להקים משפחה?" תשובתה של אמיליה שימחה את הוריה. "אם כך," אמר אביה לתדהמתה ולתדהמת בלה אימה שלא ידעה דבר, "הסכמתי אתמול עם אידן, אביו של קוסקו, אחד מעשירי העיר, לשדך אותך עם בנו. הוא ביקש ממני את ידך ואני כמובן הסכמתי. לחצנו ידיים והגענו להסכמות. אני חושב שזה שידוך טוב מאוד עבורך שיבטיח את עתידך."
אמיליה ההמומה, שיותר מכל שנאה את קוסקו, לא יכלה לחשוב על הקמת משפחה עם מישהו שאינו ויליאם. "אבל קוסקו הוא בריון אלים," אמרה, "בני ובנות השכונה מפחדים ממנו."
"כל אלה שמועות זדוניות של נשים רכלניות שלא הצליחו לשדך אותו לבנותיהם," אמר אביה.
"אבל איני אוהבת אותו," אמרה אמיליה, "לא אנשא לו לעולם ואל תכפו עליי להתחתן איתו."
"מאוחר מדי, אין מה לעשות," השיב אביה, "את לא תביישי אותי, לחצתי את ידו ואין דרך חזרה."
"אבל קוסקו ניסה לחזר אחריי מספר פעמים, לעיתים אפילו באלימות מסוימת ודחיתי אותו," אמרה. "אני שונאת אותו."
"האהבה תבוא עם הזמן," ענה אביה, "איתו עתידך מובטח, בהיותם משפחה מבוססת ואין שידוך טוב מזה."
"בשום אופן," אמרה אמיליה, לשמע דברי אביה ופרצה בבכי. היא עזבה את השולחן, רצה לחדרה, לא הפסיקה לבכות ונעלה את חדרה. אימה שהבינה את סיבת הבכי רצה בעקבותיה ונתקלה בדלת נעולה. על אף תחנוניה, סירבה אמיליה בכל תוקף לפתוח את דלת חדרה ולשמוע את דברי אימה. לבסוף, התעשתה והסכימה לשמוע מה יש לה להגיד, אך בכייה לא פסק לרגע. האם, שכאמור ידעה את פשר הבכי הנורא וראתה את הרעד הבלתי פוסק שתקף את בתה, ביקשה בכל לשון של בקשה, להפסיק עם הבכי ולשמוע אותה. לאחר שהבכי הלך ופחת, עד שפסק לחלוטין, הסבירה אמיליה לאימה את הסיבה להתפרצותה - "נעלבתי בעיקר מכך, שאבא לא שאל לעצתי ושידך, ללא ידיעתי, את קוסקו, שידוע בשכונה כשחצן ואלים וידו בכל." כמו כן, הסבירה עד כמה היא אוהבת את ויליאם והוא היחיד המיועד להיות בעלה.
האם ההמומה, שהכירה את ויליאם כעובד פשוט בנמל, שהסתובב בשטח הנמל ללא מקצוע מסודר, ניסתה לשכנע את אמיליה באומרה: "הכרתי את הנרי ואנבל הוריו. ויליאם אומנם בחור טוב וחרוץ, אך לא יוכל להבטיח לך עתיד טוב כמו קוסקו שבא מבית עשיר וממשפחה מכובדת. לעומת זאת, הקשר המוזר שלך עם ויליאם ימיט עלייך אסון."
אמיליה, שחשבה שאימה תבין אותה, פרצה שוב בבכי, עזבה את הבית ופתחה בריצה היישר לספסל הקבוע בפארק, בו היא וויליאם נפגשים באופן קבוע.
לאחר השיחה עם הוריה, הפסיקה אמיליה ללכת למכללה. היא התעצבה מאוד, שמחת החיים והעליצות שהיו לה נעלמו והפסיקה להשתתף בארוחות עם הוריה, מידי פעם חטפה משהו מהמקרר והסתגרה בחדרה. אימה שעקבה אחרי התנהלותה וראתה את פניה הנפולות ואת הירידה המהירה במשקל, חששה לבתה. היא שוחחה על כך עם און והביעה את דאגתה.
"אני רואה מה קורה," אמר און, "מה אני יכול לעשות? להפר את התחייבותי לאידן?"
"אבל היא תיגמר לנו, היא בתנו היחידה, אני מאוד מודאגת, היא לא אוכלת והפסיקה ללמוד, מה יהיה הסוף?" הקשתה בלה.
"אני אדבר איתה," אמר און.
"אתה לא יודע לדבר, אתה רק צועק ומאיים, דבריך עלולים להזיק במקום לעזור," אמרה בלה.
"הפעם זה יהיה אחרת, בלי איומים ובלי לחץ, אנסה לשכנע אותה ואם לא, שתעשה מה שהיא רוצה, אנחנו לא נהיה שותפים להחלטותיה," סיים און.
קוסקו שמח מאוד לשמוע על השידוך ועל הסיכום של אביו עם און. מה שאני לא הצלחתי, הצליח לעשות אבי, חשב לעצמו, השידוך היה מעבר למצופה, מבחינתו.
למחרת בבוקר יצא קוסקו מביתו לכיוון המכללה בתקווה לראות את אמיליה ולספר לה על ההסכמות שאביה ואביו הגיעו אליהן. קוסקו לא ידע שהיא כבר יודעת ומסרבת בכל תוקף להסכמות ההורים.
אמיליה לא הגיעה באותו יום למכללה, אך לא איש כמו קוסקו יוותר על חיפושיו אחריה. לאחר זמן רב של חיפושים, ראה אותה ישובה על הספסל בפארק שבו נפגשה מידי יום עם ויליאם כשהיא ממררת בבכי. קוסקו ישב לידה וסיפר לה על השידוך שנקבע להם.
"אין שידוך," אמרה אמיליה, "זה לא יקרה וכדאי שתוציא אותי מראשך."
קוסקו לא היה מוכן לוותר בקלות וניסה לאחוז בידה, היא דחתה בגסות את ידו וביקשה שיסתלק. קוסקו ניסה עוד ועוד לשכנע אותה שאיתו יהיה לה טוב יותר מאשר עם ויליאם. לשמע שמו של ויליאם, פרצה שוב בבכי.
כשעמדה לעזוב את הספסל הקבוע, ראתה מרחוק את ויליאם יושב על ספסל. אמיליה לא הבינה מדוע הוא לא ניגש אליה. אם היה עושה כן, ייתכן שקוסקו היה עוזב, חשבה. מצד שני, אולי אם היה מתקרב, הוא וקוסקו היו מתקוטטים. כשראתה אמיליה שוויליאם לא מתכוון לבוא אליה, עזבה את הספסל הקבוע לכיוון הספסל בו ישב. קוסקו, שנעלב מהתנהגותה, עזב את המקום בזעף.
בהתקרבה, הבחינה אמיליה בפניו הנפולות ובעצב שניכר בהן. לשאלתה, השיב ויליאם כי הוריו מתנגדים למיסוד הקשר ביניהם בגלל הפער במעמדם והחשש של אביו להזדקק למשפחתה. "גם אבי מתנגד," השיבה אמיליה.
זמן רב ישבו ויליאם ואמיליה חבוקים על הספסל מבלי להגיד מילה. לפתע, פרצה אמיליה בבכי ודמעות זלגו מעיני ויליאם. כך ישבו ובכו עד שלפתע הציעה אמיליה: "בוא נברח. רחוק ככל האפשר," הציעה, "נתחתן באחת הערים האחרות, גם ללא ברכת ההורים."
"זה חסר אחריות ובלתי אפשרי," אמר ויליאם.
"מדוע?" שאלה.
"אמיליה יקירתי," השיב ויליאם, "לאחר החתונה נעמוד מול המציאות, ללא מגורים וללא עבודה. איך נקיים את עצמנו? היכן נתגורר? עם אהבה בלבד נוכל להתקיים? האם נוכל להקים משפחה כראוי? האם נוכל לתת לילדינו את המינימום הדרוש של קיום נאות?"
כך המשיכו ויליאם ואמיליה בשיחתם ומחשבה על עתידם תוך שהם חבוקים. מידי פעם, כשהיו נתקלים בשיחתם בקושי כלשהו, חונקות היו הדמעות את עיניהם.
לאחר מספר שעות של חיבוקים, בין שיחה לבכי, החליטו שכל אחד ישוב לביתו, יחשוב על האפשרויות הקיימות למימוש אהבתם ולנסות לשכנע את הוריהם להסכים לקשר ביניהם.
אמיליה הגיעה לביתה ומצאה את הוריה ישובים על הספה וממתינים לבואה, על פניהם מבט מוזר שלא ראתה מימיה. היא לא הצליחה לפענח את המבט המוזר הנשקף מעיניהם, שכן, כבת יחידה, תמיד הייתה הילדה המפונקת ואף פעם לא היו סודות בינה לבין הוריה. היא התכוונה ללכת לחדרה כשאביה קרא לה לשבת איתם, היא נענתה.
אביה היה הראשון לדבר. דבריו היו מהולים בכעס רב שאמיליה לא פגשה מעולם.
"הגיעו אליי שמועות," פתח אביה ואמר, "את מתרועעת עם אחד מצעירי שכונת העוני הסמוכה. את נפגשת עמו מידי יום לאחר הלימודים וזו אחת הסיבות שאת מגיעה הביתה באיחור רב. אני מבקש לדעת מי הוא הבחור, שמו וכתובתו."
"מדובר באחד מבני כיתתי שאחרי השיעור אנו עוברים יחד על שיעורי הבית," שיקרה אמיליה ומיד הבינה את הטעות שעשתה.
ראשית, מהיכרותה את אביה, ידעה שהוא כבר חקר, בדק וידע על קשריה עם ויליאם ומעמדו, אולי אימא סיפרה עליו לאבא, חשבה, והם רק רצו שאאשר זאת?
שנית, היא לומדת במכללה האזורית של המעמד הגבוה ואילו ויליאם עובד כפועל פשוט בנמל שרוב מניותיו שייכות למשפחתה. לכן, לא הייתה בעיה לאביה לברר פרטים עליו, על משפחתו ועל עיסוקו של אביו.
"אני מבקש לדעת האם כל שאמרתי על המפגשים עם הבחור הינו אמת?"
"אמת ויציב!" ענתה אמיליה שכבר לא חששה מאביה, יהיה אשר יהיה, חשבה.
חמתו של אביה בערה בו. הוא פנה אל אמיליה ואמר: "מעולם לא שיקרת לנו. איך ייתכן שאת אומרת שאחרי הלימודים אתם עוברים על שיעורי הבית כשהבחור אינו לומד כלל. הוא עובד פשוט בנמל, ואני, כבעל מניות בנמל ועם הקשרים שלי שם, משלם את משכורתו." אימה ניסתה למתן במעט את כעסו של בעלה ואמרה: "תניח לה לרגע, תן לה להסביר את דבריה, אולי היא מפחדת מתגובתך והתבלבלה."
"לא התבלבלתי אימא," אמרה אמיליה, "אכן שיקרתי, ויליאם הוא בחור טוב וחרוץ, שהכרתי באחד הימים בשכונה."
"ויליאם זה שמו של הבחור, הה, הה," נהם אביה.
"כן," ענתה, "עם הזמן התאהבנו ואנו מבלים לעיתים קרובות לאחר הלימודים. אנחנו יושבים על אחד הספסלים ומשוחחים, לא עשינו שום דבר רע שיכול לבייש אתכם. אולי אם תכירו אותו תוכלו לחבב אותו, ובכלל, מהיכן כל הידע שלכם עליו ועל משפחתו?" שאלה אמיליה, "מי סיפר לכם על המפגשים שלי עמו?"
"אני בעל מניות בנמל, שכחת?" אמר אביה, "את לא יכולה להיפגש עם בחור שבא ממשפחה שאינה ממעמדנו, השמועה על כך תתפשט במהרה ולא נוכל להסתובב בעיר ולהביט בעיני האנשים. מעתה, המפגשים חייבים להיפסק!" ציווה האב, "ואם אשמע שוב שנפגשתם, אדאג שיפטרו אותו מהנמל ושלא ימצא עבודה בשום מקום בעיר. מעתה, מהמכללה תבואי ישר הביתה, שום עצירה בדרך."
"אתה לא תפטר אותו, אני אוהבת אותו והוא אותי, אנו מתכננים להתחתן עם סיום לימודיי במכללה. אם תפטר אותו, יותר לא תראו אותי, אני אעזוב את הבית ולא תיראו אותי יותר."
"לא יקום ולא יהיה! להתחתן עם בן עניים, מה חשבת, שאני אשקיע פרוטה אחת בחתונה הזו. לא אתן לבתי היחידה, על אף אהבתי אליה, לעולל לנו ולעצמה כדבר הזה."
אמיליה סירבה בתחילה לפסיקת אביה וניסתה להסביר. היא לא חששה מדבריו ופסיקתו של אביה באשר למפגשיה עם ויליאם, אפילו לא היה אכפת לה מבריאותו של אביה, אך לא יכלה להתעלם מכך שוויליאם יפוטר מהנמל. היא ידעה שאביה לא יחוס עליו והוא מסוגל לעשות הכול כדי להפריד ביניהם.
"אני מבקשת שתניח לו," התחננה אמיליה, "אני מבטיחה לא להיפגש עמו יותר."
במשך מספר ימים יצאה אמיליה מביתה רק ללימודים במכללה ובתום הלימוד שבה לביתה. בדרכה הביתה, לא יכלה שלא לעבור ליד הספסל שאהבה, עליו ישבה עם ויליאם מידי יום ולא להביט לעברו. אולי אראה אותו שם, חשבה. אמיליה נמנעה מלפגוש את ויליאם שמא ייוודע הדבר לאביה.
באחד הימים, בהגיע ויליאם סמוך לביתו לאחר העבודה, ראה מרחוק התקהלות ושמע צעקות שבר. ויליאם שלא ידע את פשר המהומה, אץ רץ לביתו ומצא את אימו שכובה במיטה וסביבה צוות רפואי המנסה לטפל בה בעת שהיא ממררת בבכי.
ויליאם לא הבין את פשר המהומה והסיבה לבכי של אימו, היא לא הפסיקה לבכות ולא ניתן היה לקבל ממנה מידע כלשהו, גם האנשים שטיפלו בה לא יכלו לספק לו מידע בשל עיסוקם באותו רגע.
לאחר זמן רב, התאוששות והפסקות קצרות בין בכי לבכי, סיפרה לו אימו: "בשעת הצהריים התדפקו על דלת ביתנו מספר חברים מהעבודה בנמל וסיפרו כי מכולה נפלה מהמנוף על מספר עובדים. חלקם פצועים קשה וחולצו וחלקם הרוגים שטרם חולצו ונותרו תחת המכולה." אימו המשיכה ואמרה, שלדברי השוטרים, במשך כל השעות מאז האסון, מנסים הם וכוחות הצלה אחרים לחלצם ולהציל כמה שיותר עובדים. "עד לרגע זה, לא הספיקו המחלצים להרים את המכולה ולא חילצו את כל הלכודים ואני לא יודעת מה קרה לאבא..."
בשומעו את דברי אימו אמר: "עכשיו חזרתי מהנמל, איך לא שמעתי על כך דבר."
ויליאם רץ ריצת אמוק לעבר הנמל, לעזור למחלצים ככל שיוכל. בהגיעו לנמל, ראה כיצד מוציאים המחלצים את הלכודים אחד, אחד. חלקם עדיין נושמים בשארית כוחם וחלקם ללא רוח חיים. למזלו, אביו היה בין הפצועים וחולץ כשהוא פצוע קשה וללא הכרה אך עדיין נושם בקושי. הוא הובל באמבולנס לבית החולים עם כל הפצועים שחולצו. הוא ביקש מאחד העובדים שלא נפגע לבשר לאימו שאביו חי ונמצא בבית החולים כשהוא נוסע לבית החולים בעקבות האמבולנס.
הנרי היה זקוק למספר ניתוחים בראש ובצלעות. הוא הונשם והוכנס לחדר טיפול נמרץ וטופל על ידי מספר רופאים. לאחר שמצבו התייצב במעט, הובל לחדר ניתוח לביצוע מספר פרוצדורות הכרחיות.
ויליאם המתין בבית החולים במשך כל הלילה לבשורה שיביא עמו הרופא האחראי. הוא נרדם על הכורסה שהייתה בחדר ההמתנה, נגיעה בכתפו העירה אותו משנתו. כשפקח את עיניו, ראה את אימו עומדת מולו ועיניה אדומות מבכי. "מה קורה?" שאלה אימו, "מה שלום אבא?"
"המצב קשה מאוד," אמר ויליאם, "הוא בחדר הניתוח ואני מחכה לתשובות מהרופאים."
ויליאם ראה את הרופא האחראי מתקרב. הוא הושיב את אימו בכורסה והלך לשמוע מה בפיו. כשקרב אליו ראה את העצב שבפניו והבין מיד. "עשינו הכול," אמר הרופא, "לאביך לא היה סיכוי מלכתחילה, אני מצטער," אמר.
ויליאם לא ידע כיצד יבשר לאימו את הבשורה הנוראה על מות אביו שהיה הכול בשבילה. כיצד תקבל אימו את הידיעה על מות בעלה. הוא ידע שמצבה של אימו לא יוכל לשאת את הבשורה המרה וחשש מתגובתה מהידיעה שאביו הלך לעולמו. הוא ביקש מהרופא לשלוח אחות שתהיה לצד אימו כשיבשר לה את הבשורה המרה.
לשמע הבשורה שבעלה מת על שולחן הניתוחים, ליבה נשבר. היא לא יכלה לעכל את המוות האכזרי של בעלה וליבה חדל לפעום. במשך זמן רב ניסה צוות בית החולים להחיותה ללא הצלחה והיא נפטרה בזרועות ויליאם ההמום והשבור מהאסון הכפול שנפל עליו לפתע מבלי שהתכונן לכך.
חברת הקבורה העירונית סירבה לקבור את הוריו בבית העלמין שבעיר, לכן נאלץ ויליאם לקבור אותם בקבר כפול בבית העלמין שבשכונת העוני.
אנשי השכונה, ובעיקר עובדי הנמל שהכירו את הוריו, לא הותירו אותו בימי האבל לבדו לרגע. כמו כן חזרו וסיפרו לו בפרטי פרטים את שאירע בנמל והסיבות האפשרויות שגרמו לנפילת המכולה מהמנוף שגרם לאסון הנורא.
על אף האסון, שהיה ידוע לכול ופורסם באמצעי התקשורת, איש מאנשי שכונת היוקרה שעבדו בנמל לא בא לנחם את ויליאם בימי אבלו. להפתעתו הרבה, גם אמיליה לא הופיעה בביתו ולא שמע ממנה דבר, הגם שהיה בטוח שידעה על האסון. כשהתעשת, הבין שאיש מאנשים המועטים מהשכונה העשירה שעבדו בנמל לא נהרג ולכן הניח שזו הסיבה שלא ראו צורך להשתתף בניחום האבלים.
ויליאם התאכזב מאוד בעיקר מאי-הופעתה של אמיליה לנחמו בדיוק כשהיה זקוק לה. הוא ניסה לחשוב מה הסיבה להתנהגותה המוזרה, במיוחד לאור האהבה העזה שחשו זה לזו וההבטחות ההדדיות למסד את הקשר ביניהם ואף לברוח יחד ולהתחתן. ככל שניסה להתאמץ לא יכול היה למצוא תירוץ שיכול היה לגרום לאמיליה לנתק את הקשר ביניהם באופן חד כל כך.
ויליאם נותר באחת, יתום מאב ואם והוא צעיר בתחילת דרכו. מחשבותיו הובילו אותו לילדותו בבית הקטן, שעל אף מצבו הרעוע, היה בית חם ואוהב שלא חסר בו דבר. כן נזכר, כיצד אימו המתינה לו ולאביו מידי ערב לשובם כשהם עייפים ומלוכלכים, בתחילה בשובו מהלימודים ואחר כך מהעבודה עם המטעמים שהכינה מהמצרכים שקיבלה לעיתים מאחד הבתים תמורת עבודתה. הוא גם זכר והצטער על כך שהעציב את הוריו לאחר שהחליט לעזוב את הלימודים ולהתחיל לעבוד בגיל צעיר כל כך.
ויליאם ישב בבית הריק ולא מצא את מקומו. על אף געגועיו לאמיליה, כעס מאוד שניתקה את הקשר עמו באופן פתאומי. מה יהיה עליי עכשיו, חשב, בודד בעולם, בשכונת עוני, ללא מקצוע, לא אוכל להתקדם בעבודה או בכל עבודה אחרת וכל חיי אעבוד כסבל, איזה עתיד צפוי לי? חשב.
ערב אחד, כששב ויליאם לביתו החשוך מעמל יומו בנמל ועייף מהמשאות הכבדים שסחב על גבו, חיכתה לו אמיליה, בפנים מושפלות כשעיניה אדומות מבכי. ויליאם אומנם הבחין בצללית כלשהי, אך חשב שדמיונו מתעתע בו. לכן, לא התייחס לנוכחותה והתקדם לעבר המקלחת שכל כך אהב לעשות בתום יום העבודה.
אמיליה קראה בשמו כשקולה משולב בבכי, אך ויליאם לא שמע את קריאתה והמשיך בדרכו למקלחת. היא התלבטה, מה לעשות לאור התעלמותו מנוכחותה. אולי לא ראה אותי ולא שמע את קריאתי, חשבה. על כל פנים, היא לא יכלה להמשיך לשהות בביתו מפאת הכעס והעלבון שבו הייתה שרויה ויצאה. המחשבות על הסיבה להתנכרותו לא הניחו לה עד שהגיעה לביתה, הסתגרה בחדרה עם מחשבותיה. אף שהתעלמותו של ויליאם מנוכחותה ומקריאתה בשמו העציב אותה מאוד, זקפה את זה לכאב על מות הוריו שטרם הגליד. אולי החושך והכעס על המוות הפתאומי והאכזרי של הוריו הם הסיבה להתעלמותו בסופו של דבר שגרמה לניתוק הקשר ביניהם.
בצאתו מהמקלחת, כשרק מגבת מכסה את גופו החטוב, ניסה ויליאם לברר לעצמו את פשר הצללית שראה בחושך לפני כניסתו למקלחת, נדמה לי ששמעתי קול חרישי הקורא לי, חשב. הוא לא יכול היה לסלק מראשו את המחשבות, גם כשהכין לעצמו ארוחת ערב צנועה כמידי ערב, שכללה חביתה משתי ביצים, פרוסה דקה של קותלי חזיר שקנה במכולת השכונתית וכוס תה. זה כל שהיה באפשרותו להכין מהמצרכים שקנה במעט הכסף שקיבל כתמורה השבועית לעבודתו.
מחשבותיה של אמיליה הנעולה בחדרה וגעגועיה לוויליאם אהובה, לא נתנו לה מנוח. היא סירבה להצטרף להוריה לארוחת ערב על אף קריאותיהם, ונרדמה.
בבוקר, אכלה אמיליה לבדה את ארוחת הבוקר, ולפני שהוריה התעוררו משנתם עזבה את הבית לכיוון הספסל הקבוע בו ישבו היא וויליאם מידי יום וחלקו ביניהם את אהבתם. כך ישבה אמיליה כשעה, לפני הלימודים במכללה, כשהמחשבות אודות אהובה מתרוצצות בראשה. כך היא נהגה מידי בוקר, מהבית לספסל ולמכללה, לפי הסדר הזה במשך מספר ימים, בתקווה לראות אם במקרה יחלוף ויליאם על פניה לפני צאתו לעבודה, כפי שהוא היה עושה מידי יום. להוריה סיפרה כי עליה להיות במכללה מוקדם מהרגיל בזמן הקרוב לצורך עבודה מיוחדת שהטילו עליה המרצים במכללה.
באחד הימים, כשישבה כדרכה על הספסל, ראתה מרחוק את ויליאם פונה לכיוון הספסל, פניה אורו בראותה אותו. היא, שכעסה מהתעלמותו כשביקרה בביתו בימי האבל, השתדלה מאוד לא להראות את שמחתה אף שמאוד רצתה לרוץ לקראתו ולחבקו.
משהתקרב, שאלה אמיליה: "מדוע התנתקת ממני?"
"מדוע לא באת לנחם אותי? אל תגידי שלא ידעת על האסון שקרה לי," השיב לה ויליאם, "כל העיר ידעה, האסון שקרה למשפחתי היה כבד מנשוא, ראשי הסתחרר וכאב, הצער על מות הוריי לא נתן לי את הכוח לחשוב על דבר אחר זולת הצער במותם."
"ידעתי," ענתה, "אך לא יכולתי להגיע."
"מדוע לא יכולת?" שאל.
"לא יכולתי," ענתה. היא לא רצתה לספר לו שהייתה בביתו בימי האבל. "לאחר שסיפרתי להוריי על היכרותנו ותוכניתנו להתחתן, אבי בעיקר יצא מדעתו מרוב כעס, בשום אופן לא היה מוכן לשמוע את דבר אהבתנו. יתר על כן, הוא בישר לי על הסכם שערך עם אביו של קוסקו, שהוא בן העשירים ולדעתו מתאים לי יותר והוא במעמד דומה לשלנו וראוי שאני אתחתן איתו."
"אני מכיר את קוסקו בן העשירים. איך חשב אביך לשדך אותך עם הבריון הזה, הסנוב וגס הרוח. לפי השמועות, אף אחד או אחת משתי השכונות לא סובל אותו. זה מה שאביך מאחל לך?"
"אני יודעת שאבי חשב רק על טובתי, אבל אני כמובן שסירבתי. אבי, ששמע על סירובי להתחתן עם הבחור שבחר למעני, איים עליי שאם אמשיך להיפגש איתך, ידאג לפיטוריך מהנמל. אבי יכול לעשות כן, כי הוא אחד מבעלי המניות בנמל ומילה שלו תגרום לפיטוריך המיידיים. ידעתי שאם תפוטר מהעבודה, במיוחד בעת הזו, לא יהיה לך רצון למצוא עבודה חדשה, תתייאש ותישבר ואת זאת לא יכולתי לסבול. לכן, הייתי חייבת לקבל את מצוותו, ומאותו רגע נאלצתי ללכת מהמכללה הביתה מבלי להתעכב באף מקום."
"לא ידעתי על כך," אמר ויליאם, "אבל יכולת יום אחד לוותר על המכללה ולבוא לביתי בימי האבל, הרי לא יצאתי לעבודה באותם ימים והיינו מלבנים את המצב."
"לא יכולתי," אמרה אמיליה, "חששתי שאם ייוודע לאבי, ויש לו אפשרות לדעת, לא אסלח לעצמי אם תפוטר מהנמל. אל תחשוב ששכחתי אות., מידי בוקר, לפני לכתי למכללה, באתי לספסל בתקווה שאולי אפגוש אותך, רק שם, יכולתי לראות אותך בדמיוני ולחוש את אהבתך גם כשלא היית לידי."
לאחר ליבון הבעיות שצצו ביניהם ושגרמו לניתוק הזמני, המשיכו ויליאם ואמיליה לתכנן את עתידם ולממש את אהבתם.
היא חזרה על הצעתה לברוח יחד ולהתחתן בעיר אחרת הרחק מהוריה, "זו הדרך היחידה אם אנחנו רוצים להיות ביחד," אמרה, "אני בטוחה שתמצא עבודה בכל עיר אחרת ואני אמשיך בלימודיי במכללה אחרת ואולי גם אמצא עבודה חלקית כמורה באיזה בית ספר."
"ואם לא," אמר ויליאם, "מה יהיה עלינו? כיצד נתפרנס? איך נממן את לימודייך?"
"יש מלגות," ענתה, "בזמני החופשי אמצא עבודה כלשהי עד שנתבסס, אולי גם אתה תוכל ללמוד מקצוע שיאפשר לך למצוא עבודה ראויה ולא לחזור לעבודת הסבלות שבה אתה נמצא."
כך ישבו על הספסל וכל רעיון שאמיליה העלתה, נפסל על ידי ויליאם. לשמע תשובותיו, פרצה אמיליה בבכי ואמרה: "אתה רוצה לאלץ אותי להישמע לאבי ולהתחתן עם מי שאיני אוהבת? אתה חושב שהעושר בו אהיה שרויה מעניין אותי? כל שמעניין אותי זה להיות איתך, בזרועותיך. אם גורלי נגזר לחיות בעוני, ככול שיידרש, אני מסכימה, העיקר שנהיה יחד, גם אם הקושי יימשך זמן רב, טוב לי יותר מלהינשא לאדם שאיני אוהבת."
ויליאם לא יכול היה להתעלם מדבריה ומאהבתה אליו. הוא לא היה סולח לעצמו אם היא הייתה מתנתקת ממנו. "בסדר, אני מסכים," אמר ויליאם, "איך עושים את זה? מה עושים עכשיו?"
"נברח," אמרה אמיליה.
"למען אהבתי לך," אמר ויליאם, "אני מוכן לעזוב את השכונה בה גדלתי ולהצטרף אלייך לעתיד חדש, יהיה אשר יהיה. לא יהיו לי נקיפות מצפון אם אעזוב את העבודה בנמל ואת השכונה, ממילא אין ולא היו לי חברים בשכונה הזאת, את חברתי היחידה. אבל את, איך תעזבי את בית הורייך?" שאל ויליאם.
"אל תדאג. אם הסכמת להצעתי, עשינו חצי דרך, החצי השני עליי, אני אמצא דרך לברוח ולהצטרף אליך, רק צריך להחליט לאן לעבור, לקבוע מקום למימוש ההחלטה." שניהם ידעו, שלקבל החלטה זה דבר אחד ולבצע אותה זה משהו אחר. הם נפרדו, תוך החלטה שייפגשו שוב למחרת, לתכנן את דרך הפעולה באופן סופי.
בדרך לביתו, חשב ויליאם על הסיכויים והסיכונים שבהחלטתם, בעיקר על הסיכונים. למרות שידע שאהבתה של אמיליה אליו לא יודעת גבול וכי היא תעשה הכול להצלחת המבצע, ידע גם שלה תמיד יש לאן לחזור. על אף הריב עם הוריה על בריחתה, בהיותה בת יחידה ואהובה תמיד יקבלו אותה. במיוחד אם תציית לאביה ותתחתן עם הבחור שהוא יבחר למענה. אך הוא, לאן יחזור? לכל היותר, יוכל לחזור לשכונת העוני וספק אם בנמל יסכימו לקבלו לעבודה בחזרה לאחר שאביה ישמע שברח עם בתו.
למחרת, הם נפגשו ליד ספסלם הקבוע, סיכמו את דרך הפעולה של כל אחד מהם, נותר להחליט באיזה עיר הם רוצים לנסות את מזלם. כמו כן החליטו שלא לדבר עם אף אחד ולו הקרוב ביותר על מנת לא להכשיל את המשימה.
"לאן ניסע?" שאלה אמיליה.
"לפלימות'," ענה ויליאם, "עיר נמל אחרת לגמרי שאיש לא יכירנו והורייך לא יוכלו למצוא אותנו ושם אוכל למצוא עבודה בנמל." היא חיבקה אותו בחום והסכימה כמובן להצעתו. "נסתלק מכאן כמה שיותר מהר," אמרה.
הם עצרו לרגע את מחשבתם, ולפתע שניהם כאחד אמרו: "הוחלט!" "בעוד יומיים," אמרה אמיליה, "בשעה שבע ושלושים בבוקר, כשאני אמורה ללכת למכללה, ניפגש בתחנת הרכבת שתיקח אותנו למחוז חפצנו." כמו כן החליטו שכל אחד ישתדל להביא עמו כסף ככל שיוכל, הגם שידעו שמדובר בסכומים קטנים מאוד.
אמיליה הגיעה לביתה כרגיל, נכנסה והמתינה עם אימה שחזרה מטיוליה הקבועים עם חברותיה וממסע הקניות שערכה עמן, לאחר שישבו בבית קפה וריכלו על כל המי ומי, והמתינו לאון שיחזור מעבודתו לעת ערב.
הפעם, שלא כמנהגה לאחרונה, התיישבה לארוחת הערב עם הוריה. בארוחה שאל אביה, שלא ידע על הפסקת לימודיה במכללה, איך מתקדמים הלימודים? אמיליה שיקרה וסיפרה מה קורה במכללה. אביה שמח לשמוע שאמיליה שמעה להוראתו, לשוב מיד אחרי הלימודים הביתה, נושא החתונה לא עלה בארוחה.
ארוחת הערב בביתה של אמיליה הייתה, כמו בכל יום, פולחן שלם וארכה כשעתיים. כל אחד מבני המשפחה סיפר איך עבר עליו יומו, מה תוכניותיו למחרת היום ועוד דברים ששעממו אותה. כך נהגו מידי ערב והשמחה שררה במעונם, למעט אמיליה שהשתדלה שהוריה לא ירגישו בעצב שהיה מנת חלקה בימים האחרונים. אימה סיפרה על חברותיה ועל השמועות המסתובבות בעיר, על בגידתה של זו ועל התנהגותה המופקרת של השנייה. אביה סיפר על עבודתו וכמה הרוויח מהשקעותיו בבורסה ומניות נוספות שרכש שלדעתו יניבו בעתיד הון עתק. "כל זה למענך אמיליה," אמר, "למען עתידיך. אני מתכנן לך עתיד מזהיר בתום לימודייך במכללה." כל שנאמר בארוחת הערב לא עניין את אמיליה, כל מחשבותיה היו כיצד תוכל לברוח מביתה ולעזוב את העיר עם ויליאם מבלי שהוריה ידעו על כך.
"בלימודים הכול בסדר, אבא," אמרה אמיליה, "הציונים שלי מעולים ואני עומדת לסיים את השנה השנייה. בעוד יומיים, לקראת סיום השנה, עורכים בחוג שלי סיור לימודי בן שלושה ימים הכולל סיורים והרצאות בנושאים שלמדנו במשך הסמסטר האחרון. לאחר הסיורים ייערכו מבחנים ומי שלא יעבור אותם לא יוכל להמשיך את הלימודים בשנה הבאה, לכן אני מבקשת את אישורכם לצאת לסיורים."
אביה ששמע על הצלחתה בלימודים הסכים מיד לצאתה לסיור, הוא לא חשד לרגע שבתוכניתה לברוח עם ויליאם.
למחרת, במפגש הרגיל עם ויליאם בספסל הקבוע, בישרה לו אמיליה על הסכמתם לנסיעתה לסיור הלימודים, לכאורה, למשך שלושה ימים. כמו כן המשיכה ואמרה שלאור הסכמת הוריה לנסיעה, אין לה בעיה לארוז חפצים כרצונה. שמחתם הייתה רבה, אך מהולה בחשש לצפוי להם בעתיד במקום החדש לאחר החתונה. הם נפרדו וסיכמו להיפגש מחרתיים בתחנת הרכבת הסמוכה לשכונתו של ויליאם עם כל חפציהם ומעט כסף שיצליח כל אחד לגייס.
לוויליאם לא הייתה כל בעיה באריזת חפציו, כמו כן היה לו סכום כסף לא קטן שחסך מעבודתו ועוד ירושה קטנה שהותירו לו הוריו וכן הפיצויים שקיבל מהנהלת הנמל לאחר מות אביו. גם סכום חודשי קבוע שאמור לקבל בעת שישכיר את דירת הוריו. הוא דאג להודיע למעסיקיו שהוא מתפטר מאחר ואינו מסוגל לעבור ליד המקום בו אביו מצא את מותו.
לעומתו, לאמיליה היו חששות כבדים ביודעה כי יהיה עליה לקחת עמה חפצים רבים. לשם כך היא זקוקה למספר גדול של מזוודות. מה תגיד להוריה, למה היא צריכה כל כך הרבה דברים לשלושה ימים. חששה היה, שהוריה יחשדו בה ויגלו את תוכניתה, לכן החליטה לקחת רק את ההכרחיים לימים הראשונים, שתי מזוודות בלבד.
בהגיע מועד הנסיעה, הזמינו הוריה מונית, שתיקח אותה לתחנת הרכבת, ציידו אותה בלא מעט כסף, "שלא יחסר," אמרו. יחד עם כספה שחסכה במשך השנים מדמי הכיס שהעניקו לה הוריה בנדיבות, היה בידה סכום כסף לא מבוטל שיספיק להם להתנהל במקום החדש ולשכור חדר צנוע למספר חודשים.
ויליאם ואמיליה נפגשו בתחנת הרכבת, מלאי התרגשות מהמסע אל הלא נודע. איש מהם לא איחר למפגש שמא יצטרך מי מהם להמתין.
בהגיעם לתחנה, עלו על הרכבת שתובילם לפלימות', בשמחה ושלובי זרוע, העלו גם את הכבודה והתפללו שהרכבת תיסע כבר. חששם היה שעיכוב, קל שבקלים, עלול לסכל את משימתם.
"אני מקווה שלא נצטער," אמר ויליאם בעודם מתיישבים, "אני ממש מודאג מהצעד שעשינו."
"אני לא מודאגת," אמרה אמיליה, "כל זמן שאנחנו ביחד, נסתדר."
"אני מקווה," ענה ויליאם.
מטרתם היה לנסוע לפלימות' ולרדת בתחנה הסופית, ואם יהיה צורך יעלו על רכבת נוספת לעיר אחרת רחוקה יותר. החשש שהוריה יחלו בחיפושים לאחר שלושת הימים שאמיליה אמרה להם, הובילה אותם למחשבה שצריך להתרחק ככל האפשר.
בהגיעם לפלימות' בשעות המאוחרות של היום, החלו קודם כול בחיפוש מקום להניח את הראש ולישון בפעם הראשונה ביחד, באותו חדר ובאותה מיטה. מאז היותה נערה, החליטה אמיליה, בניגוד לכמה מחברותיה, שעד החתונה לא תנהל מערכת יחסים שיגרמו לה לעשות דברים שלא הייתה מעוניינת בהם, ועל אף אהבתה העזה לוויליאם, לא חשבה לרגע לחרוג ממנהגה גם בהיותם יחד באותה מיטה.
השעה המאוחרת לא אפשרה להם למצוא חדר סביר בעיר הגדולה. לא היה אכפת להם היכן החדר ומה מצבו, העיקר לשים את הראש על המיטה ולישון. מחר, חשבו, יהיה להם יום שלם למצוא מקום ראוי להתגורר בו. הם נדדו מבית מלון אחד למשנהו בחיפוש אחר חדר פנוי, אך בכל מלון נאמר להם שכל החדרים תפוסים.
לאחר שהגיעו, כמעט לפנות בוקר לאחד המלונות ונדחו מחוסר חדרים, התיישבו על אחד הספסלים שבגינת המלון, ולמרות הקור העז וכשהם מחובקים החליטו באין ברירה לבלות את הלילה על הספסל ולנמנם עד יעלה השחר, אולי המחר יביא עמו בשורות טובות. למרות הקור, העייפות גברה והם נרדמו.
עם אור ראשון החלו ויליאם ואמיליה לנדוד שוב עם כל הכבודה שלהם שלא הקלה על תנועתם, עד שבאחד המלונות, פקיד הקבלה שראה בפניהם את הייאוש, קרא להם ואמר, בהצביעו על איש שישב על אחד הכיסאות בלובי המלון ולגם את הקפה של הבוקר, לאיש ההוא יש מספר חדרים שהוא משכיר ואם יהיה לכם מזל, אולי יש לו חדר פנוי.
ויליאם פנה לאיש: "האם יש לך חדר להשכיר לנו למספר ימים עד שנתארגן?" שאל.
"גם ליותר מזה," ענה האיש.
"כמה יעלה לנו לשכור לחודש?" שאל.
"אם תשכירו לחודש אחד יעלה לכם 300 פאונד, אך אם תשכרו ליותר זמן, הסכום ילך ויקטן ככל שתתארך תקופת השכירות."
"האם נוכל לשכור לחודש אחד ולאחר מכן נחליט?" שאל ויליאם.
"כן," ענה האיש.
"אם כך, הנה לך 300 פאונד לחודש מראש," אמר ויליאם. לא היה לו צורך לראות את החדר קודם לתשלום. במצבם, ולנוכח העובדה שלא ידעו לאן לפנות ולמי, לא ניתנה להם אפשרות לבחור. המחשבה שיעברו לילה נוסף כמו הלילה הקודם העביר בהם חלחלה.
האיש הוביל אותם לבניין לא חדש במיוחד, ואף עזר להם לשאת חלק מהכבודה במעלה המדרגות. בהגיעם לקומה השלישית, פתח האיש את דלת החדר והם נכנסו פנימה.
גם אם החדר לא היה מפואר במיוחד, היה סביר בהחלט, במיוחד שהיה מרוהט, עם חלון שנשקף לחזית הבניין, מטבחון וחדר שירותים קטן הכולל אסלה, מקלחת וכיור.
"לדעתי, החדר נראה סביר בהחלט לתקופת המעבר וניתן לגור בו עד שנסתדר," אמרה אמיליה.
"בואי לא נחליט עכשיו לגבי ההמשך ולא נאמר לאיש דבר בקשר לכך," אמר ויליאם, "בואי נראה איך נעבור את החודש, נכיר את הסביבה ונחליט."
הם קיבלו את המפתח לחדרם והחלו בניקיונות. שניהם צעירים וחזקים ועבודה קשה לא הפחידה אותם, בעיקר לא את ויליאם. הניקיון היה קל מאוד לעומת עבודתו בנמל. ויליאם עשה את עבודות הניקיון הקשות ואמיליה טיפלה בארון וסידור חפציהם. לכל אחד היו מספר מדפים בארון וזה הספיק די והותר לכבודה הצנועה שהביאו עמם. לקראת הצהריים, סיימו את עבודות הניקיון ואת סידור הארונות.
"עכשיו מתקלחים והולכים לישון," אמרה אמיליה, "זה מספר ימים שלא התקלחתי ולא ישנתי כמו שצריך מרוב חששות שהכול יתבטל."
"את תלכי להתקלח," אמר ויליאם "ואני אחפש מקום קרוב לקנות מעט מצרכים ועיתון."
"למה עיתון?" שאלה אמיליה, "מה מעניין אותך בחדשות בעיר הזאת שאנו לא מכירים אותה?"
"לא מעניין אותי כלום בעיתון," אמר, "אבל בעיתון יש מדור דרושים ואולי אמצא בו עבודה ככל שתהיה, שתתאים לכישוריי המעטים."
"אתה חכם," אמרה אמיליה והלכה להתקלח.
ויליאם חזר מהעיר ובידו עיתון ומצרכים שיספיקו להם למספר ימים. כשסיימה להתקלח, נכנס ויליאם אף הוא אחריה. "מים כל כך חמים לא היו לי גם בבית," אמר ויליאם בצאתו מהמקלחת.
לאחר המקלחת הכין ויליאם ארוחת צהריים, שכן אמיליה מעולם לא נכנסה למטבח בביתה. אומנם הוא ידע שהיא מאוד חרוצה, אך הבישול ממנה והלאה. הם נהנו מהאוכל שוויליאם הכין, ולאחר הארוחה שניהם יחד הדיחו את הכלים. התלאות והעבודה הקשה שהשקיעו בדירה התישו או
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
