יוסי, בן קיבוץ, חוזר הביתה לאחר שירותו בצבא, מנסה להשתלב בחיי הקיבוץ ומתאהב בשכנתו רשל.
רשל הגיעה לקיבוץ בגיל 12 כילדת חוץ קטנה, עצובה ומכוערת, אולם גדלה ונעשתה יפה וחברותית מאוד. יוסי היה ילד סגור, משתדל להיות הטוב ביותר ואינו מניח לחבריו לנצחו במשחקים. בנערותם כבשה רשל את ליבו והם התכוונו להתחתן בקיבוץ למרות חיכוכים קטנים ביניהם שאיימו לנתק את אהבתם.
מקרה טרגי שקורה במשפחתו של יוסי מונע ממנו להמשיך את חייו בקיבוץ, והוא עוזב את הקיבוץ אל העיר ומתנתק מרשל.
בחייו בעיר הוא משתלב בהצלחה בחברת ביטוח ולבסוף מנהל את החברה כולה ואף יורש אותה. הוא מתחתן עם חופית ללא אהבה ונולדים להם שני בנים.
רשל מתחתנת ונולדות לה שלוש בנות. היא ממשיכה לחיות בקיבוץ, עובדת בחינוך ומשתלבת בפעילות החברתית. יש לה חברות רבות והיא משרה שמחה עליהן, אך לפעמים יושבת עם אימה החורגת וממררת בבכי, בלי לדבר על מה שמעיק לה – אהבה נכזבת.
בשפה קולחת, עשירה בדימויים, נוגעת ומטלטלת, מתאר דני מור סיפור אהבה סבוך, נוגע ללב ומעורר השראה.
הפגישה ברחוב
ברחוב בין כל ההמונים פגע בו ריחה המוכר, אך כבר רגע לפני כן הוא קלט את צורת עמידתה וחמש-עשרה שנים נעלמו לרגע מחייו.
החלק הרציונלי שבו הושיט את ידו ללחוץ את ידה המושטת. בזמן שגופו נפרד ממנו והצטבר לשלולית על המדרכה לרגליה, עיניו נאחזו בעיניה החומות שהתרוצצו במהירות, כמו ספרו את שערותיו שהלבינו וגלשו על עור פניה השחום שנעשה רך יותר במשך השנים והוסיף חמימות למבטה. שפתיו חייכו בטיפשות והוציאו קולות שלא הגיעו לאוזניו, שהיו חסומות בצלילי אזהרה כמו שמשמיעות ציפורים פצועות.
היא שאלה על מצבו המשפחתי, והוא מסר לה את חמש-עשרה השנים במשפטים קצרים: “רק שני בנים״ — לאשתו מותניים צרים שכמעט הרגו אותה ואת הילד בזמן הלידה, הוא נמצא במשרד שתים-עשרה שעות ביום, האישה דוגמנית עדיין, לא משרה קבועה, בית בפרברי העיר, טסים לחו״ל פעם בשנה...
השנים שחלפו לא שינו בה הרבה, היא יפתה מאוד. שלוש הבנות שילדה הפכו אותה נשית יותר, יפה יותר. הוא ליטף את לחיה בגב כף ידו וחש בחום גופה זורם אליו בפראות, פניה האדימו, אך מבטה היה יציב. “אני רוצה להיכנס איתך למיטה,״ אמרה.
פתאום תפס שהם באמצע הרחוב, סילק את ידו מלחייה ואסף את גופו מהשלולית שהיה, הביט לצדדים במבוכה, מנסה לסדר את הבליטה במכנסיו. הם הלכו לדירה של הקיבוץ, הדירה הייתה ריקה, מוזנחת מעט, אך נוחה מאוד, עם מיטה גדולה בחדר השינה.
הם התנפלו זה על זה ללא הגה, רשל צעקה בקול והשתוללה כאילו לא השתגלה שנים, הוא התפרק ברגע שנגע בגופה העירום והמשיך עוד בכוחות שלא הכיר בו. כל החלומות התקבצו לתוך שעה אחת, שבה ריחף בחלל של הזיות ושחה בחלב לביאות, שעה שבה פרק את כל “מגיניו״ והרגיש עצמו חשוף כמו צב ללא שריון, כמו יהלום שנחשף ונלטש.
“כמה שאני מתגעגע אלייך,״ אמר כששכב מותש לצידה.
“אז למה הלכת?״ שאלה בשקט, בקול מתוח, כשהיא מתרוממת על מרפקה ומביטה אל תוך עיניו הכחולות.
“פחדתי ממך,״ אמר. “פחדתי שתכאיבי לי, שתבגדי בי, שתעזבי אותי, אף פעם לא אהבתי מישהי כמו שאהבתי אותך,״ הוסיף בקול רועד.
נשימתה השתנקה ודמעות חמות נשרו מעיניה על פניו.
“אינני מבינה אותך,״ אמרה בקול חנוק ונשבר. “התייאשתי מלהבין... לו לפחות שנאת אותי!״ בכתה ביבבות נשנקות.
הוא שתה את הדמעות מעיניה, מלטף את תלתליה השחורים ושותק.
היא התעשתה, הניחה ראשה על חזהו, מושכת בשפתיה בשערות גופו. “יש לך גוף יפה,״ אמר לה.
היא כיסתה את מערומיה בסדין. “תמיד אמרת שיש לי ישבן גדול ושדיים קטנים, תמיד עשיתי לך בעיות במיטה, השדיים כאבו לי, החמצת פנים,״ אמרה מתחנחנת כשחיוך מנצנץ מעיניה המוצלות.
הם שתקו, מקשיבים לקולות העיר הזורמים בחוץ.
“אף פעם לא הייתה לי אישה טובה ממך,״ אמר לפתע, מפר את שתיקתם.
גופה התקשח והרחיקה עצמה ממנו. פניה היו מתוחות ועיניה נצצו בחדות. “אני רוצה להבין,״ אמרה בקול חלש אך יציב.
הוא ניסה ללטף את ראשה. סילקה את ידו.
“את היית יותר מדי בשבילי,״ אמר, “קינאתי לך. כל גבר שדיבר אלייך, שהביט בך, הפך להיות אויב שלי. נעשיתי חששן, כל המאצ׳ו שבי התמוסס לידך. פחדתי מהקשר איתך, פחדתי שתבגדי בי, הרגשתי איך שהמוות משחק בנו...״ קולו נשנק ודמעותיו זרמו. הוא כבש את יבבותיו בחזה וקיפל גופו בתנוחת תינוק כשהוא נדחק אל בטנה הרכה.
הוא אהב אותה כפי שלא אהב מעולם והוא פחד מזה, הריח המתוק של האהבה הזאת סתם את נחיריו כמו ריח המוות. היא נתנה לו את כולה, נתלתה בו והציפה אותו עד שחש עצמו כטובע ועצר נשימתו כדי למנוע מריאותיו להתמלא במים. הוא חש שהאהבה הזאת תהרוג אותו, ולכן ברח ממנה, אך גם בבריחתו רדפה אחריו והשאירה אותו מת בחייו.
רשל טפחה על ראשו בעדינות, עיניה פקוחות לרווחה, קרות, מביטות בתקרה המתקלפת והמוכתמת מגשמים ומחוסר אוורור.
“זה הכול?! שאבגוד בך? איזו טיפשה הייתי, קלקלתי לי את חיי בגלל שטות. עם מי חשבת שאבגוד?״
“עם יריב, כמובן.״
“הצנון הזה!״ אמרה בקול מונוטוני מיואש. “אני כנראה לא אבין,״ הוסיפה בקול מתכתי, “העולם הוא כזה מחורבן שאי אפשר אפילו לאהוב בו.״
כבר עברו שש-עשרה שנים מאז. במשך שנה אחת בלבד הוא מצא את הטעם לחיים ואיבד אותו, שנה אחת שיכלה לשנות את כל חייו, לעשותם מיוחדים, מעניינים, משמעותיים ומלאי אהבה. אך הוא בחר בזיוף, בשקר ובשיממון.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
