תשוקה בסגנון ארגנטינאי

1

השמיים האפורים הורידו גשם כערפל, טיפותיו עדינות כקורי עכביש, לאורך צריחי המסגד הכהים של איסטנבול, בשעה שלואיזה גריי גזמה את ורד הסתיו האחרון בגן. כפות ידיה, שבדרך כלל היו יציבות, רעדו סביב המזמרה.
לא ייתכן שאני בהיריון, אמרה לעצמה בתקיפות.
לא ייתכן!
האם ייתכן שהיא…?
בתנועה חדה לואיזה נשענה לאחור על ישבנה ומחתה את מצחה בשרוולה בשחר הצונן של ראשית נובמבר. לרגע קט היא בהתה בוורדים האדמדמים והכתומים שבגן המטופח של האחוזה העותומנית העתיקה. ואז כפות ידיה נפלו לחיקה. היא הרגישה את נטל המזמרה כנגד חצאית הצמר האפורה שלה.
במהירות הבזק היא הפנתה את מבטה ובהתה בשקיעה האדמדמה המנצנצת לאורך הבוספורוס.
לילה אחד. היא עבדה עבור הבוס רודף השמלות האכזר שלה במשך חמש שנים. לילה אחד הרס הכל. למחרת היא נמלטה לפריס ותבעה שיעבירו אותה מתפקידה לביתו המוזנח שבאיסטנבול. היא ניסתה לשכוח מליל התשוקה שלהם. אבל כעת, חודש לאחר מכן, מחשבה בודדה הטרידה את מנוחתה. שאלה אחת שהוסיפה להתנגן בתודעתה. עם כל יום שחלף, השאלה נעשתה יותר חזקה ומפחידה.
הייתכן שהיא נושאת ברחמה את התינוק של הבוס שלה?
"גברתי? הטבח חולה," נשמע מאחוריה קולה של נערה עם מבטא. "בבקשה ממך, האם הוא יכול ללכת הביתה?"
בן רגע כתפיה של לואיזה התקשחו כפלדה. היא דחקה את משקפיה השחורים לקצה אפה ופנתה למשרתת הטורקייה הצעירה. היא ידעה שאסור לה להפגין חולשה מול העובדים שלה, אשר ביקשו את מנהיגותה. "מדוע הוא לא שואל אותי בעצמו?"
"הוא מפחד שתסרבי, גברתי. בהתחשב בכל ההכנות לקראת ביקורו של מר קרוז–"
"מר קרוז לא אמור להגיע עד בוקר הסעודה החגיגית. תאמרי לטבח ללכת הביתה. אנחנו נסתדר בלעדיו. אך בפעם הבאה," הוסיפה לואיזה בחריפות, "עליו לבקש ממני בעצמו ולא לבקש ממישהו אחר בגלל שהוא מפחד."
"כן, גברתי."
"גם תאמרי לו שעליו להבריא עד המסיבה, או שמישהו אחר יתפוס את מקומו."
בתנועה שדמתה לקידה, המשרתת יצאה מהחדר.
ברגע שלואיזה הייתה לבדה, כתפיה נשמטו. היא רכנה קדימה, ליקטה שני ורדים שנפלו לדשא והניחה אותם בסלסלה שלה. היא אחזה במזמרה והתרוממה בכבדות. היא הכריחה את עצמה לסקור במחשבתה את רשימת המטלות לסידור הבית. רצפות השיש והשנדליירים הבהיקו מניקיון. המאכלים האהובים על הבוס שלה יגיעו היישר מהשווקים מדי יום. סוויטת חדר השינה שלו הייתה מוכנה ורק הורדים הטריים חסרו לה להמתקת החדר הגברי והאפל, לקראת איזושהי כוכבנית יפהפיה בה הוא יבחר הפעם לבילוי בביתו.
הכל צריך להיות מושלם לקראת ביקורו. אסור שתהיה למר קרוז סיבה להתלונן. שום סיבה, לואיזה חשבה לעצמה בשעה שגזמה את גבעול הורד האחרון בשיח במעט יותר כוח מהנחוץ.
היא שמעה מאחוריה את שער הברזל נפתח בצליל חורק וממושך. יהיה עליה לשמן את השער, היא חשבה לעצמה. היא הסתובבה, מתוך ציפיה לראות את הגנן, או אולי את מוכר היין עם משלוח גדול של שמפניה שהיא הזמינה לכבוד הסעודה החגיגית.
במקום זאת היא עצרה את נשימתה בשעה שדמות גבוהה יצאה מבעד לצללים. פרט לכך שהגבר הזה לא יצא מבעד לצללים. הוא היה הצללים בכבודו ובעצמו.
"מר קרוז," היא לחשה בפה שלפתע התייבש.
עיניה נצנצו כנגד הדמדומים בשעה שהוא הביט בה. "העלמה גריי."
קולו העמוק והמחוספס הדהד לאורך הגן וגרם ללבה להלום בחזה. היא הידקה את אצבעותיה בחוזקה סביב הסלסלה והמזמרה, על מנת שידיה המגושמות לא ישמטו אותן לפתע. הוא הקדים את בואו בשלושה ימים. אך ממתי רפאל קרוז נהג כמצופה ממנו?
הוא היה חתיך, חסר רחמים ועשיר. ובנוסף, למיליונר הארגנטינאי הזה היה את הקסם המפתה האפל של משורר – ולב קר כקרח.
הוא היה גבוה ורחב כתפיים, גופו השרירי והעבה אוצר בתוכו עוצמה. הוא התבלט לעומת שאר הגברים בכוחו, ביופיו הגברי, בעושרו ובמראהו האפנתי. אך היום שערו השחור היה פרוע. חליפתו השחורה, שבדרך כלל הייתה מהודרת, נראתה מקומטת ועניבתו הרפויה נטתה על צדה. קו לסתו היה כהה מתחת ללחייו הבולטות ואפו הרומאי. עיניים אפורות בהירות בלטו כנגד עורו השזוף.
למרות מראהו המרושל, היום הוא נראה כמעט מתורבת, חצי פראי. אך עדיין, בדרך כלשהי, הוא נראה נאה יותר משזכרה.
לפני חודש, לואיזה הייתה נתונה בזרועותיו. למשך לילה אחד, הוא כבש את גופה, הוא לקח את בתוליה בתשוקה –
היא התנערה מהמחשבה ונשמה נשימה עמוקה ומרגיעה.
"ערב טוב, אדוני." קולה לא הסגיר את רגשותיה. הוא היה מכובד, כמעט אדיש – טון דיבור היאה למשרתת המוערכת של גבר רב עצמה. ההכשרה שקיבלה סייעה לה לשמור על קור רוח. "ברוך הבא לאיסטנבול. הכל ערוך ומוכן לקראת ביקורך."
"כמובן." שפתיו השתרבבו לכדי חיוך מלגלג בשעה שהתקרב לעברה. שערו הכהה והלח התפזר ברוח. "לא הייתי מצפה ממך לפחות, העלמה גריי."
היא נשאה את מבטה לעבר פניו הנאות בגסות.
במבטו היה משהו אפל. משהו עייף באופן שלא ניתן לתארו. רודף השמלות החלקלק וחסר הרחמים נראה מוטרד כפי שהיא לא ראתה אותו מעולם.
כנגד רצונה, דאגתה כלפיו הציפה את לבה בשעה שהערפל הפך לגשם, אשר הטיח בעוצמה בעצים הגבוהים.
"אתה… אתה בסדר, מר קרוז?"
גופו התקשה.
"מצוין," הוא אמר בקרירות. ניכר היה ששאלתה לא מצאה חן בעיניו.
לואיזה הידקה את האחיזה בידית הסלסלה והתמלאה בזעם עצמי. מה היא חשבה לעצמה? היא אמורה לדעת שאסור לה לשאול שאלות אישיות. אם היא לא הפנימה זאת לאחר עשרה חודשי הכשרה כמנהלת משק בית, אין ספק שהיה עליה להפנים זאת לאחר חמש שנים כמנהלת משק הבית של רפאל קרוז בפריס!
הוא מעולם לא הפגין את רגשותיו. היא ניסתה לנהוג כמוהו. במשך שנה או שנתיים היא לא נתקלה בכל בעיה. אך בדרך כלשהי, חרף מיטב מאמציה, היא התחילה להרגיש שאיכפת לה…
כשהביטה בו כעת, הדבר היחיד שעלה בדעתה היה הפעם האחרונה שראתה את פניו, בלילה שהבינה שברוב אומללותה וייאושה, היא מאוהבת בבוס רודף השמלות שלה. היא בכתה לבדה במטבח כשהוא נכנס הביתה מוקדם מן הצפוי, לאחר פגישה עם עוד אישה מדהימה ביופיה.
"מדוע את בוכה?" הוא שאל בשקט. היא ניסתה לשקר, לומר שנכנס לה משהו לעין, אך כשעיניהם נפגשו היא לא הצליחה לדבר. היא קפאה במקומה כשהתקרב לעברה. הוא אחז אותה בזרועותיו והיא ידעה, עד עמקי נשמתה, שהעניין הזה יכול להסתיים רק בשברון לבה. יחד עם זאת, היא לא הצליחה להרחיקו ממנה. כיצד היא יכלה לעשות זאת, בהתחשב בכך שאהבה אותו, את הגבר האסור הזה, הגבר שאי אפשר לביית, שלעולם לא יוכל באמת להיות שלה?
בפנטהאוס שלו בסמוך לשאנז אליזה, כשברקע תפאורת העיר הנוצצת ומגדל אייפל זוהר כמשואה בחשכה, הוא זעק את שמה בנהמה. הוא אחז בשורשי כפות ידיה והצמיד אותה לקיר המטבח. הוא נישק אותה בכזו פראות, שכל מה שנותר לה לעשות הוא לגנוח את שמו בעקבות ההלם הראשוני כתוצאה מהתפוצצות הצורך הדדי והרעב המשותף של התעלסותם.
במשך שנים היא השתוקקה אליו ודיכאה את תשוקתה. אך כיצד הרשתה לעצמה להיכנע, בידיעה שהעניין יכול להסתיים בצורה שלילית בלבד?
וזה עוד לפני שהתחילה לחשוש שמא היא בהיריון…
אל תחשבי על זה! היא פקדה על עצמה מתוך ייאוש. לא ייתכן שהיא בהיריון. אם היא בהיריון, רפאל לעולם לא יסלח לה. הוא יחשוב שעשתה זאת בכוונה תחילה, ששיקרה לו!
היא ליקקה את שפתיה. "אני… שמחה שאתה מרגיש טוב," היא גמגמה.
עיניו האפרפרות-כחלחלות סקרו את פניה והתמקדו בפיה, לפני שלפתע הוא הסיט את מבטו והניח את התיק שלו על כתפו. "הגישי לי את ארוחת הערב בחדרי," הוא פקד.
הוא נכנס לבית בגאווה, מבלי להעיף מבט לאחור.
"תכף ומיד, אדוני," היא לחשה בעוד הגשם הוסיף לרדת במהירות. טיפות כבדות הוטחו בפניה ובגופה, הדביקו את שערה לראשה וטשטשו את משקפיה.
לאחר שהבוס שלה נעלם לתוך האחוזה, היא הצליחה להסדיר את נשימתה. תוך כדי שהיא משתמשת במעיל הצמר האפור שלה כדי להגן על סלסלת הוורדים מפני הגשם, היא הלכה בעקבות שני עוזריו שנשאו את מזוודותיו מהלימוזינה שכעת חנתה בכניסה לאחוזה.
פסי השקיעה הנמוגה הבהיקו בגוון אדמדם לאורך העננים הנמוכים, בשעה שלואיזה נכנסה לחדר הכניסה של האחוזה מהמאה ה-19. לאחר שהקפידה לנגב את כפות רגליה, היא שמה לב לטביעות הרגליים שהבוס שלה השאיר על רצפת השיש, אותה יהיה עליה לנקות מחדש בקפדנות. עיניה עקבו אחר טביעות הרגליים המלוכלכות במעלה המדרגות. היא הבחינה בראשו הכהה ובכתפיו הרחבות נעלמים מאחורי פתח סוויטת חדר השינה שלו.
עכשיו, כשהוא כאן, האווירה בבית הייתה שונה. רפאל קרוז העביר חשמל בכל דבר. במיוחד בה.
הגברים עם המזוודות הלכו אחריו במעלה המדרגות, וברגע שהייתה לבדה, לואיזה נשענה על הקיר ורגליה צנחו ברפיון מרוב הקלה.
פגישתם הראשונה הסתיימה. תמה ונשלמה.
נדמה שרפאל – מר קרוז, היא תיקנה את עצמה בכעס. שמו הפרטי שוב ושוב פלש למחשבותיה! – כבר הספיק לשכוח מליל התשוקה שלהם בפריס.
לו רק היא תצליח לנהוג כמוהו.
עיניה סקרו בשנית את הקומה השנייה. אך מדוע הוא נראה כה מוטרד? משהו היה לא כשורה, והיא ידעה שאין לכך כל קשר לבילוי החד פעמי שלהם. הוא החליף נשים כמו גרביים. הוא שכח מהן בקלות. לכל אחת הייתה תחליף עבורו. שום אישה לעולם לא תגע בלבו של רפאל.
אז אם לא הייתה זו אישה, מה גרם לו להקדים את בואו לאיסטנבול בשלושה ימים – ולהיות במצב רוח כה קודר? היא בהתה במדרגות הריקות המובילות לחדרו. לפתע השתוקקה לדעת מה מטריד אותו. השתוקקה לעודד אותו, להציע לו נחמה כלשהי…
לא!
היא ביטלה את המחשבה בכעס. כל אישה חשבה שרפאל זקוק לניחומים. היה זה חלק מאמנות הפיתוי שלו, משהו שהוא ניצל לטובתו ללא כל רחמים. נשים נמשכו לקסמו הפראי והמהורהר, והן דמיינו אותו כאיזה הית'קליף מודרני בעל עבר אפל שרודף אותו. כולן השתוקקו לנחם את המיליונר הארגנטינאי שמאס בעולם עם הפנים הנאות ורמז ללב שבור. לואיזה כבר ראתה אינספור נשים אשר הוליכו את עצמן שולל במחשבה שהן, אך ורק הן, יוכלו לגאול את נשמתו. רק לואיזה ידעה את האמת.
לרפאל קרוז אין נשמה.
למרות זאת, היא אהבה אותו. היא הייתה טיפשה! מפני שהיא, מכל הנשים, ידעה איזה גבר הוא באמת – קר, אכזר ונוטר טינה!
תשבעי לי שאינך יכולה להיכנס להיריון, לואיזה, הוא אמר לה באותו לילה עוצר נשימה. אינני יכולה להיכנס להיריון, היא אמרה.
אם יתברר שהיא שיקרה לו…
אינני בהיריון, היא חזרה ואמרה לעצמה בזעם. זה בלתי אפשרי!
ולמרות זאת, היא חששה לערוך את הבדיקה שתקבע בוודאות. היא אמרה לעצמה שבסך הכל המחזור שלה מאחר. מאחר מאוד.
היא הותירה את נעליה הרטובות בכניסה הראשית ונשאה את סלסלת הוורדים לחדר מבוא בקרבת המטבח המודרני הגדול. היא מילאה אגרטל קריסטל יוקרתי במים וסידרה בקפידה את הוורדים שבתוכו. היא ניקתה את המזמרה והניחה אותה במגירה. לאחר שעלתה לחדרה, היא פשטה את בגדיה הרטובים והחליפה אותם בחליפת חצאית אפורה, אשר הייתה פשוטה ועניינית כחצאיתה הקודמת. היא אספה את שערה החום לאחור, הסירה במגבת את טיפות הגשם ממשקפיה ובשעה שעברה מול המראה, העיפה מבט בדמותה הנשקפת אליה. היא נראתה פשוטה ומסודרת ובלתי נראית – בדיוק כפי שרצתה.
היא מעולם לא רצתה שרפאל יבחין בה. היא התפללה לכך. לאחר מה שקרה בעבודתה הראשונה, היא הרגישה כי יכולתה להיעלם מהווה את הגנתה היחידה. אך בדרך כלשהי, הגנתה בגדה בה. בדרך כלשהי, הוא הצליח להבחין בה. מדוע הוא לקח אותה למיטתו? מתוך רחמים? מתוך נוחות?
היא נשמה נשימה עמוקה ויישרה את כתפיה. ואז היא נשאה את אגרטל הוורדים אל המטבח.
כמעט בן רגע, היא הרגישה בהתרוממות נפש. המטבח, יחד עם האחוזה כולה, השתנה לא מעט במהלך החודש שחלף מאז שלואיזה הגיעה. בזכות תשומת לבה הקפדנית ועבודתה, שלפעמים נמשכה שמונה עשרה שעות ביממה, בשכירת אנשי הצוות ובפיקוח על הניקיון והעיצוב מחדש של הבית המוזנח, הבית נוהל במלאכת מחשבת. לואיזה נגעה בעדינות במסגרת העץ המצוחצחת של הדלת וחייכה נוכח רצפת הפסיפס הצבעונית והמנצנצת. הפיקוח על שיקום האחוזה והחזרתה למצבה המפואר תבעו ממנה לא מעט עבודה, אולם היא הפיקה מכך עונג רב.
פעם הוא היה מוזנח. כעת הוא היה אהוב. מוערך.
לואיזה זקפה את לסתה בנוקשות. כך שהיא לא תניח לרגע של חולשה לגרום לה לאבד את העבודה הזאת, אותה היא אהבה בכזו תשוקה במשך חמש שנים. עבור רפאל היא הייתה אישה שנוח לקחת למיטה, ולא יותר מכך. היא אהבה אותו, אבל היא תנסה כמיטב יכולתה לדכא את אהבתה.
היא תבצע את עבודתה. תשמור מרחק. תנסה לשכוח שהוא לקח את בתוליה.
היא תשכח איך ששפתיו הוצמדו לשפתיה, כה חמימות וקשות ותובעניות. היא תשכח את התחושה של גופו השרירי המצמיד אותה לקיר. היא תשכח את כוחו ואת הרעב האפל שבעיניו, בזמן שהוא אחז בה בזרועותיו החזקות ונשא אותה למיטתו בדממה…
לואיזה קפאה לרגע, עומדת לבדה במטבח. ואז היא התחילה. מה היא עושה כאן? אה, נכון, מכינה עבורו את ארוחת הערב. הטבח הלך הביתה מפאת מחלה. היא קיוותה שהוא סובל מאותה שפעת שממנה סבלה בפריס, לפני שישה שבועות, כך תוך שלושה ימים הוא יחזור למיטבו, בזמן לסעודת יום ההולדת של רפאל. היא יכולה להכין מנות פשוטות, אך אין לה הכשרה של שף. מיומנויות הבישול שלה התמקדו יותר באפיית עוגות ועוגיות, מאשר בהכנת רוטב צ'ימיצ'ורי לסטייק או קזואלה דה מריסקוס ברוטב חריף, תבשיל פירות ים במרק עגבניות, לשנים עשר אורחים!
אך כמו רב חובל של ספינה, היא למדה לבצע כמעט כל מטלה שנדרשה ממנה כחלק מניהולו של בית ענק. עד מהרה היא אלתרה כריך פשוט אך מעורר תיאבון, הכולל פרוסות נקניק ולחם טרי שהכינה במו ידיה. היא הביטה במגש ובזהירות הניחה את מפית הפשתן מתחת לסכין והמזלג הכסופים. היא היססה ואז הוסיפה אגרטל קטן, בו היא הניחה ורד אדום שזה עתה החל להוציא ניצנים.
אין כל פסול בהוספת ורד, אמרה לעצמה. אין זה מעשה של מאהבת, אלא של מנהלת משק בית המקפידה על הפרטים הקטנים. דבר לא השתנה. דבר.
היא קראה למשרתת. "קחי בבקשה את המגש הזה למר קרוז."
המשרתת החדשה העבירה את משקלה לכף הרגל השנייה בעודה אוחזת במגש. היא נראתה מתוחה.
לואיזה נאנחה בדממה וטפחה על כתפה בעידוד. "אל תפחדי. מר קרוז הוא… אדם נחמד." היא הופתעה שברק לא קטל אותה בו במקום, על השקר שאמרה. "הוא לא יפגע בך." לפחות זה היה נכון. הוא אהב שבתיו ועסקיו מנוהלים בצורה חלקה, לכן מעולם לא ניסה לפתות את אנשי הצוות שלו – מעולם.
לפחות כך היה עד לפני חודש, כשהשליך את לואיזה על מיטתו וקרע ממנה את בגדיה. כשהיא השתוקקה אליו בכזו דחיפות, בזמן שהוא נפל על גופה העירום ושניהם התאחדו על ידי הרעב והצורך הדחוף המשותף שלהם.
לא! לא!
"בבקשה קחי את המגש תכף ומיד," לואיזה אמרה בקול חנוק.
המשרתת הנהנה, לקחה את המגש ויצאה מהמטבח. אך לואיזה בקושי הספיקה לרחוץ את הכלים כשהבחינה בנערה, מכוסה בנקניק, סינרה מרוח בחרדל והוורד נתלה משערה הרטוב!
"מה קרה?" אמרה לואיזה בבהלה.
המשרתת הצעירה הייתה על סף בכי. "הוא זרק עלי את המגש!" ביד אחת היא החזיקה את מגש הכסף ובשנייה צלחת שבורה. המבטא הרצוץ שלה בלט נוכח מצוקתה. "הוא אמר שהוא מוכן שרק את תשרתי אותו, גברתי!"
לואיזה התנשמה עמוקות.
"הוא זרק את המגש?" לואיזה נדהמה נוכח המחשבה שהבוס שלה מאבד שליטה. למען השם, מה קרה? האם הוא הפסיד עסקה? כסף רב? מה קרה לו? כדי שהוא יהיה כה אלים ובלתי מתורבת, עד כדי השלכת צלחת –
עיניה של לואיזה הצטמצמו. לא משנה מה קרה – אפילו אם הפסיד את כל הונו – אין זו סיבה להתנהג ברשעות לאנשי הצוות שלו! "תני לי את המגש, בחיה. ולאחר מכן תלכי הביתה."
"הו לא, גברתי, בבקשה אל תפטרי אותי –"
"זה עתה זכית לחופשה בתשלום למשך שאר ימי השבוע." היא חייכה להרף עין והסתירה את הזעם שהשתולל בתוכה. "חופשה מכיסו של מר קרוז, המעוניין להתנצל על התנהגותו הפראית."
"תודה, גברתי."
ואם הוא עוד לא מצטער על התנהגותו, לואיזה חשבה בכעס בשעה שהנערה יצאה, עד מהרה הוא יצטער.
זעמה של לואיזה התעצם לכדי נקודת רתיחה, בשעה שהשליכה את צלחת הקרמיקה, שפעם הייתה זכר לפורלצן איזניקי עתיק בצבעי כחול ולבן, לפח האשפה. היא שטפה את מגש הכסף וארגנה מחדש את הארוחה על צלחת חדשה והוסיפה בזעם ורד טרי לאגרטל הכסוף. היא הכינה כריך נוסף, בדיוק כמו הכריך הקודם, ונשאה אותו במעלה המדרגות המתעקלות לקומה השנייה.
היא הקישה על דלת חדר השינה שלו.
"הכנסי," קולו נשמע בגסות.
לואיזה הזועמת פתחה את הדלת לרווחה. ואז היא קפאה במקומה.
חדר השינה שלו היה חשוך.
"העלמה גריי." היא שמעה את קולו השקט והמלגלג מבעד לחשכה. "נחמד מצדך למלא את הוראותיי."
קולו היה עמוק, לוחמני. עוין.
לואיזה הציצה לתוך החשכה והבחינה בו יושב בכיסא בין הצללים, מול האח הקר. היא הניחה את המגש על שולחן סמוך, ולאחר שחצתה את החדר בעקביה, היא הדליקה מנורה קטנה.
מעגל אור צהבהב האיר את החשכה וחשף חדר שינה שהיה גברי, פשוט ונוקשה.
"תכבי את זה," הוא נהם, מבטו מופנה אליה בחדות. הזעם הלוהט שבמבטו כמעט גרם לה לסגת בבהלה.
ואז לואיזה הזדקפה וקפצה את אגרופיה. "לא תפחיד אותי כמו שהפחדת את בחיה המסכנה. איך אתה מעז לתקוף משרתת, מר קרוז? לזרוק עליה מגש? יצאת מדעתך?"
עיניו הצמטמצו בשעה שנעמד לאטו.
"זה לא עניינך."
אך היא עמדה על שלה. "דווקא כן. אתה משלם לי לפקח על ניהול משק הבית. כיצד אתה מצפה ממני לעשות את עבודתי, בשעה שאתה מפחיד את הצוות?"
"לא זרקתי עליה את המגש," הוא נהם. הפלתי אותו מידה אל הרצפה. היא זו שניסתה לתפוס אותו. ברוב טיפשותה."
הוא דיבר כמו גבר שמעולם לא ניקה את הרצפה שלו. "הפחדת אותה!"
עיניו האפורות נצצו לעברה באור המוצל. "זו הייתה תאונה," הוא אמר. "היה זה… רשלני מצדי." הוא הסב את מבטו וזקף את לסתו. "תני לנערה חופש לשארית היום."
היא זקפה את סנטרה. "כבר נתת לה חופש, אדוני. למען האמת, זה עתה הענקת לה שבוע חופשה בתשלום מלא."
הייתה הפוגה בחשכה. "העלמה גריי." קולו לפתע נשמע מוזר, כמעט עגום. "נראה שתמיד את יודעת מה אני צריך. לפעמים אפילו לפניי."
המבט ששלח לעברה גרם ללבה לטפס במעלה גרונה. כאילו שברגע זה הוא היה זקוק לדבר מה, והוא ייחל שהיא תדע על כך, מבלי לומר מילה.
מבטו הציף אותה בתחושה חמימה. כנגד רצונה, היא נזכרה כיצד הרגישה כשנישק אותה… לא. היא לא יכולה לחשוב על הלילה ההוא. אסור לה!
"מתפקידי לדעת מה רצונך," היא אמרה בשוויון נפש וקיפלה את זרועותיה. "לשם כך אתה משלם לי."
המילים 'אתה משלם לי' עמדו ביניהם, הפרידו ביניהם.
"כן," הוא אמר בקול נמוך. "זו האמת לאמיתה."
הוא הסתובב, אך לא לפני שהיא קלטה את המבט החמור בעיניו. אותו המבט שראתה בפניו כשנכנס לראשונה דרך שער הגן. לא היו אלה ייסורים, אלא רמז לפגיעות. לבדידות. אך זה היה מגוחך. כיצד ייתכן שרודף השמלות הקר ביותר באירופה יהיה בודד?
"לא היית צריכה לשלוח את העוזרת מלכתחילה," הוא אמר בקול שקט ומסוכן. "אמרתי לך בצורה מפורשת שאני רוצה שאת תגישי לי את ארוחת הערב. לא איזו משרתת. את."
הוא רצה להיות לבד בחברתה?
היא הוצפה בשמחה. ואז פחד הכריע אותה. אסור לה להתפתות בשנית, פשוט אסור לה!
היא שמרה על הבעת פנים שלווה והסתירה את רגשותיה מאחורי שכבות של ניסיון מקצועי, בדיוק כפי שלמדה. רשמיות הייתה הנשק הקטלני ביותר שעמד לרשותה. הנשק היחיד שעמד לרשותה.
"אני מצטערת שלא הבנתי את בקשתך כהלכה, אדוני," היא אמרה בנוקשות. "הכנתי עבורך כריך חדש לארוחת הערב." היא קדה קידה קצרה בפניו. "עכשיו, אם יורשה לי, אניח לך ליהנות מהשלווה והרוגע של נוכחותך."
"תעצרי."
משהו בקולו גרם לה לציית. היא פנתה אליו באיטיות.
פניו היו אפלים. הוא התקרב אליה, כמעט נוגע. "לא הייתי צריך לעשות את זה."
"להשליך את המגש?" היא הסכימה.
עיניו הכהות צרבו בעיניה. "להתעלס אתך בפריס."
לרגע נשימתה נעתקה.
תשוקתה לבוס שלה איימה על כל מה שהיה יקר לה. הקריירה שלה. הכבוד העצמי שלה. הנשמה שלה.
היא אילצה את עצמה להזדקף. "אני לא זוכרת תקרית כזאת, אדוני."
"לא?" הוא אמר בשקט. הוא ליטף את הלחי שלה. מגע קצות אצבעותיו היה כנוצה בשעה שהסב את סנטרה לפגוש את מבטו, והיא נרעדה נוכח מגעו, נוכח העוצמה שבעיניו הכהות. "אם אינך זוכרת, ככל הנראה טעיתי," הוא לחש. "לא נישקתי אותך אז. לא הרגשתי את גופך רועד בצמוד לגופי."
"זו האמת לאמיתה." היא יכלה לשמוע את רחשי נשימתה ופעימות לבה ההולמות גרמו לה להרגשת חנק. "זה מעולם לא קרה."
הוא רכן לעברה. "אז מדוע," הוא אמר, "לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר?"
ברכיה רעדו. היא הייתה על סף כניעה. היא עמדה להתנהג ככל האחרות, עמדה להתמסר לו. אך לסיפור הזה יכול להיות סוף אחד בלבד. היא ראתה את זה קורה שוב ושוב.
רפאל קרוז היה חסר רחמים. הוא שבר את לבן של נשים בתענוג קריר.
אם היא תרשה לעצמה להשתוקק אליו – הוא יהיה הרעל שיהרוג אותה.
היא הנידה את ראשה בייאוש. "אני לא זוכרת שנישקת אותי."
"אולי," הוא אמר ברכות, "זה יזכיר לך."
הוא הטה את ראשו ונשק לה.
שפתיו חרכו את שפתיה, הבעירו את כל גופה בעקבות נקודת ההשקה הבודדה הזאת. היא הרגישה את זרועותיו הכרוכות סביבה והוא משך אותה לעברו, כה קרוב עד שנדמה שגופו השרירי והגדול מקיף אותה מכל עבר. היא הייתה אבודה, אבודה בתוכו. לשונו סחפה את לשונה, תוך כדי שהיא גורמת לכל עצב בגופה, החל בפטמותיה וכלה בתנוכי אוזניה, לתסוס ולהתכווץ.
הוא נשק לה והיא נכנעה כנגד רצונה.