"אני מרגיש שמשהו מהותי חסר בבית.
מראה ישיבתן של הנערות, היושבות ברפיון,
שקועות בדכדוך, אינו משתחרר ממוחי.
בקושי יממה וחצי עברה והצורך לפרוץ
את מחסום העצב החל בוער בעצמותיי"
ד"ר ג'יימס הרווין, פסיכיאטר מומחה לבעיות נפשיות בבני נוער, יוצא לשליחות מטעם בית החולים הגדול בלונדון למוסד מיוחד בעיר הוורודה ג'איפור במחוז רג'סטאן בהודו, ונפרד מסביבתו הקרובה, המוכרת, ומאהבתו הגדולה שפצע פרידתם עוד פתוח ומכאיב. הוא מגיע למוסד התקווה שבו חוסות נערות צעירות. דבר לא יכול היה להכין אותו לסיפורי הזוועה שאליהם ייחשף ולתהליך השינוי והריפוי שהוא עובר ביחד איתן.
AASHA (התקווה) – רומן סוחף בין תרבויות שונות ורחוקות בסוף שנות ה-60. סיפור רווי בחלומות, מקרי קצה הסבל, קאמה סוטרה ומעמדן של נשים. בעקבות ד"ר ג'יימס אנו עוברים בשווקים צבעוניים, ממששים את בדי המשי ואת ריחות הקינמון ושאר התבלינים.
בשפה קולחת ובאומץ רב לוקחת אותנו המחברת לעולם אחר, חושני ויצרי, המתנהל תחת חוקים אחרים ובקצב אחר, קצב שלאט לאט גם ג'יימס מתרגל אליו, וכשזה קורה – מתחיל תהליך של שינוי.
שרה אוריה אלבז, ילידת 1968, בוגרת לימודי מִנהל ומדיניות ציבורית, סגנית ממונה המִנהל בלשכת הבריאות מחוז הדרום. נשואה לאלי, אם לצופית, מאיה וטליה. זהו ספרה הראשון.
1
מרץ 1968
שעת ערב מאוחרת, עת כיבוי אורות במחלקה הפסיכיאטרית לנוער הממוקמת בבית החולים גראנד ממוריאל בפרוורי לונדון.
בית החולים נכנס למשמרת הלילה. אור היום מתעמעם והרחובות מתרוקנים מאנשים. רק פנסי רחוב דולקים ומאירים מדרכות שוממות באלומות אור ממוקדות. טיפות גשם נוקשות קלות על זכוכית החלון הסמוך למשרדי.
אני מביט מבעד לחלון, מבחין באור הירח המלא, רוח קלילה נושבת בין צמרות העצים ותחושת קדרות באוויר. השקט נכנס לתוכי ועימו מתח ומועקה, משהו רע עומד לקרות.
אני מסב עיניי שוב אל עבר הירח ותוהה כיצד אשרוד את המשמרת הקרובה. הגעגועים לאישה האהובה שאיתה חלקתי את שנותיי האחרונות שוב עולים בי. חלקי היום ושעות הלילה שבהם בילינו יחד, צחקנו וחלקנו מיטה אחת חסרים לי עד כאב. הפרידה כמו נועצת ציפורניה בגופי ומטלטלת אותו, עד כדי כך שאיני מצליח להתקדם בכתיבת המחקר החשוב כל כך למיצוב מעמדי המקצועי.
מתאמץ ואוסף את כוחותיי, מתגבר על איתותי גופי ועל פעימות ליבי המואצות וממשיך בעבודתי, משמרת ארוכה לפניי וחשוב שאהיה ערני וקשוב לסביבה.
במחלקה המיוחדת, בעיקר בלילות, מתרחשים אירועי נפש קשים. סיטואציות מורכבות מתפרצות ברגע אחד, והתוצאות יכולות להיות הרות גורל. לעיתים קרובות אני מוצא את עצמי נאבק במקרי נפש חדשים שעליהם אני מופקד, בתורנות הזאת אין לדעת כיצד המשמרת תסתיים.
אני מנצל את השעות הקטנות והשקטות ומחליט לחזור לקריאת מאמרים הנוגעים בנושאי הטיפול בנפש הצעירה. מתעכב בעיקר על מאמרים שנשלחו מעמיתיי הפסיכיאטרים שעובדים בבתי חולים אחרים ברחבי המדינה. אנחנו קהילת רופאים מקצועית ומגובשת, ואנו מתייעצים, מנחים וחולקים בידע שצברנו בכל הנוגע לשיטות ולדרכי טיפול
במקרים הקשים שאנו נחשפים אליהם בעבודה היום־יומית.
פגשתי בעבודתי מאות נערים ונערות וכבר למדתי כי סיפורו של מטופל אחד אינו דומה לאחר בעוצמתו, בדרכי הפתרון ובתהליך ההחלמה.
שמי ג'יימס, ד"ר ג'יימס הרווין, פסיכיאטר בכיר, מומחה למחלות נפשיות בבני נוער הסובלים מדיכאונות, מחרדות, מהפרעות כפייתיות וטראומטיות, מסכיזופרניה, מבולימיה ומאנורקסיה.
סיימתי את לימודי הדוקטורט באוניברסיטה לרפואה בלונדון ואת ההתמחות בפסיכיאטריה לנוער בבית החולים גראנד ממוריאל, שבו אני עובד בשנים האחרונות.
את רוב ניסיוני בתחילת דרכי צברתי בקליניקה הפרטית שניהלתי, הגיעו אליה בני נוער בליווי משפחותיהם לאחר שהופנו לטיפול על־ידי רשויות הרווחה.
הנעורים עבורי הם התחלת החיים. אני מאמין שטיפול מוקדם בבני נוער יכול להצליח, במיוחד במקרים קלים, כאשר ההשפעות הסביבתיות רק החלו לתת את אותותיהן, והשיפור יגיע כאשר הם ייחשפו לחברה אחרת עם מודלים איכותיים לחיקוי.
כפסיכיאטר מומחה, ידוע ומוערך בבית החולים ובמקום מגוריי, תמיד העסיקה אותי המחשבה איך מתבצעת הפרקטיקה באזורים אחרים בעולם. מרתקות אותי דווקא מדינות עולם שלישי, שבהן הרפואה עדיין לא התבססה והתפתחה.
המחקר שאותו אני כותב בודק את השפעות הסביבה באזורים אלה, המאופיינים בריבוי מקרי פוסט־טראומה. כולי תקווה שבעתיד הקרוב אצליח לבדוק זאת ולהיחשף ולהימצא בקרבת מקום מאתגר שכזה. מעמדי המקצועי חשוב ואעשה כל דבר שיקדם זאת.
משמרת הלילה נמשכת. למזלי זו משמרת שקטה הפעם, ללא הפרעות ההמולה הקיימת במשמרת הבוקר, וניתן לחשוב ולהירגע.
צליל כפית מתכת המערבבת סוכר בכוס תה מפר את השקט, והניחוח המתלווה למנגינה מעלה בי חיוך. איזבלה הכינה לנו תה, אני מנחש.
לעבודה במשמרת הלילה עם איזבלה האחות, חברתי לצוות, מתלווה תמיד תחושת ביטחון שיש על מי לסמוך.
איזבלה היא אחות ראשית בכירה ומוסמכת, אחראית על כל האחיות המועסקות במחלקה. היא אישה חזקה ומקצועית, מנהלת ביד רמה את עבודת האחיות ומרכזת תחומי פעילות רבים, ולצד כל זה, היא תמיד יודעת לדאוג לי ולפנק אותי במהלך עבודתי.
כשאיזבלה מתיישבת בדלפק הקבלה במחלקה ושקועה בעבודתה אין זה זמן מתאים להפריע לה בענייניי האישיים.
"איזבלה, אני מרגיש בדידות ומועקה רצינית", אני לוחש לה בעודי רוכן מעל הדלפק.
"אני לא הפסיכולוגית שלך", היא עונה וצוחקת. "תן לי לעבוד, ותפסיק להפריע", היא מגרשת אותי במבטיה.
"אני עוד אחזור", משיב אליה בחיוך ומוסיף, "הלילה עוד צעיר", וכבר חש הקלה מסוימת.
איזבלה ממשיכה לעבוד, עוברת על רישומי החולים, מבצעת בקרה בגיליונות הרפואיים ומעדכנת את יומני הטיפול. עובדת מסורה, שומרת על הסדר ומעדכנת את השינויים במהלכי הטיפול עבור צוות האחיות שיגיע מחר למשמרת הבוקר.
מסירות ואחריות הן רק מעט מתכונותיה הטובות. איזבלה נוכחת במחלקה, גם כשהיא לא נוכחת פיזית. כולם אוהבים אותה ומבקשים את קרבתה, היא יועצת טובה בכל תחום ועניין וכולם נשמעים להנחיותיה. נהנה להתבונן בה מרחוק, בפניה הטובות והמאירות. מזל שיש אותה בסביבת העבודה וכמה טוב שהיא חלק מחיי, אני חושב.
החיבור בינינו מושלם, אנחנו פשוט מבינים זה את זה. במרוצת השנים נבנו בינינו יחסי אהדה והערצה והפכנו לצוות מוביל ומשפיע.
במשמרות המשותפות שלנו, בשעות הקטנות של הלילה, אנחנו יושבים יחד ומדברים על החיים ועל העבודה החשובה בטיפול בבני נוער הסובלים ממחלות נפשיות. השיחות איתה מחזקות אותי, בעיקר לאור העובדה שהיא מודעת לבעיותיי האישיות ולמצבי הנפשי ההולך ומידרדר מאז הגירושים הכואבים מאהובתי היחידה אביג'יני מפהור.
"חזרתי להציק לך", פניתי אליה שוב.
"מה מפריע לך, ג'יימס, מה קורה איתך הלילה?" שאלה כשעל פניה הבעת דאגה.
"אני בוכה את עצמי לדעת", השבתי כשגופי נע מצד לצד בחוסר נוחות. "הבדידות משתלטת בתוכי כאשר מחשיך. השקט מסביב, הרוח בצמרות העצים וטפטופי הגשם, כל אלו משפיעים מאוד על רוחי. משהו באוויר גורם לי למועקה ולדכדוך", אמרתי. "יכולתי לבלות את הלילה בזרועותיה של אביג'יני", הוספתי בלחש באוזנה של איזבלה.
"הזמן מרפא את הפצעים, ככל שיעברו הימים אתה תתחזק", ניסתה להרגיע ולהשקיט את רוחי. "אולי תצא לבלות קצת עם חברים? כך תפיג את הבדידות", הציעה כשהיא מלטפת את כפות ידיי ולוחצת אותן
בחוזקה.
"את צודקת, כבר הרבה זמן לא נפגשתי עם חברים, פשוט קשה לי להאמין שמישהו מהם יבין מה עובר עליי".
"תנסה, ג'יימס, הרי זה לא יכול להזיק", היא קמה ממקומה וחיבקה אותי בחוזקה.
"תודה, איזבלה, תמשיכי לעבוד. אני חוזר למשרד שלי, לפחות עד הפעם הבאה שבה ארגיש דכדוך", צחקקתי והיא חייכה אליי בחזרה.
איזבלה היא מודל לחיקוי עבור הנערות והנערים שבבית החולים, כמו אימא, מוצאת תמיד את הזמן לשוחח איתם על החיים, דואגת, מרגיעה ומעודדת כל אחת ואחד באופן אישי. הנערות והנערים מתרפקים עליה ונהנים מיחסה החם, כאילו היו ילדיה ונולדו מרחמה. בעיקר במשמרות הבוקר, כאשר כולם ערניים ויש המולה במחלקה, שמה נישא מכל עבר.
לעיתים אנחנו צוחקים שאיזבלה "גידלה" אותי ושבזכותה אני עכשיו מבכירי הרופאים בבית החולים. כשהגעתי למחלקה כמתמחה צעיר ומבוהל, איזבלה הייתה הראשונה לקבל אותי. היא ערכה לי היכרות עם הצוותים, הסבירה לי על תפקוד המחלקה, על סביבת העבודה ועל הנהלים. בכל שאלה או בקשה שהתעוררה פניתי תחילה אליה. בטוב וברע היא תמיד הייתה זמינה עבורי, בעיתות משבר וגם בלילות. לעולם לא אשכח את קבלת הפנים הלבבית, את העזרה והתמיכה שזכיתי לקבל ממנה בתחילת דרכי. עד היום, כשאני כבר רופא בכיר, היא מלווה אותי.
לאיזבלה יש אינסטינקטים מפותחים ותחושות בטן בנוגע לטיפולים שבני הנוער מקבלים במהלך האשפוז. כאישה אסרטיבית היא גם מביעה את דעתה בכל הזדמנות שמשהו משתבש או לא מסתדר.
מצד שני איזבלה היא כולה לב וחמלה ושמה המקצועי הולך לפניה.
היא לא נישאה מעולם. את רוב שנותיה היפות "בזבזה" עם גבר נשוי, אחד מהרופאים הבכירים בבית החולים, מנהל מחלקה וחבר בהנהלה הבכירה.
זה התחיל בעבר הרחוק, כשהיה ביניהם גם קשר מקצועי, במחלקת נשים. הוא הבטיח לה הרים וגבעות, חיים משותפים באושר ובעושר, ולאורך שנים גרר אותה למקומות שונים, שוממים מאדם, למפגשים חפוזים, קצרים ותמציתיים, תמיד בזמן ובמהלך המשמרות המשותפות, בסודי סודות, בחדרי חדרים.
"זה שוב איזבלה והרופא שלה", היה ממלמל לעצמו בחצי חיוך כל מי שנתקל בדלת חדר התורנים כשהיא נעולה, ומשלים מדמיונו את התמונה.
חמש־עשרה שנים נמשכה מערכת היחסים המסוכנת והמתסכלת הזו. הם לא בילו כלל יחד, לא נראו מעולם בחברה, במסעדות, בהופעות או בכל מקום אחר מחוץ לקירות בית החולים.
"אני אוהב אותך איזבלה", נהגתי להזכיר לה כל הזמן. "ואני לא רוצה להיות בוטה ולקרוא לקשר בשמו", רמזתי לא פעם. "אבל מספיק, תסיימי עם מערכת היחסים ההרסנית הזו", דרשתי ממנה בטון כועס.
"איך אתה אומר לי דבר כזה?" הייתה מתרעמת, "אתה, שחווה בדידות גדולה מהפרידה הקשה מאהובתך?"
"את תמיד יעצת לי לעזוב את אביג'יני", השבתי. "תמיד הדגשת שיש חיים אחרי נישואים שכשלו. קומי, איזבלה, ותעזבי, תמצאי זוגיות בריאה, לפני שיהיה מאוחר! אעזור לך", הצעתי בחמלה. הפעם הייתי אני זה ששם מולה מראה ששיקפה לה את מצבה.
"טוב טוב", התעלמה איזבלה מדבריי, כמו בכל פעם שדיברנו על הנושא. "ומה איתך? מה אתה עושה כדי להפיג את הבדידות?" הסיטה את השיחה לבעיותיי ולהתמודדות שלי עם חיי הנישואים שכשלו ולטלטלה שאני מרגיש מאז אותו היום שבו נפרדו דרכינו.
בסביבת העבודה כולם הרגישו וידעו מה עובר על איזבלה, מצבי הרוח שלה השתנו מקצה לקצה. רגע אחד היא עצבנית, ורגע זחוחה ואהובה, ימים שלמים של אושר עילאי ובבת אחת נפילה לתהום של עצב מפאת מערכת היחסים הלא בריאה שניהלה.
איזבלה רצתה חיים משותפים, ביטחון וודאות. היא רצתה לחיות לצידו של זה שאהבה ולנהל עימו מערכת זוגית רגילה. אך לא לזה התכוון הצד האחר.
הרופא המכובד והבכיר, מומחה לגניקולוגיה, מעולם לא חשב לעזוב את אשתו ולהינשא לאיזבלה. מבחינתו איזבלה הייתה עוד הרפתקה חולפת שגרמה לו להרגיש מחוזר ונחשק.
"אני כועס עליו מאוד, על הרופא המהולל שלך, שפוגע בך כך", חזרתי בפניה שוב על דבריי. "את לא מבינה שבהתנהגותו הוא מפר את כללי האתיקה המקצועית שאליהם התחייב כרופא? חשוב לי שלא תיפגעי, משפחתו עלולה לגלות את כל הסיפור ולבייש אותך", הוספתי.
איזבלה הביטה בי ושתקה, משפילה את מבטה.
"אני יודעת", אמרה לבסוף, "אתה צודק".
בבוקר אחד גורלי ומפתיע התעשתה חברתי היקרה והבינה שהזמן שחלף לא יחזיר לה את נעוריה היפים. נזכרה בפעם האחרונה שנפגשה איתו וניסתה בכל זאת להשפיע עליו לשנות את דעתו ולחיות לצידה. והוא הבהיר לה שוב ובתקיפות רבה שאין בכוונתו לעזוב את אשתו.
קשה היה לה להיפרד ממנו, מי כמוני יודע כמה המצב מסובך כשהאהבה עדיין קיימת, עזה ועצומה, ובמיוחד אהבה שמעולם לא חוותה כמותה עם אף גבר אחר. ובכל זאת, ביום בהיר ויפה, היא התעוררה, אזרה אומץ וסיימה את מערכת היחסים האסורה.
הרופא הבכיר חש הקלה כשהשתחרר מהקשר שהעיק עליו ועל משפחתו, וכמו ברוב המקרים האלה, לא רק שנשאר עם אשתו, הוא גם עבר הלאה וכבר חובק מאהבת חדשה.
האחיות במחלקה דואגות מאוד לאיזבלה, הן נפגשות בערבים, מזמינות אותה לצאת ולחגוג איתן במסיבות, או באירועים חגיגיים, הולכות לקולנוע ולהופעות ברחבי העיר.
הן מנסות לפתוח עבורה עוד מעגלי חברויות, אולי הגבר המתאים יגיע בסוף. ואני, חבל לי עליה, רק מייחל שבקרוב תמצא חבר אמיתי ואמין שיאהב ויעריך אותה וביחד הם ייצרו מערכת זוגית בריאה.
אם כן שנינו נמצאים על אותה פרשת דרכים המשפיעה על חיינו, רגש האהבה העז קיים בנו וטרם מומש עד תומו.
אני עוצר את הרהוריי ופוסע לכיוון משרדי. אולי בכל זאת אצליח להתקדם עם נושא המחקר שלי.
השלווה האופפת את המחלקה, המסדרונות השקטים והחושך שניבט מהחלונות, אין יוצא ואין בא, גורמים לי בכל פעם מחדש להרגשה שמשהו רע עומד לקרות. כמו האאורה שמופיעה אצלי לקראת הבאות.
אתר ביבוקס הוקם מתוך אהבה גדולה לספרים, ומתוך מטרה להנגיש לקוראים חוויית רכישה וקריאה איכותית, נוחה ומהירה – בכל מקום ובכל זמן.
אנו מציעים מגוון עשיר של ספרים, הן במהדורות דיגיטליות לקריאה ישירות דרך האפליקציה שלנו, והן במהדורות מודפסות הנשלחות עד לפתח הבית. בין אם אתם מעדיפים לדפדף בעמודים או להחליק על מסך – אצלנו תמצאו את הדרך שמתאימה לכם לקרוא.
המבחר שלנו כולל רבי מכר, קלאסיקות, ספרי עיון, ילדים ונוער, ספרות מקור, ספרות מתורגמת ועוד – כולם במחירים משתלמים ובשירות מוקפד.
