דף הבית > מישהו כמוני

מישהו כמוני

         
תקציר

“להפעיל בשינוי?” הציע מיכה. “איפה השלט?” שאל והביט סביבו.
“שב בשקט אתה…” גער בו אביעד.
“תנו, תנו לי לעשות את המצווה הזאת,” התעקש מיכה.
“זו משימה לגוי של שבת,” אמרה אודליה, קולה צורם. “אתה גוי?”
“את כנראה לא יודעת שבהלכה, מחלל שבת בפרהסיה…”
“שירי,” קמה מיטל, “לכי תקראי לפיליפיני של גברת מנצבך מהקומה השנייה.”
“אני אעשה זאת,” סיננה אודליה ועשתה את דרכה החוצה, חשה בצאתה את מבטו המלגלג של מיכה חורך את גבה.

הספר מישהו כמוני מגולל את סיפורם של מיכה, צעיר מרדן שהפנה עורף למסורת מבית אבא ועומד כעת בפני צומת דרכים, ואודליה, בחורה דעתנית ויהירה, שאינה מוכנה לתת לאיש את זכות המילה האחרונה. אודליה נאבקת לשמור על איזון בחייה לאחר התאוששות מצללי העבר, ומיכה הוא הדבר האחרון שהיא צריכה בחייה. עם הזמן מתקלפות ההגנות וגורלם נחתם להיכרך זה בזה. במסעם המשותף פוגשים השניים טיפוסים שונים ומשונים, החל מחרדי עדין חובב שירה, סוחר סמים ערמומי ותככן, מגדת עתידות תימהונית ורבים אחרים. תוך כך מתגלים פערים ופורצות התנצחויות, והם חווים תעצומות נפש שלא שיערו שקיימים בהם, ומתוודעים לכוחה של אהבה צעירה.

מרוה רוזן ממן, ילידת 1990 ובת המגזר הדתי הינה בוגרת תואר ראשון בספרות מטעם האוניברסיטה הפתוחה. מתגוררת ברחובות, נשואה ליוסי ואם לתמר. ספרה הראשון לכתך אחריי הינו אסופת סיפורים קצרים, שבמרכזן דמויות המתמודדות עם אהבה, אמונה, מסתרי הנפש, פערים בין הגלוי לסמוי ושאר אתגרי החיים. מישהו כמוני הוא ספרה השני, השופך אור על הדומה והשונה באורחות החיים בחברה הישראלית בת זמננו על מגזריה השונים, משקף במידת מה את המתחים שבין הלכה, אמונה ודת ובין אהבה ושנאה.

פרק ראשון

- פרק 1 -

זר בצד הדרך

"אני לא רוצה להגיד 'אמרתי לך'," אמרה אודליה לחברתה ותופפה על ההגה באצבעותיה, בקולה שילוב של חדוות ניצחון צוננת וקוצר רוח נוקב.

"אז אל תגידי," השיבה שירי בעליזות, ולמראה מבטה הנוזף הוסיפה: "שטויות, את תראי שלא יתחילו בזמן."

הייתה זו שעת בין ערביים, והשמיים היו מפוספסים בגוני ורוד וכתום של שקיעה, אך אודליה לא שתה ליבה אל הנוף. עיניה היו נעוצות בתכליתיות בטור המכוניות שהזדחל מלפניה בכבדות. אנשים בצידי הדרך מיהרו, נכנסים ויוצאים מחנויות ומסעדות הפתוחות אל הרחוב, פוסעים אנה ואנה או מצטופפים תחת תחנות האוטובוס. המדרכות האפורות, הזרועות לכלוך, השרו על אודליה דכדוך.

הלילה היא שוב חלמה עליו. הפנים שראתה בחלומה היו מוכרות כל כך, ועם זאת זרות. כאשר הושיטה את ידה לגעת בהן, הן התמוססו כמו פתיתי שלג לאור השמש, היטשטשו ודהו עד שנעלמו. כשהתעוררה, היו חריצי דמעות על כרה.

אך כעת הייתה מאוששת ולוחמנית, וזרתה בשירי מבטי לעג. שתיהן מתגוררות יחד בעיר זה שנתיים ותמיד, תמיד נתקעו בפקקים ברחוב הראשי הצר. שירי הייתה כבר צריכה לדעת זאת, ולהתארגן בהתאם.

"אממ, אודליה?" אמרה שירי בהיסוס, חוששת להתגרות במזלה יותר מדי, "יש שם מישהו שצריך טרמפ."

אודליה הסבה את מבטה אל בחור שחרחר שעמד ליד גשר ויצמן והרים את ידו. "ואיך בדיוק זאת הבעיה שלי?" נאנחה בהפגנתיות. אולם אחר רגע האטה וסימנה לו להתקרב, אחרת ידעה שתסבול את נדנודיה של שירי כל הדרך. צדיקה על חשבונה.

"לאן?" שאלה בקצרה.

"רחוב המכבים?"

"עלה."

הוא מיהר לפתוח את הדלת שחרקה קלות והשתחל פנימה באנחת רווחה.

"תודה כפרות, אני מאחר למשמרת," אמר בקול צרוד והשעין את ראשו לאחור.

"משמרת לילה? איזו מכה," אמרה שירי בזמן שאודליה ניסתה להשתלב בחזרה בתנועה, "איפה אתה עובד?"

"ב'לוקו'."

שירי כיווצה את גבותיה. "'לוקו'?"

השחרחר הביט בה וחייך. "אה, סליחה, את דוסית. 'לוקו' זה פאב. אני ברמן."

"אנחנו בדרך לשיעור תורה אצל הרב ברודמן," אמרה שירי, "והאמת היא שגם אנחנו באיחור."

אודליה גלגלה עיניה. נו באמת, למה נראה לה שזה מעניין אותו? שירי חושבת שכל זר שהיא פוגשת מעוניין לפטפט.

אולם להפתעתה הוא שאל, "הרבנית ברודמן? של הרב אלישע ברודמן?"

"כן. מכיר?"

הוא שב ונשען לאחור, שילב את אצבעותיו מאחורי עורפו ואמר, "וואו, איפה הימים. היינו שומעים אותו שעות בישיבה. אני יכול לצטט לך אותו ישר והפוך."

"אתה בוגר ישיבה?" שאלה אודליה בקול הסופרן הגבוה שלה וסקרה את ראשו הגלוי, "איפה למדת?"

"ב'חיבת ישראל', בצפת," השיב. מבטה החד כסריקת רנטגן עורר בו אי נוחות.

"אהה," הפטירה בזלזול מה ובתוך כך סטתה לנתיב המקביל.

"מה 'אהה'?" הוא שילב את ידיו בחיקו וזקר את סנטרו.

"אחי חשב ללמוד שם." היא צקצקה בלשונה אל מול המכונית שנעה לפניהם באיטיות. "הוא בדק את המקום. אמר שהם לא רציניים."

הבחור זקף את גבותיו, מבטו מתריס. "מה בדיוק לא רציני שם?" הוא שאל בהתגרות ובחן את דמותה באורה העמום של המכונית. צעירה צנומה ומתולתלת, בהירה כזאת עם ארשת רצינית, שונה מאוד מחברתה העגלגלה עם הקול העליז.

"הוא אמר שאין שם אווירה של לימוד," השיבה אודליה, "'שכונה' כזאת."

"וואלה?" הוא השעין את זרועותיו על מסעדי המושב הקדמיים ותחב את ראשו ביניהם. אודליה זעה מעט באי נוחות. "למה, איפה הוא לומד, אח שלך?" ביטא את המילים האחרונות

בבוז.

"ב'אור זרוע', בצפון."

"אה, כן, שמעתי על הישיבה הזאת..." אמר השחרחר, והטון שלו הדליק נורה אדומה בראשה. "יותר נכון, שמעתי על מי שהיה ראש הישיבה. מלח הארץ, לא?"

אודליה הסמיקה עד שורשי שערותיה. הרב הזה כבר מזמן לא היה ראש הישיבה. הוא עזב את הארץ אחרי מסכת חקירות בחשד למעשים מגונים. גם שירי האדימה, אם כי מסיבה אחרת, וכיסתה את פיה בידה.

"כאן זה רחוב המכבים, אודליה," הצביעה על הרחוב. אודליה האטה ליד המדרכה. הבחור ירד ושירי נופפה לו בהתלהבות, כאילו היה חבר ותיק. "להתראות. תחזיק מעמד במשמרת!"

"תעשו חיים. ותתפללו גם עליי - מיכה בן מזל..." קרץ לעברן ורץ במעלה הרובע.

"איזה חצוף," סיננה אודליה והניעה את המכונית.

שירי הניחה לצחוקה לפרוץ להתגלגל בחלל הרכב. "הוא ענה לך כמו שצריך, מרשעת אחת..." לנוכח מבטה הנעלב של אודליה, הפריחה לעברה נשיקה מפייסת. "אוי, די, את יודעת שאני מתה עלייך."

אודליה שמרה על הבעה אטומה. "מילולית זה אפילו לא נכון," אמרה בהתנשאות ועצרה בתנועה חלקה לפני הרמזור.

הן הגיעו למושב גדול ורחב ידיים ומשם המשיכו אל ביתה של הרבנית, בית קטן ולבן עם גג רעפים אדום, חמוד באופן מבחיל. אודליה העיפה בו מבט אחד ועצמה עיניים באימה.

"שלום, בנות יקרות!" קיבלה אותן הרבנית בקול חזק ורועם על סף הדלת, "הצטרפו אלינו. כולן כבר הגיעו..." אודליה העיפה מבט מאשים בשירי, שלא נראתה מתרשמת. "כבר הכנו את העיסה לחלה, כך שהגעתן בדיוק בזמן להפרשה ולברכות!"

השתיים הצטרפו ליתר הבנות, שעמדו בחצי גורן סביב שולחנות עטויים מפות ניילון ואבק קמח. לפניהן ניצבו קערות ובהן עיסות חלה גולמיות. אודליה הבחינה במורת רוח שהעיסה שלה קטנה לעומת העיסות של האחרות. איך היא אמורה ליצור חלה ככה? פעמים רבות אפתה חלות עם אימה במשך ימות השבוע, וזו לימדה אותה ליצור צורות שונות ומסוגננות, אומנות ממש. לא משנה, עודדה את עצמה. האיכות עולה על הכמות, והחלה שהיא תיצור תהיה היפה שבכולן.

*

"בסדר, טוב מאוד. הריח נפלא," ספקה הרבנית ברודמן את כפיה לאחר שכל החלות היו בתנור והפיצו ריח חמים ברחבי הבית, "בואו, שבו נא!"

הבנות מיהרו להתיישב סביב הרבנית. אודליה התיישבה אף היא וסקרה בעיניה את מראה הבית. קירות מצופים טפט בצבע קרם, נקיים להפליא. תמונות שמן ממוסגרות תלויות בכל פינה. תמונה של הרב מרדכי אליהו מתנוססת בגאון במרכז הסלון, מול ספרייה גדולה עם ספרי "משנה תורה לרמב"ם", "אגרות הקודש" ו"מאמרי הראי"ה". זה הצד הרוחני של הבית שמשתלב היטב עם האסתטיקה, הבינה אודליה. היו שם גם ספרי כרך דקים שעליהם התנוססו השמות שייקספיר ושפינוזה, המרמזים על חיי התרבות של הבית לצד חיי הרוח. נקודה לזכותה, חשבה אודליה בצרות עין.

"אם כן," החלה הרבנית את דבריה, "אני שמחה לראות כאן בנות צעירות ומקסימות שכמותכן, נשמות יקרות שהגיעו מרחוק בשביל לקיים את מצוות הפרשת החלה. כולכן בוודאי עסוקות בימים אלה בחיפוש אחר 'החצי השני שלכן'. אתן ודאי יוצאות לפגישה אחר פגישה בתקווה שהפעם זה יקרה..."

אודליה חשבה על פגישותיה. עד כה זה תמיד נגמר בפגישה ראשונה, ותמיד ביוזמתה. היא קיבלה הצעות רבות מחברותיה ומהשדכנית שקיבלה מאימה סכום כסף לא מבוטל. לא אחת נתקלה ברחוב בבחורים שגילו בה עניין. הם היו מצודדים ומנומסים, אדיבים ומתחשבים וכמובן דתיים במידה הנכונה, אבל אף אחד לא "הדליק אצלה את הניצוץ", כפי שניסחה זאת שירי, רומנטיקנית חסרת תקנה. היא מצידה לא מיהרה להתחתן - היא רק בת עשרים וחמש, לא בדיוק מבוגרת - אבל להקים בית בישראל זו מצווה, והרי "זריזין מקדימין למצוות".

"ממש," צחקה שירי פעם כשדיברו על כך, "את פשוט שונאת תחרות."

טוב, גם זה. כל חברותיה כבר יצאו לפגישות, ולמה שמישהי מהן תתחתן לפניה?! הרי היא לא פחות יפה וחכמה מהן, יותר משכילה ויותר איכותית מרובן. ואם היא גם יוצאת צדיקה על הדרך, מה טוב.

"...מה אומר לכן!" המשיכה הרבנית, ואודליה שבה להווה. "אין לי מילים לתאר את גודל המצווה הזאת. זוגות שמקימים בית בישראל, בזכותם ייבנה בית השם - בית המקדש! אבל איך עושים את זה? איך מוצאים את החצי השני, את זו שאהבה נפשי? את השותף לבניין עדי עד?"

אודליה החלה להתחרט על שבאה. השיעור הזה לא מחדש לה דבר. היא מחפשת שיעורים הרבה יותר אינטלקטואליים, כאלה שמתאימים לרמה שלה. כבר יכלה לעשות דברים חשובים יותר במקום לבזבז את זמנה כאן.

"כשאתן באות לפגישה, מה אתן מחפשות בבן זוג?" הרבנית ברודמן התיישבה בשיכול רגליים, פרשה את כפות ידיה על ברכיה ובעיני אודליה נדמתה ברגעים אלה כחברה רכלנית הממתיקה איתן סוד. הבנות החליפו מבטים, לחייהן סמוקות, וצחקקו במבוכה. אודליה הקשיבה לתשובותיהן הצפויות עד זרא. "חכם", "מצחיק", "צדיק", "חתיך!" ועוד מילים ריקות כגון אלה עפו באוויר.

מה היא מחפשת בבן זוג? התשובה קלה, אף כי לא התכוונה לחלוק אותה עם מי מהנוכחות. הוא צריך להיות אינטליגנט, משכיל, כזה שיוכל לנהל איתה שיחות עמוקות ומחכימות. ואין ספק שהוא חייב להיות דתי אמיתי, כיפה גדולה, הפגנתית, לא "כיפת שקל" שממעיטה בערך עצמה. ציציות משתלשלות. תפילה במניין מעבר לשבתות וחגים. לא כמו אלה שמתיימרים להיות דתיים ומקיימים רק מה שנוח להם.

היא נזכרה במה שסיפרה לה אימה. "לא תאמיני מה עשיתי בפעם הראשונה שראיתי את אבא שלך."

"מה?"

"הקאתי."

"מה?" אימה צחקה והסבירה: "סבא שלך, עליו השלום, הביא אותו לסעודת ערב שבת יום אחד. בקיצור, אכלתי באותו ערב מנת בשר גדולה, ואת יודעת שבשר לא עושה לי טוב בערבים... אוי, אודליה, זה היה נורא. כמה שאבא שלי התבייש כשהקאתי לעיני האורח שלו, אבל זה היה כלום לעומת מה שאני הרגשתי. חשבתי שהבחור הנחמד הזה בטח כבר לא ירצה לבוא לפה, ואני לא אראה אותו יותר."

אודליה מצמצה בעיניה בחוזקה, חשה לפתע לחלוחית החודרת לעיניה.

הרבנית עצרה מדבריה. "הכול בסדר, יקירה?" שאלה בקולה המצלצל.

"כן," ענתה אודליה בחופזה וסילקה את הלחלוחית מעיניה, "פשוט... חשבתי שאני מריחה משהו שרוף." ובעוד הרבנית ממהרת לתנור המפיץ חום לכל עבר, שבו מחשבותיה של אודליה ונדדו אל אימה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 97 ₪
דיגיטלי 42 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 89 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס88 ₪ 59 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 93 ₪
עוד ספרים של ספרי ניב - הוצאה לאור
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 102 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 87 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 101 ₪
דיגיטלי 68 ₪
מודפס 103 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il