דף הבית > משחקים מלוכלכים 7 - מלוכלך כמו זאין
מלוכלך כמו זאין
הוצאה: ונוס הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 07-2023
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 425

משחקים מלוכלכים 7 - מלוכלך כמו זאין

         
תקציר

לזאין ולמגי יש סוד.

כזה שיכול לעלות להם ביוקר.

 

אחרי לילה אחד מטורף בלאס וגאס לפני כמעט שנתיים, זאין טריינור ומגי אומורה עדיין מתמודדים עם ההנגאובר.

כי עכשיו הם בעל ואישה.

בערך.

זה מסובך.

היא מסרבת להתמסר אליו. הוא מסרב לשחרר אותה.

ואף אחד מהם לא מוכן להתרחק.

שניהם ממשיכים להחזיק בדבר הדפוק הזה כל כך בעקשנות וכל כך חזק, עד שהכול עלול להישבר.

ועדיין, אסור שדבר יישבר. לא באמצע סיבוב הופעות עולמי.

כעוזרת המנהל של להקת הרוק הלוהטת דירטי, שבה זאין מככב כסולן, מגי נחושה להישאר מקצועית ולהתרחק מזאין.

היא לא יכולה לסכן את העבודה שהיא אוהבת, אפילו עבור כוכב רוק משגע.

מה שאומר שהיא לא יכולה להתאהב בבעלה... או להיכנס למיטה שלו.

אלא שהיא כבר נכשלה בשני הסעיפים.

וזאין מתכוון להכשיל אותה שוב.

לרוע מזלה של מגי, זאין טריינור לעולם לא יוותר על מה שהוא רוצה.

ומה שהוא רוצה זה את אשתו.

מלוכלך כמו זאין הוא הספר השביעי בסדרת משחקים מלוכלכים. זהו רומן על נישואים סודיים עם גיבור ילד רע שמנסה להיות טוב וגיבורה בועטת שחולשתה היחידה היא הגבר שהיא לא יכולה לעמוד בפניו.

הספר הוא המשך עלילתי לנובלה מלוכלך כמונו, ואף שניתן לקרוא את הספר ללא הנובלה, מומלץ בחום להתחיל ממנה. כי זאין ומגי שווים כל מילה וכל שנייה של התאהבות.

פרק ראשון

פרק 1
מגי
כל מה שאת צריכה לעשות זה להתחמק ממנו.

זה מה שאמרתי לעצמי כהכנה להיום. לתחילת סיבוב ההופעות.

פשוט תשמרי על יחסים אפלטוניים.

תשמרי על יחסים מקצועיים.

וכשהכול ייכשל... תתחמקי.

העברתי מבט מרפרף על החניון. חברי להקת דירטי נפגשו מאחורי חלל החזרות הקודם שלהם, שהיה כעת סטודיו האומנות של קייטי, אשתו של ג'סי. היה מקום רק לחלק מהאוטובוסים של הלהקה בחניון, לכן שאר האוטובוסים חנו בחניון הגדול של חנות מוצרי הספורט מול הסמטה.

זו הייתה שכונת תעשייה מסחרית, ולא הרבה התעוררו בה. השעה הייתה מוקדמת להחריד בינואר, והשמש רק החלה להאיר את השמיים. יכולתי לראות את הנשימה שלי כשהבטתי סביב.

ראיתי את חלק מחברי הלהקה, את צוות האבטחה של ג'וד, את חלק מצוותי הדרכים שלנו שהסתובבו, אלה שלא נסעו דרומה אתמול עם המשאיות, את אלק, מנהל סיבוב ההופעות שלנו סופר ראשים, ואת העוזר שלו מחלק כוסות קפה.

שום סימן לזאין.

השטח פנוי.

הרמתי את המוק'צינו שלי לעבר אלק. הוא נופף חזרה, והסתובבתי לחצות את החניון.

"היי, מגי." שומר ראשו של זאין הגיח מולי, וכמעט השתנתי במכנסיים. יחסית לגבר כל כך ענק, שיידי היה שקט מאוד. הוא זז לאחור, כשהבין שהוא ככל הנראה הפחיד אותי למוות. "אה... בוקר טוב?"

"היי, שיידי," מלמלתי וחלפתי במהירות על פניו.

נופפתי במהירות לנהגת האוטובוס שלי, שדיברה בנייד שלה, וצעדתי היישר לאוטובוס שלי, שחנה בצד השני של הסמטה מאחורי הסטודיו של קייטי. כל האוטובוסים היו צבועים בכסף ושחור, אבל בשלי היה פס סגול בצד.

הסתובבתי לחתוך בין שניים מהאוטובוסים העצומים.

וראיתי את זאין.

נעצרתי בפתאומיות, עד שכמעט שפכתי את הקפה על עצמי. הוא נזל מתוך חור השתייה הקטן במכסה ושרף את היד שלי.

פאק.

ליקקתי את הקפה מהעור שלי והרמתי את עיניי.

זאין לא ראה אותי. הוא עמד כשהצד השמאלי שלו פונה לעברי.

לא הייתי בטוחה אפילו מה הוא עושה.

הוא פשוט עמד לבד בצללים שבין האוטובוסים, בהה באדמה ומלמל לעצמו... כמו שעשה תמיד כשהיה עצבני לפני שעלה לבמה או כשעבד על שיר בראש שלו.

הוא הרים את היד לפה ושאף. הוא עישן ג'וינט, כי זה דבר נורמלי לעשות בעלות השחר.

אם אתה זאין טריינור.

הוא נעל מגפי אופנוענים ומכנסי ג'ינס צמודים עם קרעים בברכיים, חולצת הנלי לבנה עם שרוולים מופשלים ואת אחד הווסטים השחורים מעור שהיו סימן ההיכר שלו. היו לו זיפים של כשבוע על הלסת, ושערו הבלונדיני היה מסופר קצוץ בצדדים, והחלק הארוך למעלה נפל קדימה.

מהמם.

מסוכן.

הסולן של דירטי.

בעלי החוקי.

טכנית, הוא היה גם אחד המעסיקים שלי והגבר היחיד שאצטרך להתחמק ממנו עד כמה שניתן בסיבוב ההופעות הזה, מבלי שיהיה ברור מדי.

כי אף אחד לא היה אמור לדעת עלינו.

על העובדה שהתחתנו בסתר בלאס וגאס לפני כמעט שנתיים.

או על העובדה שהוא גרם לליבי להשתולל, שהזעתי מאחורי הברכיים ושמדי פעם הוא גרם לי לפשק רגליים למענו ולצרוח כמו שלא צרחתי מעולם בשביל אף גבר.

מבחינת כל העולם, למעט האנשים הבודדים שידעו את האמת עלינו, אני הייתי פשוט מגי אומורה, עוזרת המנהל של דירטי, והוא היה זאין טריינור, הסולן של דירטי, והיינו לא יותר מקולגות, וביום טוב, ידידים.

ממש לא היינו זוג נשוי, גם לא ממש זוג אלא רק שניים שהזדיינו מדי פעם, רבו זה עם זה ובאופן כללי ניהלו מערכת יחסים דפוקה.

בהיתי בו, פחדתי לזוז ולא נשמתי בכלל. ליבי פעם חזק מדי, וחלקים אחדים בגופי החלו להזיע בדיוק בזמן.

זאין הטה את ראשו לאחור, העביר יד מלאת טבעות בשערו והזיז אותו מפניו כשהביט מעלה לשמיים. הוא שאף שוב מהג'וינט שלו... ואני זזתי אחורה לאט־לאט.

עפתי משם לפני שהוא יתפוס אותי בוהה בו.

רצתי לאוטובוס שלי, וכשהגעתי, החמצתי פנים כשראיתי את ג'ימי, טכנאי הגיטרה של ג'סי, יוצא החוצה. ג'ימי היה בהחלט אחד מהטובים. הוא סחב את התיקים שלי ודאג לאפסן אותם עוד לפני שיצאתי מהמונית – ועדיין, הוא היה גבר.

נעצתי בו מבט והצבעתי על השלט הוורוד היפה שתליתי אתמול על חלון הדלת הקדמית, כשקישטתי באופן אישי את האוטובוס. על השלט, באותיות כסף נוצצות ענקיות, היה כתוב – אין כניסה לגברים.

ג'ימי חייך במבוכה. "התיקים שלך בפנים, מגס."

אמרתי לו "תודה" קצר, טיפסתי במדרגות ונכנסתי פנימה. הנחתי את הקפה שלי על אחד השולחנות בטרקלין, הבטתי סביב וקראתי, "הלווו?" אבל אף אחת מהבנות האחרות לא הייתה פה עדיין.

רעש סטטי רועם נשמע וכמעט גרם לי לקפוץ מתוך עורי מהבהלה – הייתי כנראה ממש לחוצה – וקול נשמע במכשיר קשר שהיה מונח על השולחן.

"היי, מגי. את שם?"

הרמתי את מכשיר הקשר ועניתי בקול עליז, "היי, אלק!"

"ראית או שמעת מזאין או מדילן הבוקר?"

"לא!"

חצי־אמת.

ראיתי בוודאות את סת', את אל ואת ג'סי בחניון. לא ראיתי את דילן, אבל המתופף שלנו תמיד איחר, כך שלא הייתה עדיין סיבה להיכנס לפאניקה.

וזאין, ובכן... אלק ימצא אותו בקרוב.

"אה, הנה דילן," הוא אמר. "בתקווה שזאין יופיע בקרוב."

"אה־הא. אתה יודע, אנחנו יכולים תמיד לנסוע בלעדיו. אם הוא יפספס את ההופעה בסיאטל, ג'סי יכול לשיר במקומו, נכון?"

"אה... בסדר." אלק צחק. "אם תראי אותו, תודיעי לו שאני מחפש אותו?"

"בהחלט!"

השלכתי את מכשיר הקשר על הספה יחד עם ז'קט העור שלי וצעדתי למסדרון האחורי, לעבר המיטות. הנחתי שאלק לא הסכים עם התיאוריה הקטנה שלי שלא באמת היינו צריכים סולן, אבל זה היה סיבוב ההופעות הראשון שלו עם דירטי. אולי הוא ישנה את דעתו, לזאין הייתה השפעה כזו על אנשים.

כך או כך, אין סיכוי שאחזיק לזאין את היד – או כל דבר אחר – בסיבוב ההופעות הזה. אם הוא לא יכול להודיע לאלק שהוא הגיע, זו לא הבעיה שלי.

לאחר שהכנסתי לאמבטיה את תיקי האיפור היפים שלי, שהיו מלאים במוצרי טואלטיקה וקוסמטיקה, התחלתי לפרוק ולסדר חלק מהבגדים בלוקר שלי. אחר כך סידרתי את המיטה שלי עם המצעים שהבאתי – סדינים רכים, שמיכה רכה ומלא כריות נוחות. לא היה לי חלון ליד המיטה, אבל היה מזגן, אור עמום ונישה קטנה שבה יכולתי לאחסן כמה דברים.

נוח יחסית.

זה יהיה הבית שלי בארבעת החודשים הבאים בסיבוב ההופעות שלנו בצפון אמריקה, לפני שניסע לחו"ל כדי להמשיך את סיבוב ההופעות העולמי של דירטי, To Hell & Back. נדיר שנסענו באוטובוסים ביבשות אחרות, אבל פה בבית היו לנו כל כך הרבה הופעות, במיוחד בארצות־הברית, שזה נראה הכי הגיוני מבחינה כלכלית ומבחינת נוחות לנסוע באוטובוס.

לכל אחד מחברי להקת דירטי היה אוטובוס מפואר אישי משלו – חוץ מלאל וסת', כי הם היו זוג. אנשי הצוות שלנו נסעו באוטובוסים אחרים עם מיטות בתוכם. ברגע שנכנסנו לעיר, הלהקה וההנהלה ישנו במלון, אבל לרוב, כולם העדיפו להתנייד בצורה כזאת, שלכל אחד יהיה את המרחב הפרטי שלו, עם הדברים שלו, מסודר כמו שהוא אוהב. בית נייד רחוק מהבית.

אני כבר הייתי מאוהבת באוטובוס שלי.

אוטובוס הנשים.

זה היה האוטובוס לצוות הנשי, ולא היינו יותר מדי.

הייתי אני.

הייתה העוזרת שלי טליה, שהתחננתי אליה להצטרף לסיבוב ההופעות ברגע האחרון. לבוס שלי, ברודי מייסון – המנהל של דירטי – היה תינוק חדש, והוא לא תכנן להצטרף לסיבוב ההופעות הנוכחי במשרה מלאה, לכן הוא הציע לי קידום ועוזרת. הייתי די בטוחה שהוא עשה את זה מתוך רגשות אשמה, כשראה עד כמה לחוצה הייתי ככל שסיבוב ההופעות הלך והתקרב, אבל הוא לא היה צריך להרגיש אשם בכלל. הלחץ שלי לא היה קשור לעומס העבודה.

דחיתי את הקידום, כרגיל, אבל קפצתי על ההזדמנות להעסיק עוזרת, וטליה הייתה הבחירה הראשונה שלי. האמת שחששתי שהיא תסרב, כי היא הייתה באמצע הלימודים, אבל מתברר שעל הזדמנות לצאת לסיבוב ההופעות עם דירטי – אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר בעולם – היה קשה מדי לוותר.

למזלי.

הערצתי את טליה. היא הזכירה לי גרסה צעירה יותר, בלונדינית וכנראה גם חתיכה יותר שלי. לדעתי, אתיקת העבודה שלה יכלה להתחרות בשלי, והעובדה שהיא הייתה חתיכה עם חוש אופנה מושלם הייתה עוד נקודה לטובתה.

תמיד עצבן אותי כשגברים מסוימים בתחום הזה, והיו לא מעט מהם, הסתכלו עליי ומייד הניחו שלא הייתי שייכת לפה, או גרוע מכך, שהייתי סתם גרופית. אם תשאלו אותי, נשים יכולות להיות יפות, סקסיות, אופנתיות או כל דבר אחר שיתחשק להן להיות ולשחק אותה בענק.

ביליתי את שמונה השנים האחרונות בחיי בהוכחה שזה נכון. עם נעלי עקב ומניקור.

טליה ואני נחלוק את אוטובוס הנשים עם העוזרת של אל, ג'ואני. חיבבתי גם אותה. בחורה ישירה עם אתיקת עבודה מעולה, שעבדה קרוב לאל כבר שנים. היא הכירה את העולם הזה.

נקודת בונוס – מעולם לא ראיתי את ג'ואני או את טליה מנפנפות אפילו ריס לעברו של זאין. כשזאין טריינור עבר, נשים נהגו להפוך לזונות מטומטמות עם כוכבים בעיניים.

כולל אותי, לצערי הרב.

אבל לא הנשים האלה.

והייתה גם סופי, שהייתה חדשה, האחראית על המרצ'נדייז של דירטי, חברתו של איש המרצ'נדייז הוותיק שלנו, פיט. בסיבוב ההופעות האחרון של דירטי סופי הוכיחה את עצמה כנכס, כיפית ביותר, אפס דרמה. היה לה צחוק קליל מהלב, ואף שהייתי די בטוחה שהיא מסורה לפיט בכל דרך וצורה, היא נטתה לצחוק מכל הלב על כל מה שיצא לזאין מהפה.

אף אחד לא מושלם, נכון?

פיט הצטרף לאחד האוטובוסים של אנשי הצוות, ואף שסופי יכלה להישאר שם עם הגבר שלה, מכרתי לה בגדול את היתרונות של נסיעה באוטובוס הנשים.

יתרונות שכללו עיצוב יפה, ניקיון וריח טוב בלי סירחון.

יחד עם הנהגת שלנו, בובי, היינו חמש נשים שנסעו באוטובוס מפואר עם שש מיטות – מספיק בשביל שאצליח לשכנע את ברודי שהיינו צריכות אוטובוס משלנו.

תודה לאל.

אין סיכוי שאסע באוטובוס של אנשי צוות עם גברים מפליצים ונוחרים. הייתי שם כבר מספר פעמים ומיציתי.

ואין סיכוי שאסע באוטובוס של כוכב רוק.

לאל וסת' היה את פלין ואת ביין, שומרי הראש שלהם, באוטובוס שלהם. לג'סי וקייטי היה את ג'וד, ראש מערך האבטחה שלנו וחברו הטוב ביותר ושומר ראשו של ג'סי באוטובוס שלהם. לדילן היה את חברה שלו, אמבר, שהיא גם צלמת סיבוב ההופעות שלנו, ואת שומר הראש שלו, קון.

ולמאט, הבסיסט שהעסקנו לסיבוב ההופעות הזה, היה את האנשים שלו.

וזה השאיר את זאין, שלא היה איתו אף אחד על האוטובוס שלו חוץ משומר הראש שלו, שיידי. הסולן שלנו שסבל מהפרעת קשב וריכוז היה כוכב הרוק היחיד בסיבוב ההופעות הזה שכנראה היה זקוק לסוג של עוזר־מנהל־חיים־פסיכולוג באוטובוס שלו. יחסית לאופנוען, שיידי היה גבר מקסים, אבל הייתי צריכה ללמד אותו לפתוח אימייל, כדי שיוכל להיכנס ללוח הזמנים של סיבוב ההופעות. אין סיכוי שהוא יוכל לעזור לזאין במשהו חוץ מלשמור עליו ואולי לגלגל לו ג'וינט.

אני הייתי מאוד מסודרת, ואף שבהחלט יכולתי לעזור לזאין לסדר את הברדק הענק שהיה חייו, שיזדיין.

ברודי לא ידע כלום על הנישואים החשאיים הדפוקים שלי לזאין, אבל הוא כן ידע, וכנראה יותר טוב מכל אחד אחר, איזה מטורף זאין טריינור יכול להיות. והוא כיבד אותי מאוד. לא באמת חשבתי שהוא יציע שאסע באוטובוס של זאין, אבל אין שום סיכוי שהייתי מוכנה להסתכן בלנהל את השיחה הזו.

אוטובוס הנשים היה פוליסת הביטוח שלי ומקום המפלט שלי.

המקלט החופשי שלי מגברים, כפי שצוין על שלט ה"אין כניסה לגברים".

היה שם שלט ניאון ענק ורוד בצורה של סמל נשי שתליתי על הקיר בטרקלין (הגזמתי קצת?) ושפע של פרחים טריים כדי לקבל את פניהן של שאר הבנות לאוטובוס.

שיהיה.

בחנתי את העבודה שלי והרגשתי מרוצה. אוטובוס הנשים היה חמים ומסביר פנים, כיפי ונוח. בארבעת החודשים הבאים נרגיש כמו בבית. יהיו לנו שיחות בנות, שקט ושלווה, ואזור חופשי מגברים שבו נוכל לברוח מכל הטירוף של סיבוב ההופעות.

נאנחתי בסיפוק והסתובבתי לעבר הדלת.

וזאין היה שם.

קפאתי. כל הגוף שלי התמלא צמרמורות, ולא כי הוא הבהיל אותי.

הפטמות שלי הזדקרו.

הוא עמד בקצה המדרגות, וכל המטר שמונים ומשהו של גופו הוויקינגי, הגבוה והחטוב מילא את הכניסה לטרקלין.

שילבתי זרועות על החזה, כשעיניו הכחולות כקרח שוטטו על גופי, וסומק חם־קר התפשט בגופי. התחלתי להזיע שוב.

הוא עלה בלי רשות לאוטובוס שלי. הוא לא ראה את השלט הנוצץ שלי?

כן. הוא ראה.

"חשבתי שאתה טליה," אמרתי כמו מטומטמת כהסבר לעובדה שבהיתי בו.

"לא," הוא אמר.

הוא פשוט עמד שם.

ואני פשוט בהיתי.

שיט. איפה לעזאזל היו הבנות שלי?

יכולתי לראות דרך החלון הקדמי את בובי מפטפטת ושותה קפה עם חלק מהנהגים האחרים. אבל שאר הבנות?

פאקינג איחרו, זה איפה שהן.

הסתכלתי על השעון שלי.

כשהרמתי את עיניי שוב, זאין קימר את הגבה המחוררת המשגעת והמרושעת שלו לעברי. הוא בהחלט לא פספס את העובדה שענדתי את השעון שהוא נתן לי ליום הולדתי האחרון – כשהוא היה במצב נואש של לנסות לכבוש אותה.

בכל הנוגע אליי, לזאין היו שלושה מצבים בדיוק.

מצב של לנסות לכבוש אותה.

מצב של לנסות לזיין אותה.

ומצב של להיות עצבני עליה ולזיין נשים אחרות.

כל אחד מהם הרסני באותה מידה מסיבות שונות.

הייתי מחזירה לו את השעון מייד, אבל השארתי אותו אצלי, כיוון שהוא היה פרקטי וגם המתנה היקרה והמפנקת היחידה שהוא אי פעם ניסה לתת לי, חוץ מטבעת האירוסים שהוא זרק לעברי בבוקר לאחר שהתחתנו בצורה ספונטנית ומטומטמת. זה היה שעון קרטייה מושלם בשבילי, כסף עם נגיעה של זהב וורוד מקדימה ועיגול עדין של יהלומים, ששווה הרבה יותר מהרכב שלי.

אבל בעיקר הוא יהיה שימושי בסיבוב ההופעות.

לפחות זה מה שאמרתי לעצמי.

"פאק," מלמלתי ונכנסתי לפאניקה, כשהוא נכנס פנימה יותר לטרקלין, וכל שערה בגופי סמרה. "כולן מאחרות."

"אני לא."

"כן, אבל אתה לא אמור להיות פה. רואה את השלט? אין כניסה לגברים." הענקתי לו את החיוך הכי מזויף בהיסטוריה של החיוכים. "הכוונה אף פעם, כלומר לך."

זאין נראה אדיש לחלוטין לגבי השלט או היחס שלי. "עדיין לא התחלנו לנסוע, מגס. קדימה, אני רוצה לראות את האוטובוס שלך." הוא חלף על פניי עם כתפיו הגבריות הרחבות.

"בשם אלוהים, אנחנו עומדים לצאת בקרוב."

"יש לנו עשרים דקות."

"אלק מחפש אותך."

"כרגע ראיתי אותו."

התנשפתי ונאנחתי. עמדתי באמצע הטרקלין עם הזרועות משולבות וחיכיתי שהחיטוט שלו מסביב יסתיים. ברגע הבא הוא נעלם בחלק האחורי של המסדרון.

כשהוא חזר, הוא הביט סביב, ומבטו השתהה על הפרחים ועל שרשרת האורות המנצנצים שתליתי, על הכריות הוורודות הנפוחות ועל הסימן הנשי מניאון שעל הקיר. "אז, בלי גברים, הא?"

"כן."

"למה?"

"בגלל," אמרתי לו בצורה הכי קרה שיכולתי, "שגברים הורסים דברים."

העפעפיים שלו ירדו קצת, ומבטו נדד דרומה מהמותניים שלי. לבשתי מכנסי ג'ינס וחולצה קטנה בלי שרוולים, ושניהם היו צמודים, ועכשיו הצטערתי שלא לבשתי חולצה הרבה יותר ארוכה ורחבה. או אולי שקית זבל. "אילו דברים?"

"קודם כול, אתם מסריחים את אוטובוס הנשים שלי עם הריח הגברי שלכם."

עיניו פגשו את שלי שוב, והפינה בפיו המהמם התעגלה קצת.

הברכיים שלי רעדו קצת.

זה היה נכון, יכולתי ממש להריח אותו. היה לו קצת ריח של קנביס, אבל גם היה לו את אותו ניחוח כבד וסקסי שתמיד הטריף אותי או את איבר המין שלי. הייתי די בטוחה שרק הריח של הגבר הזה הספיק לי כדי לבייץ פעם או פעמיים. כבר ידעתי בדיוק מה הוא הכיל. זה היה שילוב של הקרם בריח תה מתובל שהוא השתמש בו על הווסטים מעור, שהוא די חי בתוכם, ושלו.

כן. זאין פשוט הריח כל כך טוב.

ממש לא הוגן.

כשזאין טריינור נכנס לחדר או במקרה הזה לאוטובוס שלי, הוא הגיע חמוש במגוון כלי נשק, כמו למשל שיער הפרחח הבלונדיני שלו, עיניו הכחולות כקרח, חיוכו המרושע, קולו המחוספס, גופו הקשה כאבן... ואותו ריח מרטיב־כוס שלו.

כמו כל טורף טבעי.

בעוד שאני הרגשתי חסרת הגנה לחלוטין, כמו איזו חשופית מסכנה ורכה שנתפסה בלי הקונכייה שלה, כשהוא ניגש אליי ועיניו ננעלו על שלי.

"את יכולה להריח אותי?" הוא שאל באותה צורה עצלה ומרומזת שלו כשהתקרב. "מעל כל הריח של הפרחים המיובשים?"

"פרחים מיובשים?" נעצתי בו מבט כועס. "מה אנחנו, בשנת 1983 בבית של סבתא שלך? זה מפיץ ריח בניחוח גשם צלול, ואתה הורס אותו."

הוא בהה בי, ולשונו ליקקה באיטיות את השפה התחתונה שלו. עיניי עקבו אחר התנועה. לא יכולתי להפסיק לבהות בפה שלו.

אולי בגלל שידעתי בדיוק איך הלשון הזאת והשפתיים הרכות האלה הרגישו על כל הגוף שלי.

הוא הנהן לעבר המסדרון האחורי. "יש לך מיטה שם מאחור?"

שילבתי את הידיים חזק יותר על החזה, אפילו כשהבטן שלי צנחה.

שאני. אמות.

באופן מצער ביותר, הייתי לחלוטין לא־מצוידת כדי להתמודד עם החרא הזה.

הייתי חייבת להתחמק ממנו, כמו שהייתי חייבת את הנשימה הבאה שלי. כי בכל פעם שהוא התקרב אליי, הוא הצליח לחדור את המגננות החלושות שלי במהירות. וכשהוא הצליח להוריד לי את המגננות, הוא זכה להיות איתי לבד.

וכשהיינו לבד, ככה... הוא יכול היה לעשות כל דבר. כי לא היה אף אחד כדי לראות או כי אני לא הייתי מסוגלת לעצור אותו.

הוא יכול היה להיצמד לי לפנים.

להתעסק לי עם המוח.

להניח את ידיו עליי.

וברגע שהוא עשה את זה...

"טוב," אמרתי בקרירות, "אני לא ישנה תלויה מהרגליים כמו בסרט 'נשיכות קטנות', אז כן, יש לי מיטה."

יחס.

הכחשה.

התחמקות.

אלו היו המגננות היחידות שאי פעם היו לי כשהיה מדובר בזאין, וככל שהזמן חלף, הן רק הפכו לפחות יעילות.

התחמקות. התחמקות מוחלטת הייתה ההגנה היחידה שבאמת נותרה לי.

אם לא יכולתי להתחמק ממנו, נדפקתי בגדול.

באופן מילולי ולעיתים תכופות.

"איזו מהן?"

בהיתי בו פשוט. זה ממש לא היה עניינו.

"תני לי לנחש. זו עם השמיכה הוורודה מקטיפה, הפינות המסודרות כמו בצבא וחמש מאות הכריות."

"זאת לא קטיפה," אמרתי בנימה קפואה.

"הרגשתי שזה כמו קטיפה."

נפלא, לעזאזל. הוא נגע לי במיטה. היא בטח גם הריחה כמוהו עכשיו.

"היא די קטנה," הוא ציין. "את יודעת... אם תיסעי באוטובוס איתי, יהיה לך חדר שינה שלם עם מיטה ענקית."

"ממ־המ. שאזכה לחלוק איתך."

"זה רק אחד היתרונות, מגס." הוא אמר את זה לאט, ומבטו כחול העיניים ריחף על פניי והשתהה על שפתיי. "אין אף אחד אחר באוטובוס שלי חוץ משיידי. יהיה ממש שקט."

לא אמרתי שום דבר.

"בחור עלול להרגיש בודד..."

"אני בטוחה שתמצא מישהי שתארח לך חברה," אמרתי לו חסרת הבעה.

הייתי בטוחה. נשים יעמדו בתור כדי לחמם לזאין טריינור את המיטה בסיבוב ההופעות, בדיוק כמו שהן עשו בכל יום אחר בחייו.

"האמת שזו אמורה להיות אשתי," הוא אמר, והנימה בקולו התחדדה.

"אם הייתה לך אישה."

הוא בהה בי.

נעצתי בו מבט חזרה.

"אם אי פעם תרצי לבוא לראות, הדלת פתוחה."

"אני בטוחה."

הוא לא הגיב. הוא לא התעצבן, נכנס למגננה או התווכח. הוא לא הגביר את קסם המנסה לזיין אותה.

"בואי רק נבהיר את הדברים," הוא אמר בקולו השקט, הסקסי וההורס. "אני מציע לחלוק את האוטובוס שלי איתך, ואת מסרבת לי."

הסטתי את מבטי. "אני לא מסרבת לך, זאין. יש לי אוטובוס משלי."

וכבר דיברנו על כך... עד בחילה.

הוא לא אמר דבר.

אבל הוא היה כל כך קרוב אליי עכשיו, עד שלא היה לי לאן להסתכל כדי להתחמק מפניו המסותתות והמהממות, חוץ מלמטה... על גופו המסותת והמהמם. במבט מקרוב, חולצת ההנלי שלו הייתה דקה ומתוחה על שריריו המסותתים, וסט העור היה צר ופתוח, עד שיכולתי לראות את הפטמה השמאלית שלו עם הפירסינג בתוכה נדחפת על הבד הלבן הכמעט שקוף. החולצה הייתה תחובה בצורה מרושלת לתוך מכנסי הג'ינס שלו בנקודה אחת, והשאר היה בחוץ, אבל היא ממש לא כיסתה את הבליטה המטורפת בקדמת מכנסי הג'ינס שלו.

כבר עמד לו? לא יכולתי בדיוק להגיד. לזאין היה זין ענק, ואף שהוא בדרך כלל לבש מכנסי ג'ינס רופפים, אלו היו די צמודים.

לא רציתי לבהות.

באמת שלא רציתי.

אבל לא היה לאן להסתכל. הוא היה בכל מקום.

וברגע הבא היד שלו הייתה על הפנים שלי. חפנה בעדינות רבה את הלחי שלי, והחום שלו הקרין לתוכי.

נרתעתי לאחור בבהלה והתנגשתי במחיצה שבין הטרקלין ומושב הנהג. הוא דחק אותי לפינה, וכרגיל, אפילו לא שמתי לב שזה קרה.

העובדה היא, שבכל פעם שזאין היה לבד איתי, הוא הצליח לדחוק אותי לפינה.

ולזיין אותי.

מאז שהתחתנו לפחות.

האמת שהיו רק שתי סיבות שבגללן לא הזדיינו באופן יום־יומי מאז ליל הכלולות שלנו.

אחת, הוא ויתר לי המון. התרחק כשביקשתי ממנו. ולרוב, כיבד את הגבולות שלי.

ושתיים, הצלחתי להתחמק ממנו המון. רוב הזמן קרעתי את התחת כדי לשמור על מרחק פיזי בינינו, כי ידעתי שבכל פעם שהוא יצליח לתפוס אותי לבד, זה יהיה רק עניין של זמן.

כמה רגעים מתוחים. כמה מבטים רעבים. כמה מילים כועסות...

וזה נגמר.

הוא היה דוחק אותי לפינה.

ואיכשהו הייתי נותנת לו.

והזין הענק שלו היה בתוכי.

ולפני שידעתי מה קורה, כבר הייתי בדרך לאורגזמה הצורחת, הלוהטת והמטריפת חושים שלי.

הרשיתי לעצמי להביט מעלה לתוך עיניו המחכות, וגל של געגוע זעזע אותי.

נשכתי את הלשון.

הוא ליטף עם האגודל שלו בעדינות את הלחי שלי ומעל הפינה בפי, ומשך את השפה שלי. הרגשתי את הפעימה הנואשת של הדופק שלי בין רגליי ונשמתי נשימה חדה. אחר כך החזקתי אותה חזק, כאילו היא הייתה החיים שלי. כאילו אם אשחרר אותה, אמות.

"אנחנו נעבור את זה," הוא אמר לי בלחישה שקטה ומחוספסת. "ביחד מגי."

ושפתיו פגשו את שלי.

חמות.

רכות.

הוא נתן לי את הנשיקה הכי רכה כנוצה ובקושי נוגעת בעולם... והרצפה נשמטה מתחת לרגליי. העולם התהפך, והגרון שלי נחסם.

ליבי נעצר בפעימה חזקה.

לא זזתי.

לא יכולתי.

ידעתי שאני מזוכיסטית כשהיה מדובר בזאין, את זה כבר הבנתי. הייתי אישה חזקה, אבל הייתי חלשה כשהיה מדובר בו.

פשוט ניסיתי לא להיות סתומה מוחלטת ולהזדיין איתו ביום הראשון של סיבוב ההופעות.

אנחנו לא יכולים להזדיין בסיבוב ההופעות, אמרתי לו לפני חודשיים, בפעם האחרונה שהיינו ביחד.

ושוב לפני שלושה ימים בטלפון.

כן, מגי, הוא אמר. אנחנו יכולים, ועוד איך.

וזה אומר שהגענו למבוי סתום.

שוב.

תמיד.

ידו נפלה ממני, ושפתיו עזבו את שלי. הוא חלף על פניי, השאיר אותי בענן של הריח הגברי הסקסי שלו, ירד במדרגות מהאוטובוס ונעלם.

שחררתי אוויר במהירות... ונשמתי עמוק. הריאות שלי כאבו, כי לא נשמתי כל הזמן הזה.

לפחות הלב שלי החל לפעום שוב בחוזקה. יכולתי להישבע שהוא באמת נעצר לדקה.

והכוס שלי כאב.

האמת, שאחת הבעיות הכי קשות בלחשוק בטירוף, בשיגעון ובטמטום מוחלט בגבר שהאמנתי בצורה נחושה, עמוקה, עד לשד עצמותיי שלעולם לא אוכל להיות איתו, היא שזה הקשה עליי להיות עם מישהו אחר. למעשה, הפך את זה לבלתי אפשרי. וזה אומר שלא הייתי עם אף אחד.

אף אחד חוץ ממנו, מאז שהתחתנו.

לפני שנתיים כמעט.

וזה לאט־לאט הרג אותי.

אני, מגי אומורה, סבלתי ממוות איטי, איטי ביותר, של תשוקה.

תשוקה לא מסופקת.

או תשוקה שסופקה לעיתים נדירות לפחות.

זה נחת עליי לפתע, לאט מדי, שהווילונות היו פתוחים בחלונות הטרקלין, ופאניקה פילחה אותי כמו מכת ברק לעמוד השדרה. שיט. שיט. מישהו ראה את החרא הזה?

אלוהים אדירים, מה לעזאזל אנחנו עושים?

צעדתי היישר לקצה האוטובוס, לעבר המיטות ונכנסתי לשלי. ואז זה באמת נחת עליי.

אוי, אלוהים אדירים.

איך לעזאזל התכוונתי לעבור את זה?

להתחבא מזאין לאורך כל הסיבוב ההופעות... זאת באמת הייתה התוכנית שלי?

בהיתי בתקרה, שהייתה בעצם החלק התחתון במיטה של טליה, ונאנחתי, כי כן, זו הייתה התוכנית שלי.

התוכנית המגוחכת וחסרת התועלת שלי.

שמעתי מישהו עולה לאוטובוס ואפילו לא הצצתי לראות מי זה. פשוט שכבתי שם ונשמתי פנימה והחוצה לאט, כי הראש שלי עדיין הסתחרר מאותה נשיקה.

"בוקר טוב! למה זאין היה על האוטובוס שלנו?" טליה הופיעה. "חשבתי שאין כניסה לגברים."

"אין כניסה," אמרתי והתיישבתי. "בהחלט שאין. הוא קיבל את המזכר לגבי זה עכשיו. תרגישי חופשי להעיף אותו מפה, אם תתפסי אותו מרחרח."

"בסדר," היא אמרה, אף שנשמעה לא בטוחה. היא כנראה לא התלהבה מהרעיון של להגיד לסולן שלנו לעוף מפה, אבל היא תלמד. לפעמים להגיד לזאין טריינור ללכת להזדיין היה המהלך ההגיוני היחיד שבחורה יכלה לבצע.

"איפה היית? אנחנו יוצאים בעוד רבע שעה."

"הייתי פה לפני חצי שעה." היא נראתה לחוצה, כאילו פחדה שהסתבכה. "רק דיברתי עם הצוות..."

"אה." יצאתי מהמיטה שלי ונעמדתי. "מצטערת. לא ישנתי יותר מדי אתמול בלילה," מלמלתי התנצלות עלובה ויצאתי לטרקלין. טליה באה אחריי. "את יכולה למצוא את ג'ואני וסופי ולהביא אותן לפה? כדאי שננהל פגישה מהירה לפני שנצא לדרך."

"בטח. כרגע ראיתי את ג'ואני עולה לאוטובוס של אל, וסופי הייתה עם פיט. אלך לקרוא להן." היא מיהרה לצאת מהדלת.

אז... הבנות שלי לא איחרו.

ובכן, יופי.

הכרחתי את עצמי שוב לנשום. למה היה קשה כל כך לנשום, לעזאזל?

זה כאילו זאין עשה משהו לחמצן, הפך את הסביבה לעוינת למין הנשי.

לגמתי מהמוקצ'ינו שלי וניסיתי להתאפס על עצמי. להתחיל את היום הזה מחדש. להעמיד פנים שהפלישה הקטנה של זאין למקום המפלט שלי פשוט לא קרתה.

אבל היא כן קרתה.

הוא נגע בי.

הוא נישק אותי.

ועוד ביום הראשון – לא, ברגע הראשון – של הסיבוב.

ועכשיו כל גופי יצא מאיזון.

הדלקתי עוד קטורת כדי להעלים את הניחוח שלו. פגישה קטנה עם הצוות הנשי שלי כדי להתחיל את סיבוב ההופעות הזה זה בדיוק מה שהייתי צריכה, כדי שאוכל לעבור על החוקים של אוטובוס הנשים איתן.

חוק מספר אחת – אין כניסה לגברים.

וזה אומר כל הגברים, ולא משנה מה הסיבה.

חברים.

זיונים.

סולנים נדחפים.

אלא אם כן האוטובוס הזה עולה באש, ואנחנו צריכות מישהו שיחלץ אותנו עם גרזן. מרגע זה והלאה, אף גבר לא ייכנס לאוטובוס הנשים.

הבעיה היחידה עם התוכנית הזו הייתה שלא בדיוק אוכל להתחבא פה לנצח. ועדיין אצטרך להתמודד עם זאין שם בחוץ.

אצטרך לראות אותו, לדבר איתו, לעבוד איתו.

כל. יום.

האמת היא שרציתי לראות אותו.

חיבקתי את עצמי כשהבטתי סביב האוטובוס, על הפקעת הקטנה והיפה שיצרתי כדי לבודד את עצמי מהעולם בחוץ. ממנו.

וידעתי, המטרה של אוטובוס הנשים לא הייתה כדי להרחיק את זאין ממני.

היא הייתה כדי להרחיק אותי ממנו.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של ונוס הוצאה לאור
עוד ספרים של ג’יין דיימונד
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il