דף הבית > מנגינה של בדידות ואהבה

מנגינה של בדידות ואהבה

אלד 
         
תקציר
עמודים: 232 תאריך הוצאה לאור: 09-2021 מנגינה של בדידות ואהבה מתאר את מסע התבגרותם של אמיר, נחום ואיימי באופן אנושי ונוגע ללב. סיפוריהם משתלבים אלה באלה ומציגים מפגשים כנים שאינם נכנעים לצווי תרבות וחברה. מתקופת השואה ועד ימינו אנו – סיפורים שחוצים יבשות וימים, אהבות נכזבות, דתות, תרבויות וזכויות האדם. מי עומד מאחורי דמות האפיפיור? ומה הקשר בין אנה לאמיר? כל זאת ועוד בסיפור אופטימי ואנושי זה, המאמין בטוב ליבו של האדם, שאינו תלוי בנסיבות חייו ובשורשיו.  
פרק ראשון

אמיר

אני שומע מהוריי כי רצו לעצמם ילד עם בלורית בלונדינית ועיניים כחולות, ולפיכך אני גדל כילד מגושם במקצת, עם עיניים קטנות ואף גדול. אין זה מונע ממני להתנסות בחוויות ולהיפגש עם חבריי לשכונה.

"אתה לא יכול ללכת בקצב שלך, אתה חייב לתת יד ליפית."

"לא בא לי, אימא."

"אתה לא יודע מה קרה לג'ני, אחות של איימי? אימא של ג'ני חיכתה עם סטיב בידיים שלה ובידה השנייה אחזה באיימי. האוטובוס הגיע וג'ני קפצה לכביש כדי לפגוש את אביה ומתה במקום. זה לא הזמן ללכת בקצב שלך, אתה שומע? אז כל פעם שאתה עובר את הכביש אתה מחזיק חזק ליפית את היד וכך אנחנו הולכים בשרשרת חזקה במעבר חצייה."

"כן אימא, בסדר."

"יפית, תחזיקי אותו חזק."

אני מאוהב באיימי. יש לה עיניים ירוקות ושיער שחור גולש. בכל פעם שהיא מציירת אני מסתכל על כפות הידיים העדינות שלה.

הוריה של איימי, שבה אני מאוהב, כואבים מאוד את האובדן ולא מדברים על זה עם איש. רק אנשים שמכירים את הסיפור מספרים איך אימא של איימי חצתה את הכביש עם שלושת ילדיה, וילדה אחת ברחה מתחת כנפיה, כי זה נורא קשה להחזיק שלושה ילדים ולשלוט בהם.

יש לי מעט חברים. בכל פעם שאני פוגש את איימי ליבי הולם חזק וצבע אדום מציף את לחיי. הוריי שולחים אותי ללמוד פסנתר כדי לשפר את התקשורת שלי עם הסביבה. אומרים שמוזיקה עוזרת לשפר יכולות תקשורת בילדות, אז אני לומד לנגן בפסנתר אצל שולה, המורה של השכונה. בעלה מלמד כלי נשיפה, סקסופון וקלרינט, ואילו אשתו מלמדת פסנתר. "יש לו שמיעה מוזיקלית," אומרת המורה לפסנתר לאימא בתום השיעורים, "הוא יכול לנגן חלקים שלמים רק משמיעה." אך בשיעורים המורה שולה ממררת את חיי בכל תו אפשרי. "אמיר, שב בבקשה."

"כן," אני אומר ומתיישב ליד הפסנתר, אצבעות ידיי מתפרשות על פני הקלידים ואני מעביר אותן מאקורד לאקורד.

"לא כך, אמיר," אומרת המורה בצעקה, "מה, אתה תוכי? אתה צריך להביע יותר רגשות," והיא מטיחה את הדפים על הרצפה. אני נבהל ויוצא מהחדר בבכי.

"אמיר, אל תבכה, תסתכל עליי לוחצת פחות חזק ומביעה רגשות. גם אתה יכול."

אני נער רגיש וביישן, ואירועים אלו משפיעים עליי. מאז, בכל פעם שנופל משהו לידי, למשל ספר כבד, אני נזכר בשולה, המורה הראשונה שלי לפסנתר, שהייתה מתעצבנת מנגינתי ומטיחה את מחברת התווים על הרצפה.

בכיתה אני מסתכל על איימי והיא מסתכלת בחזרה אליי. אנחנו שני נאהבים שהתאהבו אחד בשני אך לא יכולים לדבר ביניהם, יותר נכון אני לא יכול לדבר איתה, מפני שאני ביישן, וכל פעם שאני עובר עם הוריי ליד ביתה והיא נמצאת באזור, פניי מאדימות.

יש לי בעיה של הסמקה, ואני כועס על עצמי שאני לא יכול לשלוט בזה. אני נמנע מלדבר עם איימי.

נחום

אני החבר הכי טוב של אמיר. אנחנו יוצאים לשחק כדורסל ביחד ומבלים בטבע בפארק העירוני שבנצרת עילית. שם אנחנו גרים. אסף, אחיו של אמיר, מצטרף אלינו לעיתים כדי לארח לנו לחברה, והוא ילד חייכן וחברותי, בשונה מאמיר, שיש לו פוקר פייס ואין לו הרבה חברים. אנחנו יוצאים לפארק ומרימים אבנים כדי למצוא עקרבים מתחתיהן. נשמע מסוכן? אך זה לא כך, העקרבים בורחים ומסתתרים מאחורי אבנים, נמלטים על נפשם, ואנחנו בפינצטה תופסים אותם ושמים את העקרבים בדלי ביתי שניצב לצידנו. בחשכה אנחנו חוזרים הביתה, ואבא של אמיר ואסף מתרשם מהעקרבים שתפסנו. הוא ליברלי בתפיסתו ולא דואג לשלומנו בתפיסת העקרבים. אותי הוא מחבב ונוהג לנופף לי לשלום כשהוא רואה אותי. יש לי שיניים צהובות, לכן ילדי השכונה צוחקים עליי, אך זה לא פוגע בי כל כך, ואני מחייך אליהם ברגעים שהם צוחקים עליי, נשמר לי מאחורי צחוקי, לא נותן להם לחשוב שהם פוגעים בי. אימא שלי צועקת ברוסית: "נחום, אִידִי סוּדָה," שזה אומר "בוא הביתה". ילדי השכונה מגחכים להם ומחקים את המבטא הרוסי של אימא, חוזרים על מה שהיא אומרת. "אידי סודה נחום" — וצוחקים בקול רם.

אני בן שני במשפחה ואימא שלי מרביצה לי בכל פעם שאני לא מכין שיעורי בית, אבל הכי גרוע שאימא שלי עונה להם: "תצחקו, תצחקו, אבא שלו לחץ יד לאפיפיור," ואז ילדי השכונה מתחילים לקוד לי קידה, לצחוק ולהגיד: "תצחקו, תצחקו" במבטא של אימי.

יום אחד אמיר שיחק איתי בביתי ואימא שלי רצתה שהוא יעזור לי להכין שיעורי בית. לא רציתי, והוא נאלץ לראות איך אימא שלי מנחיתה מכה על ישבני ואיך אני מייבב בבכי, מבקש ממנו שיעזור לי בשיעורי הבית. אמיר עוזר לי, אך כשהוא נשאל על ידי אימי אם ימשיך לבוא לעזור, הוא מסרב. כנראה היה בהלם מהמכות שקיבלתי, וזה מה שמנע ממנו להסכים לבוא.

בבית הספר אנחנו ממשיכים לשחק בהפסקות כדורסל, המשחק האהוב עלינו, ואנחנו קולעים לסל ממרחקים שונים, בודקים את יכולתנו.

"הי, הכדור בכלל לא שלכם, תביא אותו, יא מניאק," אמר ילד משכונה סמוכה, "מה נראה לך, זה כדור שלנו? אתה לא מהשכונה הזאת בכלל."

הילד היה גדול מאמיר, והוא רדף אחריו. אמיר ברח כל עוד נפשו בו. מצאתי אותו מתחבא בכניסה לביתו.

"הוא כבר הלך?" הוא הסתכל עליי מתוך המחבוא. ראיתי שאמיר כולו רועד. הרגעתי אותו ואמרתי לו שהוא הלך לביתו. הופתעתי לראות שאמיר כל כך מפחד. בדרך כלל ראיתי אותו כאמיץ לב. פעמים רבות הוא מתקוטט עם עודד, ילד מהשכונה שמקניט אותו, ושניהם היו רבים בחניקות ולא באגרופים, כי הם לא יודעים לריב כמו גדולים. אנחנו נערים בני עשר בסך הכול, העתיד כולו לפנינו.

איימי

אינני זוכרת את אחותי. הייתי קטנה כשהיא נהרגה על ידי אוטובוס. עצב עמוק בתוכי, שאותו אינני מבטאת בקול רם. ישנו ילד בשם אמיר, שאני אוהבת, אך הוא ביישן ולא מצליח לדבר איתי. לא פעם אני שומעת אותו מנגן בפסנתר, וזה יפהפה.

אני מקווה שהוא יצליח לתקשר איתי, כי הוא מוצא חן בעיניי. אני עקשנית ואעשה הכול כדי שאמיר יזמין אותי לסלואו, כבר אחשוב כיצד לעשות זאת.

אני מתייעצת עם אימי, והיא אומרת שלבנים יותר קשה להביע אהבה ולתקשר דרכה. אני שומעת לה ומקבלת את העצות שלה. יש לה ניסיון, כי בתחילת דרכם, כשהכירו זה את זה, גם אבא שלי היה ביישן עם אימי.

אז אני אופטימית.

אתן לזה את הזמן שצריך עד שאשיג את מבוקשי.

ערב אחד, כלב משוטט נשך אותי. צריכים להשגיח עליי בביתי, כך שאני מפסידה בית ספר במשך שבועיים. אני חושבת להתקשר לאמיר ולשאול אותו מה היו שיעורי הבית, כי אנחנו באותה כיתה. כך אני עושה והוא בלחץ נותן לי את שיעורי הבית, קצת נבוך מהסיטואציה. אני וחברתי שירה צוחקות מעבר לקו כשאנחנו מדברות איתו.

שירה היא חברתי הטובה ביותר, אני מספרת לה הכול. נראה לי כי גם היא מאוהבת באמיר, אבל לא מוכנה להודות. יש לנו מכנה משותף, הנער האהוב שלנו, קוראים לו אמיר, והוא של שתינו גם אם לא ניתן לחלק אותו לשניים כמו במשפט שלמה. אנחנו מתרגשות יחד כשאנו רואות אותו. אני חושבת ששירה מאוהבת בו יותר ממני, אבל אי אפשר למדוד אהבה כמו שאי אפשר לכמת אהבה. בסופו של דבר שיעורי הבית שאמיר נתן לי חסרו חלקים מסוימים, ואני צריכה להסביר למורה למה לא הכנתי את שיעורי הבית. לא נעים לי להגיד את האמת, שאמיר החסיר לי חלק משיעורי הבית, לכן אני שותקת וסופגת את הטחת ההאשמה של המורה. אני חולמת שאמיר ואני הולכים לסרט ביחד מחובקים, והורינו מחכים בבתיהם, מתמוגגים מהתרגשות לראות אותנו יחד. אך אני מתעוררת עם צלצול השעון המעורר שלי, שמעיר אותי בפתאומיות ומחזיר אותי למציאות. אני הולכת באותו יום לבית הספר ורואה את אמיר מסתכל עליי בעיניים מאוהבות, ואני מחזירה מבט מאוהב, אך אין התקדמות חוץ מזה. זה מתסכל אותי נורא. אימא שלי מעודדת אותי שצריך לתת לזה זמן וזה יקרה בסופו של דבר.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 26 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
פסח בביבוקס
דיגיטלי29 ₪ 25 ₪
מודפס98 ₪ 50 ₪
עוד ספרים של צמרת - הוצאה לאור
עוד ספרים של אלד
דיגיטלי 24 ₪
דיגיטלי 32 ₪
דיגיטלי 39 ₪
קינדל 38 ₪
מודפס 93 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס 70 ₪
דיגיטלי 30 ₪
קינדל 29 ₪
דיגיטלי 30 ₪
קינדל 29 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il