עד שהגעת

מה קורה כשאירועי העבר רודפים אותך?

טיאנה פוקס גדלה במשפחה מיוחסת וכל מה שתמיד רצתה הוגש לה על מגש של כסף. ילדות מאושרת, משפחה חמה ואוהבת ועושר אדיר. היא גדלה וצמחה תחת כנפיו המגוננות של אביה, לתוך חברת הענק שבבעלות משפחתה כבר כמה דורות.

קודי היינס גדל במשפחה חסרת כול בגלל אכזריותו של הנרי פוקס, איל נדל”ן החולש על כל אזור החוף המזרחי של ארצות הברית. קודי מקדיש את ימיו כדי להתמודד ראש בראש מול פוקס ולנקום את השפלתו של אביו.

כשמיזם אדיר ממדים עומד על הפרק נאלצים טיאנה וקודי לשתף פעולה. הפרויקט יוצא לדרך וטיאנה, שרואה בו הזדמנות ליישר את ההדורים עם קודי, לא משערת שהוא רואה בכך הזדמנות אחרת – הזדמנות להשיב את כבודו של אביו ולרסק אחת ולתמיד את משפחת פוקס. בעיצומן של העבודות מגלה טיאנה את האמת על משפחתה ועל קשרי העבר הכואבים למשפחת היינס, ונאלצת להתמודד עם המחיר שהאמת הזו גובה ממנה.

מה קורה כשאירועי העבר, שלא היה לך בהם כל חלק, רודפים אותך ותובעים ממך לשלם מחיר עבור הסודות של כולם?

עד שהגעת מאת סנדרה הבה, הוא רומן עכשווי על נקמה, על מאבק יום יומי ועל הכוח להתרומם מהשפל ולהצליח. אבל כידוע, בדרך להצלחה יש בחירות ולא תמיד הן קלות, לפעמים הבחירות והמעשים שלנו פוגעים ביקרים לנו מכול ואנחנו רק יכולים לקוות שזה לא מאוחר לנסות לתקן.

ספריה הקודמים של סנדרה עשי שאזכור, עשי שאשכח ופיית’ יצאו בהוצאת יהלומים וככבו ברשימות רבי המכר במקומות הראשונים וזכו להצלחה רבה.

פרולוג

קודי

היום

ישנה אִמרה ידועה, 'האשפה של אדם אחד היא ארוחת המלכים של אחר'[1]. לצערי הרב האמרה הזאת הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים של הוריי ושלי לאורך לא מעט שנים. שנים שהיו קריטיות להתפתחות שלי, שעיצבו אותי והפכו אותי לגבר שאני היום. שנים שהכתיבו כל מהלך שלי וקבעו מראש כל החלטה שקיבלתי.

ההורים שלי באו ממשפחות קשות יום. הם נפגשו בערב נדיר אחד בקולנוע. השנה הייתה 1987, ואדי מרפי היה אז הדבר החם ביותר בהוליווד. וכך, מעל גבעות של פופקורן וכוסות פלסטיק מלאות קוקה־קולה ורודה[2] הם התיישבו זה לצד זה וצפו ב'שוטר מבברלי הילס'. הפגישה המקרית הזו הובילה לרצף של פגישות ושנה לאחר מכן לחתונה צנועה. לאחר שנה נוספת הגעתי לעולם.

            רצף של חוסר מזל דרדר את החיים הצנועים שלנו אל פי התהום. בית ספר ולימודים היו מותרות שהוריו של אבי לא יכלו להרשות לעצמם ולכן הוא נאלץ לעבוד למחייתו מגיל צעיר. הוא עבד בכל עבודה מזדמנת עד שלבסוף השיג עבודה קבועה, פחות או יותר, בשכר מינימום באחד מבתי המלון בטמפה. אימא שלי הגיעה ממשפחה מבוססת מעט יותר ולכן אפילו הצליחה ללמוד בקולג' הקהילתי. זה הבטיח לה עבודה קצת יותר טובה משל אבא שלי, כפקידת קבלה בחברה להשכרת רכבים. המעט שההורים שלי הרוויחו אִפשר לנו לחיות בנוחות מינימלית. הייתה לנו קורת גג ומשכנתה מכובדת שנפרעה מדי חודש בסכום קבוע מראש. זכיתי לקבל אוכל חם מדי יום ואפילו בגדים ונעליים חדשים אחת לכמה חודשים, בדרך כלל בחג ההודיה שסימן את בואו של החורף, ובחג הפסחא שסימן את תחילתו של האביב. אני לא יכול לומר שגדלתי באותם ימים בתחושה שמשהו חסר לי. לא היינו שונים מהחברים שסבבו אותנו ובהחלט שמחנו בחלקנו. הדבר היחיד שבו ההורים שלי שמו את כל כובד משקלם היה הלימודים שלי. הם האמינו שהשכלה ראויה היא הדרך היחידה שבה אוכל להגשים את עצמי.

            הם צדקו.

            אבל אז הגיע הרגע ולמדתי על בשרי כמה החיים לא יציבים. בבית המלון שבו אבי עבד התרחש רצח מחריד שזעזע את טמפה ואף עורר גלים בכל רחבי פלורידה. התוצאה הייתה שאנשים נמנעו מלהגיע לבית המלון וחודשים אחר כך לא נותרה ברירה והמלון סגר את שעריו. אבא שלי איבד את מקום עבודתו. זמן לא רב אחר כך גם החברה להשכרת רכבים, שאימא שלי עבדה בה, נקלעה לקשיים וצמצמה את כוח האדם שלה. גם אימא שלי מצאה את עצמה ללא עבודה. בתוך זמן קצר החיים שלנו התהפכו על פיהם וכל מה שהכרתי נעלם כלא היה.

            המציאות שטפחה על פנינו בעוצמה הייתה קרה, מכוערת ואכזרית.

1

קודי

היום

סיינט פטרסבורג[3]

אני עולה על הבמה הקטנה, לוקח את המיקרופון ובוחן את הנוכחים. אני מכחכח בגרוני במבוכה, "מי שמכיר אותי יודע שאני מעדיף להיות בשטח עם צוותי העבודה שלי, ולא לעמוד כאן." רחש צחוק חולף בקהל העומדים מסביב לבמה, "האתגר המורכב הזה התחיל בנסיבות שונות לחלוטין מהאופן שבו הוא מסתיים. למדתי רבות במהלך התקופה הלא פשוטה הזו. לכל אחד שהשתתף בתהליך הזה יש יד בתוצאה הסופית. לכל אחד." אני מקפיד להדגיש ושותק לרגע. המבט שלי ננעל על פניו של הנרי פוקס שמסדר במבוכה את העניבה שלו. אני נושם עמוק וממשיך, "אבל מי שתכננה, שרטטה והקימה לחיים את החלומות של כולם גם יחד היא זו שעיקר הכבוד מגיע לה. אלמלא התכנון הקפדני, ההבנה שלה והרגישות הרבה לרצונות ולצרכים של כל אחד מהגורמים השותפים, שום דבר מזה לא היה קורה. אני חושב שכל אחד מהנוכחים שהשתתפו בעבודה על הפרויקט, וזה כולל אותי, צריך לערוך חשבון נפש נוקב על האופן שבו הדברים מגיעים היום לסיומם אחרי שנתיים מאתגרות." אני עוצר לרגע, שואף שאיפה רועשת, "כפי שבניין לא יכול לעמוד איתן כנגד כוחות הטבע ללא יסודות יציבים, כך גם משפחה. כך גם אהבה. החלק החסר... לעולם יורגש חסרונו."

            אני מסיים את דבריי, יודע שיהיה להם מחיר, מנסה להרגיע את הרעד בכפות ידיי, יורד מהבמה וצועד ישירות לגוב האריות. גברת פוקס מוחה דמעה והנרי מלטף את ידה בעדינות לא אופיינית, ככל הנראה מנסה לפייס אותה. פטריק עומד לצידם. אורסולה, שהמתינה עד כה בצד, ממהרת להצטרף אליי.

            פטריק לא משתהה, וברגע שאני מתקרב הוא מתפרץ, "זה לא היה המקום לכך, קודי."          מבחינתו מן הסתם הוא צודק. אבל מבחינתי אין רגע מתאים יותר, "זה המקום והזמן," אני משיב לו בנינוחות שברור לי שמכעיסה אותו.

            פטריק מאגרף את כפות ידיו, טכניקה שאני יודע שהוא משתמש בה כשהוא מנסה לרסן את התגובות שלו, "אנחנו לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת שלנו בחוץ, קודי."

            אני נד בראשי, "נתתי את הקרדיט למי שהגיע לו."

            הוא מתקרב אליי, "זה. לא. הזמן."

            אני מודע לכך שאני דוחק אותו לפינה, "מבחינתי זה היה הזמן היחיד."

            פטריק מצמצם עוד קצת את המרחק, "הזמן הנכון כבר מזמן עבר, אבל כמו תמיד, אתה תמשיך לעשות רק מה שאתה רוצה. אני לא מבין איך אתה מצליח לתפוס אותי לא מוכן בכל פעם."

            אורסולה נעמדת לידנו, מניחה את כף ידה על זרועי וזה הרגע שבו האיפוק של פטריק מתפוגג.             הוא דוחף אותי ולפני שאני מצליח להבין הוא מכניס לי אגרוף, "תזדיין מכאן! שמעת אותי? לך! קח את הזונה שלך ולך!" הוא צועק בזעם, "נמאס לי מההצגה הזאת. נמאס."

***

אני מעביר את האצבע על השפה, הלסת שלי פועמת בכאב. הדם מהשפה התחתונה, שנפתחה ממכת האגרוף של פטריק, כבר התייבש וגלד החל להיווצר. בכל סיטואציה אחרת הייתי מרסק אותו בתמורה לאגרוף שהוא הנחית עליי. אבל לא הייתי מסוגל להכות בחזרה, בטח לא את פטריק, שהפך בשנתיים האלה מיריב לידיד מוערך. בכל הכנות, ציפיתי לחטוף את המכה הזאת לפני זמן רב. יאמר לזכותו שהוא שמר על איפוק, למרות הכעס העצום שחש כלפיי ולמרות הכאב שלו על אחותו. מה כבר יכולתי להרוויח ממכה חוזרת? הצלחתי לרסק את משפחת פוקס המושלמת לאט ובשיטתיות. לצערי, מי ששילמה את המחיר הכבד ביותר הייתה לא אחרת מטיאנה, היחידה שכלל לא הגיעה לה להיפגע.

            אני נכנס לתוך הג'יפ, מניע אותו, אבל עוד לא נוסע. אני מנער את ראשי, מנסה להשתחרר מצביטת הכאב בתוכי. צביטה שלופתת אותי בכל פעם שאני חושב עליה. וזה קורה הרבה. עשרות פעמים ביום, מיום שנעלמה לפני שנה. לא ניתנה לי ההזדמנות לנסות לתקן את מה שהחרבתי במו ידיי, ואני כלל לא מאמין שהייתי מצליח גם לו ניתנה לי ההזדמנות הזו.

            מעט מדי.

            מאוחר מדי.

            רפרוף אצבעות על זרועי מנתק אותי מהמחשבות. פאק. שכחתי לגמרי מאורסולה.

            "זה היה מוגזם," היא נוזפת בי.

            "זה לא עניינך." אין לי סבלנות להתמודד עם הארס שלה עכשיו.

            "עשית טעות, זה לא היה המקום והזמן לפתוח את זה."

            "למה?" אני מתאפק לא להתפרץ עליה, "למה? כדי שכולם ימשיכו בהצגה הזאת של המשפחה המושלמת? כבר שנה שלמה חסר להם חלק-"

            "חסר גם לך?" היא קוטעת אותי, המילים שלה נוטפות רעל.

            "לא," אני עונה בקושי.

            "זה לא נראה כך."

            "שוב, אורסולה, לא. עניינך."

            "זה ענייני," היא מרימה את קולה, מתחילה לאבד את הסבלנות, "כשאתה מופיע לאירוע כזה איתי, זה כן ענייני! פְּרייד ופוקס הן שתי משפחות עתירות הון וכוח, כל העיניים מופנות אליהן. וכשאתה חברת אליהן-"

            "לא חברתי אליהן," אני ממהר להעמיד דברים על דיוקם.

            "אתה יכול להמשיך לייפות את זה, ולמכור לעצמך עוד שקרים, קודי, אבל זה לא ישנה את המציאות. אתה חברת אליהם כדי להגשים את השאיפות שלך להגיע לפסגה, להיות הכי גדול, להפוך את הפרויקט המגלומני הזה למציאות, ולכן הצבת את עצמך במוקד..." אני שוב פותח את פי כדי לחלוק עליה, אבל היא מבחינה בכך ועוצרת אותי, "תן לי לסיים. כשאני מגיעה יחד איתך לאירוע ואתה בוחר את הרגע הזה כדי לפתוח את הקלפים, אתה מביך אותי, קודי. אני לא אסכים לזה."

            "לא הכרחתי אותך להצטרף אליי," אני מסנן לעברה, באמת שאין לי סבלנות להתמודד הערב עם משחקי היוקרה שלה.

            "לא, לא הכרחת אותי. אבל גם לא התנגדת כשהצעתי להצטרף אליך. ידעת בדיוק מה אתה עושה. להגיע איתי לאירוע הנעילה של הקמת 'פרייד' זה לנופף בסדין אדום בוהק מול פניו של השור הזועם. שור שממתין להסתער לכיוון שלך כבר חודשים ארוכים."

            אני נאנח, יודע שכל מילה שלה מדויקת. אבל הייתי חייב לה את זה. לטיאנה. חייב לה על כל העבודה שהיא עשתה, על השעות הארוכות שהשקיעה. על הסבלנות האין־סופית שלה, בפגישות מפרכות ומשמימות שכינס ג'ייסון פְּרייד עם כל קפריזה שתקפה אותו או את אשתו. הייתי חייב לה על האדיבות ועל הנועם שבהם הצליחה ליירט את השאיפות הבלתי הגיוניות של שניהם. על שיתוף הפעולה איתי ועם הצוותים שלי. ובעיקר הייתי חייב לה על כל רעל שזרקתי לכיוונה, על כל מילה פוגעת, על הזלזול המתמשך בעבודה וביכולות שלה. על הלב שלה שנתנה לי אף שהזהרתי אותה שלא תעשה זאת. על הלב שהצליח להעיר את הלב שלי לחיים. על הלב שריסקתי ללא תקנה. על בגידה ארוכה ומתמשכת.

            על נקמה.

            הייתי חייב לה.

            אני אהיה חייב לה עוד זמן רב.

2

קודי

שנת 1998

טמפה, פלורידה

האוטובוס הצהוב עוצר בחריקה ליד התחנה המיועדת להורדת התלמידים המתגוררים בשכונה הישנה שלנו. אני קם מהמושב במהירות, אוחז ברצועה אחת של הילקוט הכבד שלי ושם אותו על הכתף, יורד במדרגות ובדילוגים מתקדם לעבר הבית הקטן שלנו, הממוקם כמעט בקצה הרחוב. חיכיתי בקוצר רוח שיום הלימודים יסתיים, יודע שמצפה לי בבית עוגה ומתנה ליום הולדתי העשירי. אני מגיע סמוך לרחוב שלנו ורואה שתי ניידות משטרה חונות ליד שביל הגישה המוביל לבית, לידן טור ארוך של טרקטורים, משאיות ודחפור מפלצתי. אימא שלי עומדת בחצר המוזנחת, מליטה את פניה בידיה, גופה רועד. אני מתחיל לרוץ לעברה. מישהו מושיט יד, מנסה למנוע ממני להגיע לחצר.

            "היי ילד, אסור להיכנס לשם."

            אני זורק את הילקוט על המדרכה המאובקת, מתכופף ומצליח לחמוק מידיו, ממשיך לרוץ, אבל לא עוצר ליד אימא שלי, אלא חולף על פניה לתוך הבית.

            "אבא! אבא!" אני מוצא אותו יושב על כיסא ליד השולחן הישן במטבח. ראשו מורכן וכתפיו רועדות. "אבא?" אני קורא בחשש. הוא מרים את ראשו, מבוכה עזה על פניו. "אני מצטער, קודי."

            צעדים כבדים נשמעים בכניסה לבית, שוטר ואדם לא מוכר לבוש בחליפה נכנסים למטבח. השוטר פונה לאבא שלי, נימת קולו עדינה, דבריו קשים.

            "מר היינס, אני מבקש ממך בפעם האחרונה לעזוב את המקום. אני לא רוצה לעצור אותך."

            "למה? אנחנו לא הולכים. זה הבית שלנו," אני מתפרץ.

            "חמוד, אתה צריך לצאת מכאן עכשיו," השוטר אומר, אך לא עונה על שאלתי.

            "אבל למה?" אני שואל שוב.

            "מפני שהבית הזה שייך לי עכשיו," עונה האיש בחליפה.

            "מר פוקס, זה לא לעניין," השוטר גוער בו, ועכשיו לדמות המאיימת בחליפה יש גם שֵם.

            מר פוקס נועץ בשוטר מבט קצר, אבל מתעלם מדבריו וממשיך, "הבית הזה שלי. כל הרחוב הזה שלי. להורים שלך לא היה מספיק כסף כדי לשלם לבנק. הבית הזה כבר לא שלכם."

            "אז לאן נלך?" אני שואל בפחד.

            "זו כבר לא הבעיה שלי," הוא עונה כלאחר יד ומחזיר את מבטו לאבי, "תקשיב, היינס, צא מהשטח שלי עכשיו. חבל שיצטרכו לעצור אותך ולהשאיר את הבן שלך ואת אשתך להתמודד עם הכישלונות שלך."

            אבא שלי קם במהירות מהכיסא, מניף את אגרופו לעבר פניו של פוקס, "בן זונה, אתה עוד תשלם-"

            השוטר מתייצב בין שניהם, הודף את אבא שלי לאחור.

            "מר היינס, בבקשה אל תעשה משהו שתתחרט עליו," הוא אומר לאבי בקול מרגיע, "הידיים שלי ושלך כבולות, אין טעם להחמיר את המצב."

            פוקס מגחך, "לא היית צריך לעצור בעדו. זה יכול היה להסתיים מהר יותר." הוא מסתכל בזלזול על המטבח, "אני לא מבין למה קשה לך כל כך להיפרד מהמקום המוזנח הזה." הוא מחזיר את מבטו לשוטר, "שתי דקות, לא יותר! צוות ההריסה יתחיל לעבוד בעוד שתי דקות," ויוצא.

            "אבא, בבקשה, בוא נלך," אני מתחנן, מושיט לו את ידי, מאמין לאיום הברור בדבריו של פוקס. הוא יהרוס את הבית כששנינו בתוכו.

            הוא נאנח, לוקח בכבדות את ידי, מהנהן בראשו, ונותן לי להוביל אותו מחוץ לבית.

            "אני מצטער, קודי," הוא שוב אומר, "יום הולדת עשירי צריך להיות בעל משמעות. רצינו לחגוג איתך, שלא תשכח אותו."

            הדמעות שוטפות את פניי, אבל אני לא עונה. אני יודע שאת יום הולדתי העשירי לא אשכח לעולם ומבטיח לעצמי שזו הפעם האחרונה שאבכה, ושאמצא את הדרך שגם פוקס לא יוכל לשכוח את יום הולדתי העשירי.

3

טיאנה

2016

סיינט פטרסבורג

הדמות שמשתקפת אליי מהמראה משביעה את רצוני. לראשונה זה זמן רב אני מרגישה טוב עם עצמי, שלמה עם המראה שלי. אני לבושה בשמלת סאטן ארוכה בצבע כחול כהה, שהולם את צבע עיניי, שערי מונח בחופשיות על גבי. בחדר השירותים המרווח אור אפלולי עדין, ובמרכזו ספה עגולה המשתקפת עשרות פעמים על הקירות מחופי המראות. החדר כולו משקף יוקרה ואלגנטיות. אני שבעת רצון גם מהתוצאה הסופית. חודשים ארוכים של תכנון ועיצוב מסתכמים בערב הגאלה[4] הזה. כל מי שהוא משהו בעולם הנדל"ן, הבנייה ועיצוב הפנים נמצא כאן היום. בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו. מרכז הכנסים החדש של עיריית סיינט פטרסבורג נפתח הערב ברעש גדול. אי אפשר להתעלם מעשרות הפרצופים החמוצים או ממבטי הביקורת של חלק ניכר מהנוכחים באירוע. רבים רצו לזכות במכרז הגדול הזה, רבים וטובים, אבל אף אחד לא טוב כמו אבא שלי. אני חוזרת לאולם הגדול, סוקרת אותו בגאווה רבה. בכל פרט, גדול כקטן, הושקעה מחשבה רבה, עד שהמכלול כולו משתלב בהרמוניה ומשקף בדיוק רב את מה שראיתי בעיני רוחי בתחילת העבודה.

            אני מגיעה לשולחן שלנו ונחרדת לגלות שלצידנו יושבים קודי היינס, שהפך בשנים האחרונות להיות קוץ אמיתי בתחת של כולנו, ולידו יושבת או נכון יותר מרוחה עליו, אורסולה וולף המכשפה.

            "ערב טוב," אני מברכת אותם בחצי פה, מתיישבת ליד פטריק ורוכנת לעברו, "למה לעזאזל הם יושבים ליד השולחן שלנו?"

            "נותרו לידנו שני מקומות פנויים, אז הם התיישבו כאן."

            "תפסיק להגיע לאירועים האלה לבד, אז לא יהיה מקום פנוי."

            "בסדר, טיה," הוא מגחך לעברי, "את באמת מאמינה שאני יכול להתחיל להביא אותן איתי לאירועים האלה?"

            מגלגלת עיניים לעברו אני עונה, "עם איך שהן נראות ומתנהגות, לא..."

            הוא מבזיק לעברי חיוך שובב.

            "אולי תשתפו אותנו בשיחה שלכם." הקול החתולי של אורסולה קוטע את דבריי.

            "אם את רוצה אני יכול לשתף אותך ביותר מזה." פטריק נכנס מייד למצב פלרטטני, מתעלם מהעובדה שקודי יושב לצידה.

            "חמוד, אבל אני אצטרך לדחות את הצעתך," היא עונה לו ומחליקה את אצבעותיה על זרועו של קודי. מבלי שאהיה מודעת לכך העיניים שלי עוקבות אחרי מסלול אצבעותיה עד שהן עוצרות על צווארו. הניגוד בין העור השזוף ללובן החולצה נראה בעיניי סקסי כל כך. המבט שלי נעול על נקודת החיבור בין החולצה לצוואר שלו, וכשאני מרימה את עיניי מעלה, מבטה הכועס של אורסולה מבהיר לי שהיא רואה, ובכלל לא מרוצה מכך. היא מחליקה ברכושנות את כף ידה לתוך הצווארון הפתוח של חולצתו, פורשת אותה על החזה המוצק.

            גם קודי לא מחמיץ את העובדה שאני נועצת בו מבטים, על שפתיו רמז לחיוך מזלזל. סומק מציף את פניי במבוכה ורק פטריק, מבלי שיהיה מודע לכך, נחלץ לעזרתי, "טיה, עשית עבודה מדהימה בעיצוב. אני שומע המון שבחים מכל מי שנמצא כאן הערב."

            בחיוך רפה אני מודה לו, מוציאה את הטלפון שלי וממקדת בו את תשומת ליבי, מנסה להשתלט על תחושת החום הפתאומית שמציפה את גופי, ועל הבלבול שאני חשה לפתע מנוכחותו של קודי. אבל המפלט הקצר שלי מתפוגג שוב על ידי אורסולה.

            "טיה, איפה בן הזוג שלך?"

            "טיאנה," אני מתקנת אותה.

            "אוקיי, טיאנה, איפה בן הזוג שלך?"

            באותו רגע כף יד מחליקה בעדינות על כתפי, "בן הזוג שלה כאן." ג'וליאן עומד מאחוריי.

            "היי, ג'וליאן," אורסולה מברכת אותו בקול מתחנחן. אני מורגלת בכך, כל מי שרואה את ג'וליאן מגיבה כך. הוא גבוה, שערו בהיר ועיניו ירוקות. וכשהוא מחייך נחשפות שתי גומות בלחייו. אבל המראה שלו מטעה, הוא כריש אכזרי, רחוק מאוד מלהיות הבן אדם הנחמד שהוא נראה. אני מרחיקה את ידו בעדינות מעל כתפי, לא רוצה להביך אותו ליד כולם ולהזכיר לו שנפרדתי ממנו רק לאחרונה.

            מובן שפטריק לא דופק חשבון לשום כללי נימוס ופולט, "מה? אתם שוב יחד?"

            "כן, אם זה תלוי בי," ג'וליאן משיב בחיוך.

            קודי ואורסולה נועצים בנו מבטים סקרניים, "אמממ, זה מעניין," היא אומרת בארס.

            אני מנצלת את ההזדמנות כדי להעמיד את הדברים על דיוקם, "לא פטריק, אנחנו לא יחד."

            "בייבי," ג'וליאן מתחיל לומר ומכעיס אותי, "נדבר על-"

            אני קמה ממקומי, "ג'וליאן, די! וכולכם," אני מפנה אליהם אצבע מאיימת, "תתעסקו בעניינים שלכם."

            "נסיכה, הכול בסדר?" אבא שלי מחליט להצטרף לשיחה דווקא ברגע הזה, ומרתיח אותי בכינוי שהתחננתי אליו כבר לפני שנים להפסיק להשתמש בו.

            פטריק לוחץ את ידי בעדינות. "הכול בסדר," הוא משיב במקומי.

            העיניים של קודי נעוצות בפניי הלוהטות ממבוכה.

            "תסלחו לי," אני ממלמלת ונמלטת משם לכיוון בר המשקאות.

            ג'וליאן מגיע כמה שניות אחריי, נעמד לידי, "בייבי, אני מתנצל. לא התכוונתי להביך אותך."

            אני נאנחת, "ג'וליאן, כבר דיברנו על זה עשרות פעמים בחודש האחרון. אני באמת לא רוצה לפגוע בך, אבל זה נגמר בינינו. אין צורך לחזור על זה בכל פעם מחדש."

            "אני לא יכול לקבל את זה. אם תיתני לי עוד הזדמנות, אני מבטיח לך שלא אאכזב אותך."

            אני סופרת עד מיליון כדי לא להתפרץ עליו, שונאת שהוא מתעלם מדבריי. "זה לא קשור לאכזבה, זה הרבה יותר מכך. הדברים נאמרו כבר, אני לא רואה סיבה להמשיך לדון בזה ג'וליאן..."

            הוא מתקרב אליי, מניח את ידו על צווארי ברכושנות, "אני יודע-"

            "אני מציע לך להרפות ממנה," קודי עומד מאחורינו, "אלא אם אתה רוצה שאני ארחיק אותך בכוח."

            "היינס, תתעסק בעניינים שלך," ג'וליאן לא מזכה אותו אפילו במבט.

            קודי מתקרב, אוחז בזרועו של ג'וליאן ומרחיק אותה, "אני לא אומר שום דבר יותר מפעם אחת. תוריד מעליה את היד שלך, ותתרחק."

            ג'וליאן מרחיק את ידו, "אתה מנצל את העובדה שבניגוד אליך אני לא פרא אדם שלא דופק חשבון לסביבה שהוא נמצא בה. אם היינו בכל מקום אחר לא הייתי עובר על זה בשתיקה."

            "אתה מוזמן, מתי שתרצה," קודי עונה לו, החיוך הלגלגני שוב על פניו.

            אני מנצלת את ההזדמנות וחומקת מהם בצעדים מהירים, ככל האפשר בנעליים בעלות עקב אכזרי, חוצה את האולם הרחב ויוצאת החוצה לחניון המרווח המקיף את המבנה. מצד ימין יש חומת אבנים נמוכה, אני הולכת לשם ומתיישבת עליה, חולצת את נעליי, "בן זונה, זה כואב."

            "מעודן, טיה." קודי מופיע מולי.

            "טיאנה," אני מתקנת אותו, "מה אתה רוצה, קודי היינס?"

            "לבדוק שהכול בסדר, היו לך כמה דקות צפופות בפנים."

            "הכול בסדר. אני יודעת להתמודד עם ג'וליאן."

            "זה לא נראה כך."

            "זה לא היה המקום או הזמן לעורר מהומות."

            "לפעמים אין ברירה."

            "אז שיהיה ברור, מבחינתי תמיד יש ברירה, קודי. תמיד."

            "תרשי לי לא להסכים איתך," הוא מתעקש.

            "זו לא תהיה הפעם הראשונה."

            "עשית עבודה מדהימה כאן," הוא משנה את נושא השיחה, מפתיע אותי.

            "תודה, אני מניחה."

            "אני יודע להחמיא כשיש לכך מקום." הוא מתקדם צעד אחד לעברי, חוסם בגופו הרחב את שדה הראייה שלי. אני יכולה לראות מקרוב את החזה הרחב מתחת לחולצה הלבנה.

            "הבנתי." העיניים שלי משוטטות בחוסר מנוחה, מחפשות להסתכל על כל דבר אפשרי מלבד על קודי.

            "נראה לי שאת מתחמקת מלהסתכל עליי."

            "אני לא מתחמקת."

            הוא מתקדם צעד נוסף, הריח הנקי שלו גוזל את האוויר מריאותיי. "אני חושב שאת כן מתחמקת." הוא מושיט אצבע אחת לסנטרי ומרים את פניי מעלה, לפגוש את עיניו. בידו השנייה הוא מושך אותי לעמידה ומקרב את גופי אליו, מרכין מעט את ראשו עד שנשימותיו החמות מתמזגות בשלי. העור שלי נמתח בציפייה, נשימותיי נעשות שטוחות, לרגע נראה שהוא מתכוון לנשק אותי, ולעזאזל איתי, משהו בתוכי רוצה בכך. הוא מעביר אצבע עדינה על לחיי, מסיט מעט את שערי לאחור, שפתיו סמוכות לשלי, מילימטר נוסף ואוכל להרגיש אותן על שלי. בהיסח הדעת הלשון שלי חומקת החוצה, מרטיבה את שפתיי בציפייה. בקושי רב אני מצליחה להשאיר את עיניי פקוחות לפני שאפול לתוך הרגע. "טיאנה..." לפתע הוא מתיישר, מתרחק ממני, "כמו שחשבתי, את צריכה רק את הגבר הנכון. כל הזמן את נראית כזאת קרה, אבל אפילו לא נגעתי בך והגוף שלך נמס." הוא הולך צעד נוסף לאחור, עיניו נעוצות בחזה שלי שמזדקר מבעד לבד הדקיק, "נתראה בשבוע הבא בבית המשפט, טיאנה. העבודה על פרייד היא שלי!" הוא מסתובב ומתרחק ממני, מותיר אותי רועדת ממבוכה. אני נשארת קפואה במקומי, מנסה ללא הצלחה להבין מה בדיוק התרחש כאן כרגע.

            רק לאחר דקות ארוכות, כשהפטמות הסוררות שלי נרגעות, אני מעיזה להיכנס חזרה לאולם, הולכת ישירות לשולחן שלנו ומתכוונת להתיישב ולשרוד את השעות המביכות הללו עד שאוכל להסתלק. אבל מבט אחד לכיוון של אורסולה, שמרוחה על קודי כמו מסטיק לעוס על סוליה של נעל, והמבט הזחוח על פניו של קודי, מבהיר לי שמבחינתי הערב הזה הגיע לסיומו. אני לוקחת את התיק שלי ומתכוונת לעזוב כשקודי לוחש משהו על אוזנה של אורסולה.

            היא מיישירה את מבטה אליי, מעלה על שפתיה חיוך ארסי ואומרת, "את נראית סמוקה קצת, טיאנה." אני לא עונה, אבל חום מטפס במעלה גופי. היא ממשיכה, "נעלמת לכמה דקות, מעניין, גם קודי נעלם... אם לא הייתי יודעת טוב יותר..."

            אני לא נשארת לשמוע את ההמשך. בן זונה. לא מאמינה שהוא העז לספר לה.

קודי

פאק. "אורסולה, תעצרי, עכשיו," אני מסנן לעברה בשקט, כדי שלא כל היושבים סביב השולחן ישמעו.

            היא מפנה אליי מבט, "מה הבעיה שלך, קודי?"

            "מה הבעיה שלך? למה היית צריכה להביך אותה כך?"

            "כאילו שמה שאתה עשית בחוץ לפני כמה דקות היה טוב יותר."

            "מה שסיפרתי לך היה צריך להישאר בינינו."

            בכל מקרה אני כבר מצטער על שהבכתי את טיאנה כך, ויותר מזה, מצטער על ששיתפתי את אורסולה.

            "מה בדיוק עשית, היינס?" פטריק שיושב סמוך אליי שומע את הדברים ומצטרף לשיחה.

            "שום דבר," אני עונה בחצי פה.

            הוא שולף את הטלפון שלו מהכיס ומתקשר, "היי סיס[5], קרה משהו עם היינס?" הוא שותק, מקשיב לנאמר מהצד השני. אני מתיישר על הכיסא, תוהה אם 'הנסיכה' תספר לו את האמת. "הבנתי. פשוט נעלמת מהר, אם זה רק כאב ראש אז לכי לנוח. נתראה מחר." הוא מחזיר את תשומת ליבו אליי, "אני מכיר את טיה טוב יותר מכולם, אין כאב ראש בעולם שיכניע אותה ויגרום לה לעזוב ערב כזה הרבה לפני שהסתיים. שמור מרחק מאחותי, היינס."

            "קשוח," אורסולה זורקת לעברו.

            בשלב הזה בשיחה, פטריק, שבדרך כלל נראה בן אדם רגוע שלא יוצא בקלות מהכלים, מתחיל לאבד את סבלנותו, "אני לא מישהו שאת רוצה להרגיז, חמודה," הוא עונה לה בטון שלא משאיר מקום לספק, הקו האדום של פטריק היא אחותו הקטנה.

            אני גורר את הכיסא לאחור, מחליט שהגיע הזמן לסיים את הערב לפני שיתדרדר לפסים לא נעימים, "שיהיה לכם ערב טוב, רבותיי. אורסולה." היא נתלית עליי ומעוררת בי כעס לא מוסבר. כשאנחנו נכנסים לרכב אני כבר לא יכול לעצור את עצמי, "מה לעזאזל חשבת לעצמך?"

            "ראיתי את המבטים שלה עליך כל הערב, קודי. לא מעניין אותי שהיא טיאנה פוקס. אף אחת, לא תיקח מה ששייך לי."

            "את באמת מאמינה במה שאת אומרת?" מאיפה הבולשיט הזה מגיע, לעזאזל?

            "כן. כל עוד אתה מזיין אותי, אתה שייך לי."

            "אני לא שייך לך או לאף אחת אחרת. אל תעשי מהקשר בינינו יותר ממה שהוא."

            "מה שתגיד, קודי. אבל בשורה התחתונה, עד סוף הערב הזין שלך יהיה בפה שלי."

            לכל הרוחות.

            הזין שלי, שכבר נמתח בחוסר נוחות רגע לפני שעצרתי בעצמי מלנשק את טיאנה, מגיב לדברים בשמחה. מה אכפת לי בעצם. אני מניע את הרכב ונוסע לכיוון הבית של אורסולה. כמה דקות אחרי שאנחנו מתרחקים ממרכז הכנסים המפואר, אורסולה משחררת את חגורת הבטיחות ושולחת את ידה לחגורת המכנסיים שלי. באצבעות מיומנות היא פותחת את הרוכסן ורוכנת קדימה, מכניסה אותו לפיה.

            "פאק, אל תעשי את זה כשאני נוהג." היא נדה בראשה וממשיכה במרץ. בלית ברירה אני מטה את ההגה ימינה וגולש לשולי הכביש המעוטרים בשדרת עצים. החשכה בחוץ ומיעוט הרכבים מאפשרים לי להירגע ולהישען לאחור. ביד אחת אני אוחז בשערה החלק, ובשנייה אוחז בצד הכיסא. החזה החצוף של טיאנה עולה לנגד עיניי, הלשון הוורודה המלטפת את שפתיה בעדינות ואני כבר מוכן להתפוצץ. אני מושך את אורסולה מעלה ומרסק את שפתיי על פיה בתאווה, הדמיון שלי גורר אותי למקום שמעולם לא האמנתי שארצה להגיע אליו. אני שולף מהארנק שלי חפיסה כסופה, "צאי החוצה."

            אורסולה פותחת את הדלת ומחכה מעברו השני של הרכב. אני מכופף אותה, ידיה אוחזות בדלת, מרים את השמלה שלה מעלה ומגלה ישבן חשוף. בשיניי אני קורע את החפיסה ומלביש את הקונדום. אני לא נותן לה זמן להשתהות, חודר לתוכה בעוצמה, ובהדיפות חדות מגיע לשיא. אורסולה גומרת מייד אחריי. היא מתיישרת, שבעת רצון, "את זה לא תקבל מאף אחת." היא נכנסת לרכב.

מאוחר יותר אני יושב בחצר הלא גמורה, בבית הלא גמור שלי. בדרך כלל אני הולך לדירה, אבל הערב רציתי להרגיש מסביבי את הניצחון שלי, את מה שאני בונה בשתי ידיי ובהרבה מאוד כסף. אני לוגם מבקבוק הבירה ונותן דרור למחשבותיי. מעולם לא התחמקתי מהאמת, אין סיבה שאתחיל עכשיו. כמו בשעות האחרונות הכיוון שלהן נודד באופן חד־משמעי לטיאנה פוקס. אני תוהה אם יצר הנקמה הוא היחיד שמניע אותי או יותר מזה. בפעמים המעטות שפגשתי אותה בשנים האחרונות לא טרחתי להתייחס לקיומה. אבל הערב אני לא יכול להכחיש שהגוף הסקסי שלה הדליק אותי מרגע שהגיעה לשולחן שלנו, המבטים שלה עליי צרבו אותי, זו הסיבה שיצאתי אחריה מחוץ לאולם. גם הזיון הפרוע עם אורסולה בשולי הכביש המהיר היה תוצאה של זה. אם הנסיבות היו אחרות, לא הייתי נסוג לאחור עד שהייתי מזיין את טיאנה בכל דרך אפשרית. בייחוד מפני שנוכחתי היום לדעת שהקרירות שאופפת אותה היא רק מעטה קרח דק שמכסה על להבה עמוקה, שמאיימת לפרוץ בהזדמנות הראשונה. אבל רק הגבר הנכון יצליח להמס את המעטפת הקפואה ולשחרר את התשוקה הזאת, שנראה כאילו נכפתה עליה לקפוא. אני לעולם לא אהיה הגבר הזה.

[1] One man's trash is another man's treasure.

[2] Cherry Coke.

[3] פלורידה.

[4] נשף.

[5] אחות.