שוקולד לארוחת בוקר

מתי בפעם האחרונה נהניתם מההורות שלכם? מתי אמרתם לילדיכם שהם יכולים לאכול מה שבא להם, לקום בעצמם לבית הספר, לבחור את החופשה המשפחתית? מתי בפעם האחרונה החלטתם לנתץ את כל מה שלימדו אתכם על הורות, ולהתחיל הכול מחדש?

נירית צוק, חוקרת תרבות הילד והנוער, אימא לשלושה ילדים, ניסתה להיות אימא “מושלמת”, כזו שמקפידה על כל הכללים ומקיימת את כל תפקידי ההורות בשמחה (מסיעה, מכינה, מארגנת, מייבשת ותולה), אך במשך כל הזמן הזה ניקר בה הספק: האם זוהי הדרך הנכונה ליצור מערכת יחסים חיובית וקרובה עם ילדיה? האם כך יגדלו להיות מבוגרים עצמאים?

הספק הלך וגדל עד שהיא החליטה לשנות כיוון ולערוך ניסויים בביתה. בניסויים אלו, שבהם השתתפה כל משפחתה, היא בדקה את כל האמירות והכללים המוכרים לכולנו מתחום ההורות: הצבת גבולות, קבלת אחריות, ניהול זמן, עצמאות ועוד.

בספר זה מציעה צוק טעימה מהניסויים המפתיעים והמשעשעים הללו, ומזמינה אתכם הקוראים למסע חווייתי שמטרתו “לצאת מהריבוע” שלנו כהורים. כל פרק בספר מציג סיטואציה מוכרת מחיי המשפחה בצורה סיפורית וקלילה, מעלה סימני שאלה סביב מושגים המוכרים לנו בשגרת יומנו כגון הסעות, שיעורים, תפקידים בבית, מסכים, ומציע ניסוי קצר וחשיבה אחרת, קטעי מחקר רלוונטיים ושאלות מכוונות להורים.

לא מובטחים כאן מהפכים דרמטיים, אבל בהחלט יתחוללו שינויים קטנים בתחושות שלכם ובדינמיקה בבית, והכול כדי להגיע בסופו של דבר למה שכולנו רוצים – חיים טובים יותר, תוך איזון משפחתי ותקשורת חיובית עם הילדים.

נירית צוק היא חוקרת תרבות הילד והנוער, בעלת תואר שני במחקר תרבות הילד והנוער מאוניברסיטת תל אביב, ותואר שני נוסף בספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, מרצה בבתי ספר ובארגונים, עיתונ אית מזה עשרים שנה ובעלת טור קבוע בערוץ ההורים של ynet.

בנובמבר 2011 הקימה את אתר “עשר פלוס” במטרה לסייע להורים ולאנשי מקצוע בנושא גיל ההתבגרות החדש, המתחיל היום בגיל תשע ונמשך עד גיל שלושים.

מבוא

אם אתם מאמינים שהורות היא כמו מתכון שאפשר לתלות על המקרר ולפעול לפי ההוראות בתחושת הצלחה, אולי לא כדאי שתקראו את הספר הזה. באמת שלא, חבל על הזמן שלכם. ספר זה נועד לכל מי שמוכן לעשות שינוי בהורות שלו ובתקשורת המשפחתית, שינוי של ממש. שינוי שבו מפסיקים להרגיש עייפים ומיואשים משגרה הכוללת הררי כביסות, חשבונות, הודעות מהמורה או מהגננת, בית שצריך לנקות כל הזמן באופן סיזיפי למדי, ועבודה שוטפת במשרד או בחדר העבודה בבית. שינוי שאחריו ההורות לא תהיה מעמסה שוחקת ומתסכלת שמשפיעה על רמת האושר שלכם ועל איכות חייכם. מובן שלא מדובר באיזה קסם שיגיע ברגע, וגם לא בשניים. קודם כול תהיה מודעות ואחר כך עבודה מעשית ביניכם ובין עצמכם וביניכם ובין ילדיכם, ולאט לאט תרגישו בשינוי המיוחל.

השינוי שאני מדברת עליו הוא בסגנון "מי הזיז את הגבינה שלי", סיפור מאת ספנסר ג'ונסון, שפורסם בשנת 1998 והפך רב-מכר עולמי. הרעיון הוא לזוז מהמקום שהתרגלתם אליו, מהאוטומט שלכם, ולהתחיל לעשות דברים בדרך אחרת (או במקרים מסוימים, לא לעשות). שינוי שבו תפעלו בדרך חדשה, ועם הזמן תרגישו שדברים שהפריעו לכם בעבר משתנים לטובה – למשל, שיפור בתקשורת עם הילדים – כך שאתם יכולים סוף סוף לנשום ואפילו ליהנות מההורות שלכם. כן, זה באמת קיים, אבל איך לעזאזל מגיעים לשם?

למי שלא מכיר או לא זוכר את הסיפור "מי הזיז את הגבינה שלי", אספר בקצרה. זהו משל המספר על שני עכברים ועל שני גמדים המאושרים בגבינה שלהם וממש סוגדים לה, עד שביום בהיר אחד היא נעלמת. שני העכברים נועלים נעלי התעמלות ורצים במבוך שבו הם נמצאים בחיפוש אחר גבינה חדשה. מהר מאוד הם מוצאים גבינה גדולה וטעימה יותר. בניגוד לעכברים, שני הגמדים נשארים באותו המקום. אחד מהם חושש מאוד לזוז משם, כי אולי יחזירו את הגבינה, והאחר אינו מפסיק להתלונן על מר גורלו, לבכות ולתהות "איך זה קרה בכלל?" ולהאשים את כל העולם. בכל יום שעובר הגמדים הופכים חלשים, רעבים ופחות מאושרים. בסופו של דבר, הגמד החששן מתגבר על פחדיו ויוצא לדרך חדשה. הוא מוצא גבינה חדשה והוא הרבה יותר מאושר, ואילו הגמד האחר, לא ברור מה יעלה בגורלו. האם הוא ימשיך לרחם על עצמו, או יצא גם הוא לדרך חדשה?

המבוך בסיפור מסמל את ההתחייבויות היום-יומיות שלנו, העבודה, השגרה, ואילו הגבינה היא היעד של כל אחד מאיתנו בחיים. לכל אחד יעד אחר – כסף, אושר, הגשמה עצמית. המשל הזה מתאים גם להורים שאנחנו. חלק מחליטים שאלו הם החיים ואין מה לעשות (לפחות עד שהילדים יגדלו). כששואלים אותם "מה נשמע?" התשובה שלהם תהיה בדרך כלל "סוחבים", לכן הם ממשיכים את שגרת היום-יום כפי שהיא. לעומתם, יש הורים שאינם רוצים לוותר על ההנאה בהורות ומחפשים את הדרך אל האושר למרות כל האתגרים. אלו גם אינם חוששים משינויים, או שהם חוששים אבל מתגברים על כך. זה הרעיון בספר הזה. להבין שאפשר לעצור לרגע, לבדוק את כל המוסכמות הקיימות ולחשב מסלול מחדש.