ארץ אהובה - חשרת עננים עולה באופק

"טוראי ליאון יצחק קונפורטי!"

"כן, המפקד."

ליאון חיבק את בלנקה בכוח והטביע נשיקה ארוכה על שפתיה. "קוראז', קרידה, אומץ,"

קרא למראה הדמעות שעלו בעיניה. "מבטיח שנתראה בקרוב."

"שמור על עצמך, ליאון ואל תעשה שטויות..."

הוא צחק. "שטויות? אני? מתי בפעם האחרונה ראית אותי עושה שטויות?"

היא חייכה מבעד לדמעות, צובטת את לחיו למראה המבט הממזרי בעיניו. הוא נשקה שנית.

"טוראי קונפורטי, עלה לקרון! אשתך תחכה לך בבית בסבלנות!"

ליאון ניתק בעדינות אך בתקיפות את ידיה של בלנקה מצווארו, הרים את תיקו מהרצפה, פנה לעבר הקרון והרכבת החלה לנסוע קדימה, תחילה לאט ואז צוברת מהירות, עד שיצאה מהתחנה והמשיכה בדרכה.

בלנקה נותרה על הרציף, מוחה את דמעותיה.

סיפור אהבתם הסוער של ליאון ובלנקה קונפורטי במהלך מלחמת העולם השנייה מבוסס בחופשיות על סיפור אמיתי. לנגד עינינו נפרשים בספר החיים בבולגריה, מדינה קטנה בבלקן שהחוקה המתקדמת שלה העניקה שוויון זכויות למיעוטים, אך גם חוקקה חוקים דוגמת חוקי נירנברג ושלחה את יהודֶיהָ למחנות עבודה; מדינה שמחד הפיקה אשרות מעבר לפליטים יהודים ממזרח אירופה לאחר הכיבוש הנאצי, מאידך הייתה היחידה באירופה שחתמה על הסכם עם אותה גרמניה הנאצית לגירוש יהודֶיהָ שלה.

הייתכן שבולגריה הייתה למעשה חייל פשוט על לוח השחמט הרה הגורל של סטאלין, היטלר וצ'רצ'יל והם אלה שקבעו את גורל יהודֶיהָ?

הייתכן שהמלך האהוב בוריס, שעמד באומץ מול היטלר בסירובו למסור את היהודים ואולי נרצח בשל כך, הוא אותו האיש שמסר את יהודי מקדוניה ותרקיה וחרץ בכך את גורלם לעלות בעשן בטרבלינקה?

הספר ארץ אהובה - חשרת עננים עולה באופק הוא חלקה הראשון של סאגה מרתקת על אהבה המנסה לשרוד במולדת השוקעת אל תוך מלחמה רצחנית, חובקת עולם. בקרוב יראו אור ספרי ההמשך “כעלה נידף ברוח” ו”חוף מבטחים”. אסתר בן שמחון כתבה את הספר בהשראת סיפור חייהם של סבה וסבתה, סיפור שמתחיל בתקופת השפל הגדול, ממשיך במלחמה עד לניצחון ועליית הקומוניזם ומסתיים בעלייה לישראל.

-

-

-

אסתר בן שמחון כתבה את הספר בהשראת סיפור חייהם של סבה וסבתה, סיפור שמתחיל בתקופת השפל הגדול, ממשיך במלחמה עד לניצחון ועליית הקומוניזם ומסתיים בעלייה לישראל.

פרולוג

הערב ירד בעצלתיים ואני ישבתי על המרפסת, מביטה על האורות המנצנצים של הכפר שממול. שקט החל להשתרר ביישוב ואני השענתי את ראשי לאחור על גב הנדנדה, נושמת לתוכי את הריחות האופייניים של סוף יום קיץ חם: אדמה יבשה, נפרדת לרגבים; פריחה מהירה, כבדה, המכסה את צידי הדרכים בצהוב, לבן וחום; גללי פרות מהבילים, מעלים ענני חרקים, ומעל לכול, ריחם החלוד מעט של מים הזורמים בקרבת מקום מצינור ישן, מפוצץ. מבטי חלף על פני פרחי הגרניום הגדולים שצמחו מתוך שתי סלסילות גדולות שהיו תלויות מעליי, ידי מלטפת שוב ושוב את גבו של שומשום, שהיה שרוע על הנדנדה לצידי, ראשו על ברכיי, פרוותו המנומרת זוהרת באור הפנס החלש. חושך השתרר וצרצר בודד החל לנסר, קולו חותך דרך כל שאר הקולות שעדיין הגיעו אליי מכל עבר. שומשום פקח עין אחת חוקרת כאשר צרצר נוסף החל לזמר, ולאחר רגע עצם אותה בזלזול מופגן, זנבו נע מצד לצד, כאילו היו לו חיים משלו.

"צודק," חייכתי לעצמי. "הקול שלך הרבה יותר יפה. הוא צריך לקחת כמה שיעורי זמרה."

כאילו בתשובה, השמיע נהמת הסכמה קלה והתגלגל על צידו, מפנה את גבו אל העולם. כלב נבח מאי שם ושומשום נדרך, אך לאחר רגע, כאשר הנביחה לא חזרה על עצמה, נרגע. מהכביש המהיר הגיע שאונם של כלי רכב רבים, מרוכך, מרוחק, מידלדל בהדרגה ככל שהערב התקדם לאיטו. שני נערים שחלפו אל מול הבית הציצו לעברי והרימו ידם בברכה אוטומטית. נופפתי בחזרה והשענתי שוב את ראשי לאחור, מנדנדת קלות את הנדנדה הגדולה, עיניי נעצמות בעודי חשה את שרירי גופי נרגעים, מתרפים, משליכים לאחור את עוצמת היום.

ונרדמתי.

את לבנה, שמלתך לבנה

גזרתך נאה

פרחים לבנים נושרים ממך

מיופייך,

Blanca sos, blanca vistes

Blanca de la figura

Blancas flores caen de ti,

de la hermozura

"ששש..." הידיים שהקיפו אותי היו מוכרות עד כאב, גדולות, חזקות, מוחות את דמעותיי. "אני כאן, אני כאן."

"חזרת..." מילות השיר המוכר התנגנו במוחי הקודח.

"מעולם לא הלכתי."

ואני נאחזתי בכל כוחי, הדמעות זולגות על לחיי הקמוטות, יודעת שעוד מעט הכול ייעלם, כמו תמיד, כמו בכל ערב, כמו בכל פעם באותה השעה הקטנה של הלילה, כאשר הקולות מסביב נבלעים אל תוך מעטה כחול כהה של חשכה עמוסת מסתורין. ואני לבדי על המרפסת, עם חתול אחד מנומנם, ידיים מכוסות בכתמי זִקנה, נכדה צעירה שישנה בחדר מאחוריי ובדידות אין קץ שתימשך עד הבוקר, עד שהאור יגרש את הצללים, את הרוחות. עד שאגלה שלילה נוסף חלף.

בלעדיו.

והגל הגדול שטף אותי בעוצמה, כאילו לא חלפה לה שנה תמימה מיום לכתו, כאילו לא נמשכו החיים אחריו, ארוכים, משמימים, כואבים. ואני רציתי לעמוד ברחוב ולצעוק לשמיים הכהים, האטומים את כל געגועיי ואת כל השירים ששר לי בקולו הערב, העמוק, בכל פעם שהיה שב אליי מהרחוב.

וכבר קמתי על רגליי כדי ללכת והנדנדה הישנה חרקה וחתכה את צעדיי, ואני הצצתי במהירות אל עבר החלון החשוך מאחוריי, ממתינה לפנים הצעירים, האהובים, שיצאו שוב אל החלון כדי לגעור בי.

"סבתא, שוב נרדמת בחוץ!"

נסוגותי לאחור הרחק מאור הפנס, כדי שלא תראה את הדמעות. אבל היא ידעה, ובפיהוק שובר לסתות הסתובבה לאחור ולאחר רגע הופיעה על המרפסת, לבושה בחולצה הישנה של אחיה שהיה השבוע במילואים.

"בואי נחמם לנו כוס חלב, סבתא."

היא נטלה את ידי ומשכה אותי פנימה, אל תוך החדרים המוכרים, אל המטבח הגדול שקירותיו זקוקים לסיוד.

"שבי."

ישבתי, נאנחת כאשר הכאב המוכר ברגליים אותת לי שבגילי המופלג אסור לרחם על הגוף והיא חייכה בהבנה, פותחת את דלת המקרר הגדול, מפהקת שנית.

"לכי לישון," אמרתי. "אני עדיין יכולה לחמם לעצמי כוס חלב, את יודעת."

אבל היא כבר הייתה ליד התנור, מציתה את הגז ומניחה עליו פינג'אן שחור, ישן, שאותו מילאה בחלב, יודעת שאהבתי את הטעם של החלב הרותח ולא המחומם במיקרו. ביד אחת הסיטה את שערה הארוך לאחור ובידה האחרת הייתה אוחזת בידית הפינג'אן.

"את יודעת שאני לא יכולה לישון כשאת ערה," צחקה חרישית, מורידה את הפינג'אן מהגז ומכבה אותו. ידיה הושטו אל עבר שני ספלים שהיו תלויים על ווים מעליה והיא מזגה את החלב, מוסיפה כפית דבש לכל ספל ומערבבת קלות. ניחוח החלב החם התפשט במטבח, מגרש לרגע את ריח הרפת הקרובה. היא מזגה מעט לתוך קערית, התיישבה לצידי, דוחפת את אחד הספלים לעברי והניחה את הקערית על הרצפה. שומשום הזנוח הגיח פנימה בהליכה מלטפת קירות, ואני הושטתי אליו את ידי, כדי שיזנק אל חיקי, אבל הוא העדיף ללקק את החלב החם מהקערית.

"שוב חלמת על סבא?"

החיוך נעלם מפניי באיטיות ואני נדתי בראשי בחיוב. היא נטלה את ידי האחת ולחצה אותה בעידוד.

"הממ..." היא לגמה באיטיות מהחלב, ארשת חולמנית מתפשטת על הפנים היפים.

"סבתא, למה התחתנת עם סבא?" שאלה, מניחה מרפקיה על השולחן ותומכת את סנטרה בשתי כפות ידיה. "כלומר, אם להסתכל על התמונות שלו כשהיה צעיר, הוא היה יפיוף אמיתי. יפה מכדי להותיר אותו לכל אחת אחרת, נכון?"

חיוך קטן התגנב אל פניי, מגרש לרגע את מעטה העצב האינסופי שאיים לילה, לילה, על שפיותי, מעלה בי זיכרונות רחוקים, יפים, חמימים.

"הוא היה הנער יפה התואר ביותר שראיתי מימיי," עניתי, בוהה אל תוך הלילה שנשקף מעבר לחלון.

"ואני רציתי שיהיו לי ילדים יפים," חייכתי, נותנת לזיכרונות להתפרץ.